רע"א 6557/14 יוסף שחם נ. רו"ח יואב כפיר, נאמן לחברת אשבל

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיא, השופט א' שילה ) בבקשה מספר 73 בפר"ק 31074-08-13 ו-30781-08-13 מיום 6.8.2014, במסגרתה נמחק על הסף ערעורם של המבקשים על הכרעת החוב המוסכמת שאותה נתנו המשיבים 1 ו-2 בתביעת החוב שהגיש המשיב 3, וזאת מחמת איחור בהגשתו.

רקע והליכים קודמים

1.

המבקש 1 הוא בעל השליטה לשעבר בחברת אשבל טכנולוגיות בע"מ (להלן: החברה ). המבקשת 2 היא בת זוגו של המבקש 1. המבקש 3 הוא בנה של המבקשת 2, אשר החזיק לשיטתו בכ-73 אחוזים מהונה המונפק והנפרע של החברה ואף שימש כדירקטור בה. בעקבות הרשעת המבקשים 1 ו-2 בעבירות מס שונות שבוצעו בין שנת 2000 לשנת 2008, נוצר לחברה חוב של למעלה מ-150 מיליון ש"ח והיא הפכה לחדלת פירעון. בעקבות זאת, ביום 9.8.2013 הגישו המשיבים 9-5 (להלן: העובדים הבכירים ) בקשה להורות על כינוס אסיפת נושים ובעלי מניות לצורך אישור הסדר לחברה לפי סעיף 350(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 וכן לצורך מינוי נאמן לגיבוש ההסדר. ביום 14.10.2013 הגישה המשיבה 4 (להלן: רשות המיסים ) בקשה דומה, והדיון בשתי הבקשות אוחד. במסגרת הדיון בבקשות מונו המשיבים 1 ו-2 כנאמנים לחברה (להלן: הנאמנים ) .

2.

בהחלטתו מיום 26.1.2014 אישר בית המשפט המחוזי את מכירת החברה לאחר ביצוע התמחרות . כמו כן, אישר בית המשפט את הסכמות בעלי הדין שבאו לידי ביטוי בהסדר דיוני מוסכם. במסגרת ההסדר הדיוני הסכימו הצדדים על המתווה הבא: עד יום 16.2.2014 יכריעו הנאמנים בתביעות החוב שיוגשו על ידי הנושים; ביום 26.2.2014 תכונסנה אסיפות נושים לצורך דיון בהצעת ההסדר שהגישו הנאמנים; עד ליום 28.2.2014 יוגשו לבית המשפט ערעורים על הכרעת הנאמנים בתביעות החוב ; עד ליום 16.3.2014 תתאפשר הגשת התייחסויות לערעורים, ככל שיוגשו; ועד ליום 13.4.2014 ייקבעו שלושה מועדים לשמיעת הערעורים לפני בית המשפט.

3.

בהחלטה נוספת מיום 23.3.2014, לאחר עיכוב בלוחות הזמנים אשר נבע מניסיונותיהם של הנאמנים להגיע להסכמות, קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן:

"אשר להכרעת החוב המוסכמת בעניינם של העובדים, להבדיל מהעובדים הבכירים, יבואו הנאמנים בדברים עם עו"ד דגן, תוך 24 שעות, ויציגו בפניו את המסמכים הנוגעים להכרעתם בתביעת החוב. ככל שעו"ד דגן לא יגיש בקשה מנומקת לעכב את העברת הכספים לעובדים, ויעשה כן עד ליום 27.3.2014, יהיו הנאמנים רשאים לשלם את הכסף על פי ההכרעה המוסכמת. כך יפעלו הנאמנים גם לגבי תביעות חוב נוספות שבהן הכריעו בהסכמה .

יש לקוות כי פועלם של הנאמנים להביא להסכמות עם הצדדים העיקריים, יעלה פרי. שאם לא כן, יפעלו עפ"י ההסדר מיום 26.1.2014 ויכריעו בתביעות החוב. המועדים להגשת ערעורים על תביעות החוב, יידחו באופן יחסי לאמור בהחלטה מיום 26.1.2014 " ( שם , בעמ' 54; ההדגשות אינן במקור – י.ד.).

4.

ביום 12.5.2014 ביקשו הנאמנים מבית המשפט המחוזי לאשר הכרעת חוב בעניינו של המשיב 3, הוא אחד מנושיה המרכזיים של החברה. בהודעתם ציינו הנאמנים כי תביעת החוב המקורית של המשיב 3, בסך של 15,789,617 ש"ח, הועמדה לאחר הסכמת הצדדים מיום 20.3.2014 על סך של 1,250,000 ש"ח בתוספת דיבידנד בשיעור שלושה אחוזים במידה ויוותרו בקופת החברה כספים שיחולקו לבעלי המניות. ביום 14.5.2014 פנו המבקשים לנאמנים בבקשה לקבלת הכרעת החוב המנומקת של המשיב 3. בפנייה זו ציינו המבקשים כי בכוונתם להגיש ערעור על הכרעת החוב, וכי נימוקי הערעור המפורטים יועברו לידי הנאמנים בתוך שבעה ימים מהמועד בו תועבר הכרעת החוב המנומקת. ביום למחרת, העבירו הנאמנים למבקשים העתק ממכתב אשר נושא את התאריך 18.3.2014 ואשר נחתם בתאריך 20.3.2014, שכותרתו "הכרעה מוסכמת בתביעת החוב של מר אפי שחק (סחייק)" אשר לדבריהם מהווה את הכרעת החוב המוסכמת הרלוונטית לעניין. ביום 19.5.2014 טענו המבקשים לפני המערערים כי עיון במכתב אינו מאפשר הבנה של הנימוקים שבבסיס הכרעת החוב. כמו כן חזרו המבקשים על כוונתם לערער על הכרעת החוב. בנוסף צוין כי בהעדר נימוקים המסבירים את הכרעת החוב, לא ניתן להעביר נימוקי ערעור מפורטים וכי ממילא לא קבע בית המשפט מועד אחרון להגשת הערעורים על הכרעות החוב. עוד הפנו המבקשים להליך שהתנהל באותה עת בבית המשפט העליון בעניין הכרעת חוב ביחס לנושים אחרים – רע"א 2304/14 – וטענו כי המועד להגשת ערעור ייקבע למעשה רק לאחר סיום אותו הליך, שבמסגרתו גם ניתן צו ארעי שעיכב את ההליכים הנוגעים לחלק מהכרעות החוב. ביום 11.6.2014 כפרו הנאמנים בטענה לפיה נכון לאותו המועד לא קבע בית המשפט מועד אחרון להגשת ערעורים על הכרעות החוב, והצהירו כי בכוונתם לשלם למשיב 3 את סכום הכרעת החוב בתוך חמישה ימים. אשר להליך המתנהל לפני בית המשפט העליון, טענו הנאמנים כי אין בו כדי לעכב את המועדים שנקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.3.2014.

5.

ביום 12.6.2014 הגישו המבקשים ערעור על הכרעת החוב. בתגובתם, טענו הנאמנים כי בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.3.2014, היה על המבקשים להגיש ערעור על הכרעת החוב המוסכמת בתוך חמישה ימים ממועד ההחלטה, דהיינו עד ליום 28.3.2014, ולכל המאוחר עד ליום 20.5.2014, חמישה ימים לאחר שקיבלו לידם את הכרעת החוב המוסכמת. כמו כן טענו הנאמנים כי אין כל רלוונטיות לצו הארעי שנתן בית המשפט העליון במסגרת רע"א 2304/14, משום שצו זה התייחס רק לחלק מתביעות החוב, שלהן המשיב 3 כלל לא היה צד. בתשובה טענו המבקשים כי לצורך הגשת ערעור על הכרעת החוב אין די בהעברת תביעת החוב לבדה וכי הנאמנים ידעו מן הרגע הראשון שהמבקשים חולקים על הכרעת החוב. כונס הנכסים הרשמי הצטרף לעמדת הנאמנים וטען כי היה על המבקשים להשיג על הכרעת החוב בזמן אמת, גם אם לא נמסרו להם מלוא הנימוקים הרלוונטיים. בהחלטתו מיום 6.8.2015, היא ההחלטה מושא הבקשה דנן, דחה בית המשפט את טענות המבקשים לעניין השלכת ההליך ברע"א 2304/14, שכן המשיב 3 כלל לא היה צד להליך זה. עוד קבע בית המשפט כי אין חולק שהמבקשים קיבלו את הכרעת החוב לידם ביום 15.5.2014, ואף על פי כן הגישו את כתב הערעור אך ביום 12.6.2014, לאחר שכבר חלף המועד המוסכם להגשתו. משכך, דחה בית המשפט את הערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

טענות המבקשים

6.

המבקשים – באמצעות בא כוחם, עו"ד דוד פורר – טוענים תחילה כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.3.2014 מתייחסת אך ורק לבקשות לעיכוב כספים בגין תביעות חוב נוספות שהוכרעו בהסכמה נכון לאותו המועד. לטענתם, משקיבלו לידם את הכרעת החוב רק ביום 15.5.2014, הרי שההחלטה מיום 23.3.2014 כלל לא נוגעת להכרעת החוב הזו. שנית, טוענים המבקשים כי מניין הימים הקצר שנקבע בהחלטה מיום 26.1.2014 – 12 ימים בלבד – לא לקח בחשבון ערעור על הכרעת חוב שאינה מנומקת. שלישית, נטען כי יש להתחיל את מניין הימים להגשת ערעור רק מיום 11.6.2014, שכן רק ביום זה התגבשה אצל המבקשים ההבנה הסופית כי המכתב המפרט את הכרעת החוב המוסכמת הוא המסמך שהיה עליהם לערער עליו. רביעית, נטען כי כלל לא ברור כיצד יש לפרש את התיבה "באופן יחסי" בהחלטה מיום 23.3.2014, ולכן אין לומר כי הייתה הסכמה על פרק זמן מוגדר להגשת ערעור על הכרעת החוב. לבסוף נטען כי הצו הארעי שניתן על ידי בית משפט זה במסגרת רע"א 2304/14 ביום 10.4.2014 משפיע ישירות גם על המועדים הרלוונטיים להכרעת החוב דנן, על אף שהמשיב 3 לא היה צד לאותו ההליך.

7.

למען שלמות התמונה יצוין כי ההכרעה בבקשה דנן התעכבה בשל אי בהירות בעניין סיווגה: האם כערעור בזכות או כבקשת רשות ערעור. ביום 30.4.2015 קבע בית משפט זה (הרשם ג' לובינסקי ) כי ההחלטה מושא ההליך דנן הינה "החלטה אחרת", ועל כן עסקינן בבקשת רשות ערעור.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי להיזקק לתגובת המשיבים.

9.

ההכרעה בבקשה שלפנַי מצריכה, למעשה, הכרעה בשלוש שאלות: מהו המועד שממנו יש למנות את פרק הזמן שבמהלכו ניתן היה לערער על הכרעת החוב; מהו אותו פרק זמן; והאם הצו הארעי שניתן על ידי ביום 10.4.2014 משליך גם על המקרה דנן. אכריע בשאלות אלה כעת.

10.

אשר לשאלה הראשונה ; מן החומר שהונח לפנַי עולה כי ישנם שני תאריכים שונים שמהם ניתן למנות את פרק הזמן שבמהלכו ניתן להגיש ערעור. הראשון הינו ה-15.5.2014, כפי שעולה גם מקביעתו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים, התאריך הרלוונטי הוא דווקא ה-11.6.2014, שכן רק במועד זה הבינו המבקשים כי יהיה עליהם לערער על הכרעת החוב כפי שהופיעה במכתב שהוגש לידיהם ביום 15.5.2014. בהכרעה בין שני המועדים הללו, דעתי היא כדעתו של בית המשפט המחוזי. אין ספק כי בנסיבות העניין לא היה ניתן לצפות מהמבקשים להגיש את הערעור כשלפניהם הונחה רק בקשת הנאמנים מיום 12.5.2015, שכן מדובר בבקשה לא מנומקת אשר לא ניתן לצפות כי יוגש בגינה ערעור מנומק. ברם, המצב השתנה עם העברת המכתב ביום 15.5.2014. מבלי לקבוע מסמרות לעניין מידת הנימוק הנדרשת בהכרעת החוב, על פני הדברים מדובר במכתב המפרט את רכיבי תביעת החוב של המשיב 3, לרבות הפניה לאסמכתאות. ודוק – כפי שבא כוח המבקשים ציין בעצמו במכתבו לנאמנים מיום 14.5.2014, הרי שכוונת המבקשים לערער נבעה מן הטענה ש"אין כל חוב למר שחק" (המכתב מיום 14.5.2014, בסעיף 2). מכיוון שעצם החוב הוא הוא סלע המחלוקת, סבורני כי בנסיבות העניין די במכתב מיום 15.5.2014 כדי להתחיל את מניין הימים שבהם ניתן להגיש ערעורים.

11.

לא נעלמה מעיני טענת המבקשים כי הם יידעו את הנאמנים על כוונתם לערער לכל אורך ההתכתבות בין הצדדים, ולפיכך מידת ההסתמכות של הנאמנים על סופיותה של הכרעת החוב הינה נמוכה. מקובל עלי כי זהו שיקול כי ראוי שיישקל בנסיבות שבהן מתבקשת הארכת מועד להגשת ערעור [עיינו: חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 182-170 (מהדורה שלישית, 2012)]. אולם, הסתמכות הצד שכנגד הינה אך שיקול אחד מני רבים. בענייננו, נראה לי כי יש מקום לבכר דווקא את שיקול יעילות הדיון: אם נאפשר לבעל דין לדחות, על דעת עצמו , את המועד להגשת ערעור, עשוי להתעורר חשש ממשי ממדרון חלקלק במסגרתו ינוצלו הליכי הגשת הערעור לרעה באצטלה של "חוסר נימוק". על כן, יש לצפות מבעל דין המעוניין לערער ואשר מודע למחלוקת סביב המועד להגשת ערעורים לפנות ביוזמתו לבית המשפט – אפילו בבחינת "למען הסר ספק" – וזאת כדי לחסוך התדיינויות מיותרות. יפים הדברים בפרט כאשר מדובר בהליכי חדלות פירעון ופירוק, הכרוכים לעתים בהכרעות חוב רבות שכל אחת מהן משפיעה במישרין על הסכום שייוותר בידי שאר הנושים [ראו והשוו: רע"א 9802/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה עיריית ירושלים נ' א.ר מלונות רותם (1994) בע"מ (בפירוק)

פסקאות 18-7 (21.8.2013), שם סקר הנשיא א' גרוניס את הרציונאלים הרלוונטיים בהקשר של הכרעה בבקשה להארכת מועד להגשת תביעות חוב].

12.

אשר לשאלה השנייה ; המבקשים טוענים כי קיים קושי בפירוש התיבה "באופן יחסי" אשר מופיעה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.3.2014 וכי ממילא החלטה זו איננה רלוונטית להכרעת החוב דנן. בית המשפט פירש את החלטתו שלו עצמו ככזו אשר חלה על הכרעת החוב דנן ואינני מוצא מקום להתערב בפרשנות זו. לא כן שכן, לטעמי פרשנות זו מעוגנת היטב בלשון ההחלטה ולפיה ישנם שני מסלולים רלוונטיים להגשת ערעורים: הגשת ערעור תוך חמישה ימים (כשמדובר בהסכמות אליהן הגיעו הנאמנים עובר ליום 23.3.2014) או הגשת ערעור תוך 12 ימים (כשמדובר בהכרעות של הנאמנים אשר ניתנו לאחר יום 23.3.2014). משכך, גם אם נאמץ את המסלול המקל עם המבקשים, נמצא כי הם לא הגישו את הערעור בפרק הזמן שהוקצב להם.

13.

אשר לשאלה השלישית ; גם כאן, לא מצאתי הצדקה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי. לשיטת המבקשים, הצו הארעי אשר ניתן על ידי במסגרת רע"א 2304/14 חל למעשה גם על המשיב 3, וזאת על אף שלא היה צד לאותו ההליך. אין בידי לקבל גישה זו. אי הכללתו של המשיב 3 איננה סוגיה פורמאלית גרידא, אלא יש לה השלכות מהותיות: הן מבחינה זו שעמדתו של המשיב 3 לעניין צו המניעה לא זכתה ליומה בבית המשפט והן מבחינה זו שההתחייבות העצמית והערבות הבנקאית שהפקידו המבקשים כתנאי לצו המניעה נועדו "לפיצוי המשיבים בגין כל נזק שעלול להיגרם להם" (ההדגשות אינן במקור – י.ד.) כתוצאה מהוצאת צו המניעה. המסקנה המתחייבת היא כי צו המניעה הופנה אמנם לנאמנים, אך גדרו הוגבל לאותן הכרעות חוב שעסקו במי שהיה צד לאותו הליך.

14.

סוף דבר – מכל אחד מהנימוקים דלעיל, ומהצטברותם יחד, דין הבקשה להידחות. המבקשים הגישו את הערעור באיחור ביחס למועדים המוסכמים שנקבעו במסגרת ההסדר הדיוני, ואין הצדקה בנסיבות העניין להאריך בדיעבד את המועדים האלו. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.