ע"א 7038/16 רינה מרקדו נ. מרקדו ניסים

לפניי בקשה מטעם המערערת לסילוק הערעור שכנגד על הסף.

הרקע העובדתי בקליפת אגוז: בפני בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מתנהלים הליכי פשיטת רגל ביחס למשיב 1 (להלן: החייב ). במסגרת הליכים אלה מונה המשיב 2 כנאמן על נכסי המשיב 1 (להלן: הנאמן ). הנאמן הגיש לבית המשפט של פשיטת רגל בקשה לביטול הענקת דירת המגורים מהחייב לאשתו, היא המערערת (להלן: הבקשה לביטול הענקה ). ביום 9.6.2016 קיבל בית המשפט את הבקשה באופן חלקי (להלן: פסק הדין ). בפסק הדין נקבע, כי זכויות החייב בדירה מגיעות כדי מחצית בלבד, ואילו יתרת הזכויות שייכת למערערת. בד בבד נקבע, כי רישום הדירה על שם המערערת בלבד נעשה על מנת "להסוות את חלקו" של המשיב 1 מפני נושיו. נוכח קביעות אלה, הורה בית המשפט על ביטול הענקה ביחס למחצית הדירה ועל רישום הנאמן כבעלים של מחצית זו. המערערת הגישה ערעור על פסק הדין, בגדרו נטען כי היה מקום לדחות את הבקשה לביטול הענקה. זאת, בין היתר, מאחר שהדירה לא נרכשה באמצעות כספי החייב ולפיכך מלוא הזכויות בה נתונות למערערת. הנאמן, מצדו, הגיש ערעור שכנגד בגדרו נטען כי היה מקום לקבוע כי מלוא הזכויות בדירה נתונות לחייב ולקבל את הבקשה לביטול הענקה במלואה.

במסגרת הבקשה שלפניי טוענת המערערת כי דין הערעור שכנגד להיות מסולק על הסף משני טעמים הקשורים זה לזה - האחד, כי הוא הוגש כנגד המשיב 1, אשר כלל לא הגיש ערעור עיקרי; והשני, היעדר זיקה עניינית בינו לבין הערעור העיקרי. הנאמן מתנגד לבקשה, ואילו החייב תומך בה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות לה וביתר המסמכים שבתיק, ובחנתי את הדברים על רקע הכללים הקבועים בדין ביחס להגשת ערעור שכנגד - הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אנמק בקצרה.

בגדר הערעור שכנגד מבקש הנאמן כי ערכאת הערעור תבטל את הקביעה שמחצית מהזכויות בדירה נתונות למערערת; תקבע שמלוא הזכויות בדירה נתונות לחייב; וכפועל יוצא מכך תורה על ביטול הענקה ביחס לדירה כולה. אך מובן, כי סעדים אלה מופנים כלפי המערערת , ולא כלפי החייב. ואכן, קבלת הערעור שכנגד צפויה לפגוע במערערת, אשר תפסיד את זכויותיה במחצית הדירה לטובת הנאמן. ודוק: בהיותו של החייב פושט רגל, נכסיו מוקנים ממילא לנאמן (לעניין מעמדו של החייב בהליכי פשיטת רגל ראו והשוו, בש"א 292/98א ג'רייס נ' המועצה לייצור ולשיווק של ירקות , פ"ד נג(2) 29 (1999)). במאמר מוסגר יצוין, שקבלת טענותיו של הנאמן בערעור שכנגד תוביל דווקא להגדלת מסת הנכסים של החייב. בנסיבות אלה, אין לקבל את טענת המערערת לפיה הערעור שכנגד פגום מן הטעם שהוגש כנגד מי שלא הגיש ערעור עיקרי (לכלל זה ראו למשל, בש"א 3868/90

יעד אלקטריק שירות ובצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א., פ"ד מה(1) 256 (1990) ).

אף בטענה הנוספת בדבר היעדר זיקה עניינית בין הערעור שכנגד לבין הערעור העיקרי אין ממש, וזאת בפרט נוכח האופן הנרחב שבו פורשה דרישה זו על ידי הפסיקה (ראו למשל, האסמכתאות הנזכרות בע"א 8103/16 פלד נ' שיפר

(5.3.2017)). שני ההליכים עוסקים באותה מסכת עובדתית שעניינה אופן מימון רכישתה של הדירה והשאלה האם מתקיימים התנאים לביטול הענקה ביחס אליה. העובדה שכל אחד מהצדדים מפנה את ערעורו כנגד מקטע שונה מפסק הדין מובנת וטבעית, שהרי דרך כלל מערער ומערער שכנגד לא יהיו שבעי רצון מאותן קביעות הכלולות בהכרעה שניתנה בעניינם. אין בעובדה זו כדי לשלול קיומה של זיקה עניינית בין שני ההליכים.

התוצאה היא כי בקשת הסילוק נדחית. המערערת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 2,000 ש"ח לטובת הנאמן בגין בקשה זו.