רע"א 8602/19 אליהו אביטבול נ. עיריית לוד

1.

כיצד תסווג החלטה שיפוטית הדוחה בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך: "החלטה אחרת" או "פסק-דין"? זו השאלה הדיונית הטעונה הכרעה.

2.

המשיבה הגישה לבית משפט השלום בראשון-לציון כתב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשים. המבקשים לא הגישו בקשת רשות להתגונן וביום 2.7.2017 ניתן פסק-דין בהיעדר הגנה (כבוד הרשמת הבכירה ד' אסטרייכר ). ביום 9.1.2018 נעתר בית משפט השלום לבקשת המבקשים לביטול פסק-הדין ואולם אף לאחר שניתנה להם הזדמנות נוספת לעשות כן, נמנעו המבקשים מלהגיש במועד את בקשת הרשות להתגונן. לפיכך ניתן נגדם פעם נוספת פסק-דין בהיעדר הגנה. המבקשים עתרו לביטולו של פסק-הדין השני ואולם זו הפעם דחה בית משפט השלום את הבקשה והותיר את פסק-הדין על כנו. ביום 5.12.2018 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד ערעור בזכות

על החלטתו של בית משפט השלום שלא לבטל את פסק-הדין. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת הבכירה מ' נד"ב ) מחק את הערעור על הסף בציינו כי היה על המבקשים להגיש בקשת רשות ערעור משמדובר בהליך ערעורי המופנה כנגד "החלטה אחרת" שניתנה לאחר מתן פסק-הדין. המבקשים עתרו לחלופין להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור וביום 6.10.2019 קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' גלר בכובעה כרשמת בית המשפט ) כי על המבקשים לפתוח הליך חדש – בקשת רשות ערעור – ועמו לעתור להארכת מועד להגשתו. לאחר שהמבקשים פעלו בהתאם להחלטה זו דחה בית המשפט המחוזי (כבוד הרשמת ש' גלר ) את הבקשה להארכת מועד בציינו כי המבקשים לא הצביעו על "טעם מיוחד" המצדיק את מתן הארכה להגשת בקשת רשות הערעור. עוד נקבע כי סיכויי ההליך אינם מצדיקים אף הם היעתרות לבקשה. החלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר הוכתרה כ"פסק-דין", ניתנה ביום 26.11.2019 ובקשת רשות הערעור שבכותרת המופנית כנגדה הוגשה ביום 25.12.2019.

3.

בהחלטתי מיום 18.2.2020 ציינתי כי עיון בהליך מעלה כי זה הוגש, על פני הדברים, לערכאה הלא נכונה, משמדובר בהליך ערעורי המכוון נגד "החלטה אחרת" של רשמת

בית המשפט המחוזי. על רקע זה אפשרתי למבקשים לנמק מדוע לא אורה על מחיקת ההליך שבכותרת. בתשובתם טענו המבקשים כי אין מדובר ב"החלטה אחרת" כי אם ב"פסק-דין" ועל כן רשאים הם היו להגיש הליך ערעורי לבית משפט זה. בהקשר זה טענו המבקשים כי קביעת הרשמת בעניין סיכויי ההליך מהווה הכרעה בהליך לגופו (ולא בבקשה להארכת מועד) ולכן מדובר ב"פסק-דין" שניתן בבקשת רשות הערעור עצמה. לחלופין וככל שטענתם זו לא תתקבל עתרו המבקשים להעברת הדיון בהליך לבית המשפט המחוזי מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ).

4.

הסוגייה המרכזית הטעונה התייחסות נוגעת אם כן לסיווג ההחלטה השיפוטית שניתנה על ידי רשמת בית המשפט המחוזי: האם מדובר ב"פסק-דין", כפי שטוענים המבקשים, או שמא "החלטה אחרת". לשאלת הסיווג נפקות משמעותית לעניין דרך ההשגה הערעורית, שהרי "החלטה אחרת" של רשם (שאינו רשם בכיר) ניתנת לערעור בבית המשפט בו הוא מכהן (סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט) בעוד ש"פסק דין" של רשם דינו, לעניין ערעור, כפסק דין של בית המשפט שבו הוא משמש רשם, משמע הוא ניתן לערעור בפני ערכאת הערעור

(סעיף 96(א) לחוק האמור; וראו, למשל, ע"א 461/14 רוזן נ' ביטון , פיסקה 8 (14.1.2015)). לאחר שעיינתי בטענות המבקשים סבורני כי את החלטת רשמת בית המשפט המחוזי יש לסווג בנסיבות העניין כ"החלטה אחרת" ומכאן שהיה על המבקשים להשיג עליה בפני בית המשפט המחוזי שבו מכהנת הרשמת, ולא בפני בית המשפט העליון.

5.

הכלל הוא כי במסגרת מלאכת ההבחנה והזיהוי של "החלטה אחרת" לעומת "פסק-דין" אין להסתייע בכותרת שנתנה הערכאה הדיונית אלא יש לבחון את תוכן הדברים לגופו של עניין ואת מהות ההחלטה (ראו למשל, בע"מ 1345/17 פלוני נ' פלונית , פיסקה כ' (4.4.2017) והאסמכתאות שם ; חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 100 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן נון וחבקין )). המבחן המקובל להבחנה בין פסק-דין להחלטה אחרת הוא "מבחן הסופיות" או מבחן "סגירת התיק", המתמקד בשאלה אם ההחלטה שניתנה סיימה את בירור המחלוקת שבין הצדדים (ראו, ע"א 226/61 דורון נ' צחובל , פ"ד טז 1911, 1919 (1962); ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 354, 362 (1997)). כך, מקום בו סיים בית המשפט בהחלטתו את הדיון בעניין הכולל העומד בפניו הרי שמדובר ב"פסק-דין" ואילו ככל שההחלטה לא סיימה את הדיון בעניין הכולל הרי שמדובר ככלל ב"החלטה אחרת". יוער כי בפסיקה התפתח מבחן עזר נוסף, "מבחן הסעד", המסייע לזהות את "סופיותה" של ההחלטה השיפוטית הרלוונטית. על פי מבחן זה, אם בית המשפט פוסק לבעל דין את מלואו של סעד אחד, העומד בפני עצמו מבין מספר סעדים, הרי שמדובר בפסק-דין (ולמען הדיוק, פסק-דין חלקי), אף אם לא הסתיים הדיון בתובענה כולה, ואם לאו הרי שמדובר ב"החלטה אחרת" שאינה אלא שלב ביניים בדרך להכרעה בהליך כולו (ראו, ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ , פ"ד נד(2) 145, 155-154 (2000); ע"א 8813/05

עמותת במות נ' מדינת ישראל , פיסקה 4 (17.8.2006)).

6.

בענייננו לא יכול להיות חולק כי החלטת רשמת בית המשפט המחוזי הדוחה את הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום, סיימה למעשה את הדיון במחלוקת בין הצדדים. זאת, משום שמשמעותה של החלטה זו היא כי המבקשים אינם יכולים עוד להגיש לבית המשפט המחוזי הליך ערעורי על החלטתו של בית משפט השלום שלא לבטל את פסק-הדין שניתן על ידו. על רקע זה, יישומו של "מבחן הסופיות" היה אמור, על פני הדברים, להוביל אל המסקנה כי מדובר ב"פסק-דין". אלא שההלכה בנדון קובעת אחרת ולפיה כאשר ההחלטה המותקפת הנה החלטה הדוחה

בקשה להארכת מועד, הרי שיש לסווגה כ"החלטה אחרת". זאת, מן הטעם שההחלטה מכריעה בעניין שהוא "טפל" לנושא המחלוקת גופה (ראו, רע"א 3968/93 זפקו נ' פינקל

(29.8.1993); ר ע"א 10640/04 גיא המוביל באשדוד בע"מ נ' סהר חב' לביטוח בע"מ , פ"ד נט (3) 189 (2005) (להלן: עניין גיא המוביל ); רע"א 6384/17 ברקאי נ' שירות בתי הסוהר

(31.12.2017); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי

767 (מהדורה שביעית, 1995); בן נון וחבקין , בעמ' 144-145 ).

7.

אין לכחד כי כלל זה, כפי שעוגן בפסיקה, אינו מובן מאליו באשר הוא חורג מן המבחן הרגיל המנחה אותנו לצורך סיווגן של החלטות שיפוטיות, הוא "מבחן הסופיות". חריגה זו ממבחן הסופיות עלולה לגרום לבלבול ולתקלות ואין ספק כי היעילות הדיונית נפגעת אף היא כתוצאה מיצירתן של הבחנות שונות בכללי סדרי הדין וכפי שציין בהקשר זה כבוד השופט (כתוארו אז)

א' גרוניס

– " מ צב בו הכללים האמורים להדריך את הציבור, ובכלל זה ציבור עורכי הדין, כיצד להתנהל מול המערכת המשפטית הינם נפתלים ומרובי הבחנות אינו רצוי" (רע"א 4990/05 ממן נ' עיריית הרצליה , פיסקה 29 (7.10.2009)). זאת ועוד, גם השאלה האם סוגיית הארכת המועד הינה "טפלה" למחלוקת לגופה (ולכן יש לסווגה כ"החלטה אחרת") אינה ברורה מאליה ולעניין זה יצוין כי הפסיקה עמדה בעבר בהקשרים שונים על הבעייתיות הטמונה במבחנים דיוניים עמומים דוגמת מבחן העיקר והטפל (ראו והשוו, רע"א 3749/12 בר-עוז נ' סטר , פ"ד סו(1) 678, 707 (2013) (להלן: עניין בר-עוז )).

עם זאת, חרף בעייתיות זו, אין ספק כי הכלל שלפיו החלטה שיפוטית הדוחה בקשה להארכת מועד תסווג כ"החלטה אחרת" הוא כלל שהשתרש בפסיקתו של בית המשפט העליון וטרם שונה, אף שנשמעו בעבר קריאות לעיין בו מחדש (ראו למשל דברי כבוד השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין

בעניין גיא המוביל , בעמ' 191). בנסיבות אלה וחרף הביקורת על ההלכה שבנדון, עלינו ליישם את הכלל כלשונו גם במקרה דנן (ראו והשוו, עניין בר-עוז

בעמ' 715-711; כן ראו, ע"א 7623/13 עזבון המנוח עלי סעיד אבו ראס נ' מדינת ישראל - מנהל מיסוי מקרקעין (28.9.2014)). כפועל יוצא מכך יש לסווג את החלטת כבוד רשמת בית המשפט המחוזי כ"החלטה אחרת".

8.

לא ראיתי לסטות ממסקנה זו אך בשל טענת המבקשים כי בהחלטתה התייחסה כבוד הרשמת גם לסיכויי בקשת רשות הערעור שהתבקשה הארכת המועד להגשתה (ועל כן לשיטתם מדובר בהכרעה בבקשת רשות הערעור לגופה). החלטת הרשמת ניתנה בגדר סמכותה לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין ), הקובעת כי הארכת מועד להגשת הליך ערעורי טעונה "טעם מיוחד". בפסיקתו של בית משפט זה נקבע לא אחת כי סיכוייו הלכאוריים של ההליך הוא שיקול הנבחן לצד השיקולים הנוספים הרלוונטיים במסגרת בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי (ראו פסק דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) ס' ג'ובראן

בבש"ם 6229/11 דון-יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה , פיסקאות 11-10 (10.1.2012); בן נון וחבקין , בעמ' 169-168 ובעמ' 181). עמד על כך לאחרונה כבוד השופט ד' מינץ בציינו כי "ככל שסיכויי ההליך לגופו אינם מן המשופרים אפוא, כך נחלשת ההצדקה למתן ארכה להגשתו" (בש"א 5104/19 יעקב נ' מדינת ישראל , פיסקה 4 (6.10.2019)). בענייננו, עיון בהחלטת הרשמת מעלה כי קביעתה באשר לסיכוייה הלכאוריים של בקשת רשות הערעור באו במסגרת בחינת ההצדקה להיעתר לארכה המבוקשת וכחלק בלתי נפרד ממניין השיקולים שנשקלו בהקשר זה. חשוב עוד להדגיש כי עדות ברורה לכך שהרשמת לא התיימרה להכריע בבקשת רשות הערעור לגופם של דברים מצויה בפיסקה הראשונה להחלטתה כמו גם בסיום ההחלטה שם הובהר מפורשות כי מדובר בהכרעה בבקשה להארכת מועד בלבד, ולא בבקשת רשות הערעור.

הנה כי כן, ההחלטה מושא ההליך דנן היא החלטה אחרת

שניתנה על ידי רשמת בית המשפט המחוזי. ההליך הערעורי הנכון על החלטה מסוג זה הוא בפני בית המשפט המחוזי שבו מכהנת כבוד הרשמת, ולא בבית משפט זה. מטעם זה בלבד, דין ההליך שבכותרת להימחק מן הטעם שהוגש לערכאה הלא נכונה ובניגוד לסדרי הדין הנהוגים.

9.

בנסיבות העניין לא מצאתי להיעתר לבקשה החלופית של המבקשים ולהורות על העברת הדיון בהליך לבית המשפט המחוזי מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט (ואבהיר כי נוכח בקשת המבקשים ובשים לב לתוצאה שאליה הגעתי לא ראיתי צורך להידרש לסוגיית סמכותו של רשם להורות על העברת הדיון וראו לעניין זה רע"א 4588/14 אנקורי נ' הררי (3.9.2014) והאסמכתאות שם ). הטעם לכך הוא כי ההליך שבכותרת הוגש לאחר חלוף המועד הקבוע בדין להגשת ערעור על החלטת הרשמת לבית המשפט המחוזי כקבוע בתקנה 400 לתקנות סדר הדין. בנסיבות אלה, הרי שלצורך הגשת ההליך הערעורי לבית המשפט המחוזי על החלטת הרשמת נדרשים המבקשים לקבל ארכה מתאימה. העברת ההליך כמות שהוא לבית המשפט המחוזי, מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, תוביל אפוא ל"עקיפת" הדרישה לקבלת ארכה כאמור ולכך אין מקום (ראו והשוו, רע"א 8327/08

לוי נ' פרזון אגודה חקלאית בע"מ (21.1.2009); רע"א 985/19 דאבוש נ' רשות הפיתוח באמצעות מינהל מקרקעי ישראל , פיסקה 4 (1.4.2019)).

10.

בהתחשב בכל הטעמים המפורטים לעיל אין אפוא מנוס ממחיקת בקשת רשות הערעור. אבהיר לצד זאת ולמען הסר ספק כי אין לראות בהחלטתי זו משום הבעת עמדה באשר לסיכוייה של בקשה להארכת מועד ככל שתוגש לבית המשפט המחוזי. טענות הצדדים בהקשר זה שמורות להם במלואן.

11.

בקשת רשות הערעור נמחקת. אין צו להוצאות.