ע"א 7262/17 חי שמש נ. הדר ישראלי

1.

עניינה של הבקשה דנן בזכויות המעבר בגינה הצמודה לדירה בבעלות המשיבה 1 (להלן: הגינה ו הדירה ). בשנת 1994 רכשו המבקשים 3-1 (להלן: המבקשים ), ביחד עם המשיבים 5-4, בניין בתל אביב (להלן: הנכס ו בעלי הזכויות ). זכויות הקונים נרשמו על שם המשיבה 3, שהחזיקה את הזכויות בנאמנות עבור הרוכשים. על רקע זה, נחתם הסכם שיתוף ונאמנות בין המשיבה 3 לבין בעלי הזכויות (להלן: הסכם השיתוף ). בין הצדדים אין מחלוקת כי עד לשנת 2006 – לכל המאוחר – הוסדרה בין בעל המניות במשיבה 3 לבין המבקש 1 שאלת ההצמדות לדירות בנכס, ובכלל זה הצמדתה של הגינה לדירה. בשנת 2001 מכרה המשיבה 3 את הדירה למשיב 6, ובהמשך לכך מכר זה את הדירה למשיבה 1, כשבהסכם המכר מצוינת הצמדת הגינה לדירה.

2.

בשנת 2009 הוגשה על ידי המשיב 2 בקשה לרישום הבניין כבית משותף. על רקע זה, התעורר סכסוך בין חלק מבעלי הזכויות בנוגע להצמדות הרכוש המשותף לדירות בנכס. זה הסתיים בפשרה, שקיבלה תוקף של פסק דין, ושבמסגרתו נקבע – בין היתר – כי הגינה תוצמד לדירה בכפוף להכרה בזכויות הדיירים למעבר בגינה (ל הלן: הסכם הפשרה ). עם היוודע למשיבה 1 על דבר קיומו של שביל הגישה בהסכם הפשרה, פנתה היא לבית המשפט בבקשה לבטל את פסק הדין. זאת, משום שלטענתה הגינה נמצאת בבעלותה המלאה, בלא סייג. ביום 3.5.2010 דחה בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט י' קורן ) את הבקשה, אך קבע כי הסכם הפשרה לא יחייב את המשיבה 1, שכן היא לא הייתה צד לו; וכי שמורה לה הזכות לנקוט הליכים בעניין זכויותיה הנטענות.

3.

על רקע זה – ולאחר נקיטת הליכים לפני המפקחת על רישום מקרקעין (להלן: המפקחת ) – הגישה המשיבה 1 את התביעה נושא הבקשה דנן. ביום 2.8.2017 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן ) את התביעה, והורה על הצמדת הגינה לדירה כשאין היא כפופה לזכות מעבר של יתר דיירי הבניין. תחילה בחן בית המשפט את הסכם המכר בין המשיבה 1 לבין המשיב 6. נקבע כי האחרון היה בעל הזכויות היחיד בגינה; וכי הוא מכר למשיבה 1 את הגינה הצמודה לדירה מבלי שהיא כפופה לזכות הדיירים האחרים לשביל גישה. בהמשך לכך נקבע כי המשיבה 1 – בהתאם לבדיקות שעשתה עובר לרכישת הדירה ושיכולה הייתה לעשות – סברה כי אין כל מניעה להצמדת מלוא הזכויות בגינה לדירתה. לבסוף, בחן בית המשפט אם רשאי היה המשיב 6 למכור את הגינה כצמודה לדירה כשהיא נקייה מכל זכות צד ג'. נקבע כי במועד מכירת הדירה למשיבה 1 לא הייתה כל מניעה תכנונית להצמיד את הגינה במלואה ללא כל זכות מעבר לצד ג'. בנתון לכל האמור הורה בית המשפט על הצמדת הגינה לדירת המשיבה 1 כשהיא נקייה מזכויות צד ג'. בית המשפט הורה להעביר את פסק הדין למפקחת, בכדי שזו תקבע, לפי שיקול דעתה, היכן להעביר את שביל הגישה. נוסף לכך, השית בית המשפט על המבקשים חיוב הוצאות בסכום כולל של 100,000 ש"ח.

על רקע זה הגישו המבקשים בקשה שהוכתרה כ"בקשה לעיכוב ביצוע דחוף וארעי בלבד (עד למתן החלטה בבקשה זו ועד להגשת הערעור יחד עם בקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט העליון)". ביום 10.9.2017 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת מיכל אגמון-גונן ) את הבקשה באופן חלקי. נקבע כי בשלב זה תירשם הערת אזהרה לטובת המשיבה 1 שתפנה לפסק הדין ולעובדה שהוגש ערעור. בקשת עיכוב ביצוע ההוצאות נדחתה משהמבקשים לא ציינו קושי לגבות מהמשיבה 1 את הכספים שישולמו ככל שערעורם יתקבל בעתיד והתוצאה תתהפך. לבסוף, ציין בית המשפט כי החלטתו ניתנת "כסעד ארעי עד החלטה אחרת של בית המשפט העליון".

4.

המבקשים לא השלימו עם תוצאת פסק הדין של בית המשפט המחוזי, והגישו ערעור לבית משפט זה ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע – היא הבקשה דנן. בפתח הבקשה צוין כי זו מופנית לרכיב ההוצאות שהושת עליהם. המבקשים טוענים כי הם "אינם יכולים לעמוד בהוצאות שהוטלו עליהם ללא כל סיבה"; וכי המשיבה 1 היא תושבת חוץ ולכן יש חשש שלא יהיה באפשרותם להשיב את הכספים שישולמו לה ככל שיתקבל ערעורם לפני בית משפט זה. צוין כי המבקש 2 "מתפרנס בקושי" ממשכורת ולא יכול לשאת בהוצאות המשפט שהוטלו עליו. אשר למבקשים 1 ו-3 נטען כי אלה אינם בעלי דירות בנכס שכן המבקש 1 מכר את זכויותיו במהלך ההליך המשפטי, ואילו המבקש 3 אינו מחזיק בזכויות בעלות בנכס. לגופו של פסק הדין, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי המשיבה 1 לא ידעה על קיומו של שביל גישה עובר לרכישת הדירה על ידה; וכי המסמכים שהציגו לפני בית המשפט המחוזי מעידים כי זכויות המעבר בשביל הגישה הוקנו לכלל דיירי הבניין עובר לרכישת הדירה על ידי המשיבה 1.

5.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. זאת, שכן היא אינה עומדת בתנאים הנדרשים למתן עיכוב ביצוע. כידוע עיכוב ביצוע יינתן בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים, אשר מקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": כי סיכויי הערעור טובים; וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש עיכוב הביצוע, כך שביצוע פסק הדין לפני ההכרעה בערעור יקשה על החזרת המצב לקדמותו ככל שהערעור אכן יתקבל (ע"א 5178/17 פלד נ' פאל , פסקה 6 (18.7.2017); ע"א 7653/16 לוי נ' אמסטר , פסקה 5 (13.10.2016)). להשקפתי, תנאים אלה אינם מתקיימים בבקשה דנן, וזאת אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור. זאת שכן, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם של המבקשים. כידוע, ככלל בית המשפט ייטה שלא לעכב ביצועו של פסק דין כספי. שכן, גם לו יתקבל ערעורו של המבקש, ניתן יהיה לפצותו על הפסדיו פיצוי כספי. לכן, המבקש לעכב את ביצועו של פסק דין כספי נדרש להוכיח כי ביצוע פסק הדין עוד טרם ההכרעה בערעור ייצור מצב בלתי-הפיך, כך שגם אם יזכה בעל הדין בערעור, לא יוכל הוא לגבות את כספו בחזרה (ע"א 8108/14 רז נ' פלד , פסקה 10 (22.12.2014)). אין זה המצב בענייננו. טענתם המרכזית של המבקשים נוגעת למצבם הכלכלי הקשה. כידוע, "התחשבות במצבו הכלכלי של המבקש ובאפשרות שיתמוטט כלכלית בעקבות ביצוע פסק הדין נעשית במקרים חריגים, ורק בתנאי שהמבקש הניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שיגרמו לו עקב מימוש פסק הדין" (ע"א 5671/11 אנדרסון מדיקל בע"מ נ' אוניפארם בע"מ , פסקה 8 (1.9.2011); בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403, 405 (1997)). המבקשים לא הרימו את הנטל בהקשר זה, ולא גיבו את טענתם האמורה בראיות פרטניות. אף טענת המבקשים כי לא יוכלו להיפרע מהמשיבה 1 ככל שערעורם יתקבל, שכן המשיבה 1 "תושבת חוץ" אינה מצדיקה את קבלת הבקשה (השוו ע"א 4705/06 אטלנוב נ' חורש , פסקה 5 (1.8.2006)). במקרה דנן מדובר במשיבה בעלת נכס בישראל, ולא הוכח כי מצבה הכלכלי לא יאפשר להיפרע ממנה בעתיד.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.