ע"א 8183/01 רימה ספיאשוילי נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ

בפניי בקשת הבהרה מאת המשיבות 1 ו-2, לעניין זהות הצדדים בערעור שבכותרת.

1.(א) ברקע הבקשה מצויים הנתונים הבאים. פסק הדין נשוא הערעור שבכותרת ניתן בשני תיקים אזרחיים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע: ת.א. 7241/99, ות.א. 7263/99. המערערת היא התובעת בת.א. 7263/99. בתיק אזרחי זה, הנתבעות הן המשיבות 1 ו-2 בערעור שבכותרת, הלא הן מנורה, חברה לבטוח בע"מ, ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ. עילת התביעה בהליך האמור היא פגיעתה של המערערת בתאונת דרכים, בעת שנהגה ברכב, 4 ימים לאחר שקיבלה רשיון נהיגה. על פי תנאיו, הרשיון תקף רק אם נושא הרשיון מלווה בעת הנהיגה באדם שהוא בעל רשיון בר תוקף, ותנאי זה לא התקיים בנסיבות העניין. על רקע זה, התעוררה המחלוקת בבית משפט קמא בשאלה האם היה תוקף, בנסיבות העניין, לפוליסת הביטוח שהוצאה על ידי משיבות 1 ו-2 לכיסוי נהיגתה של המערערת ברכב.

(ב) בת.א. 7241/99, התובע הוא סמיר חג'אג', המשיב 3 בערעור שבכותרת. חג'אג' נסע ברכב בעת קרות התאונה, ונפגע בגינה. בתביעתו 4 נתבעים: המשיבות 1 ו-2, וכן המערערת וקרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים.

2.מן החומר שבפניי עולה, כי הדיון בתובענות אוחד על פי החלטה שניתנה ביום 16.5.00 בבית משפט קמא, על דעת כל הצדדים. בפסק דינו בתובענות המאוחדות, דחה בית המשפט את תביעת המערערת נגד משיבות 1 ו-2. בית המשפט קבע, כי למערערת בערעור שבכותרת לא היה רשיון נהיגה בר תוקף בעת קרות תאונת הדרכים. במצב זה נקבע, כי הפוליסה שהוציאו משיבות 1 ו-2 לכיסוי נהיגתה של המערערת אינה תקפה, ומשכך נדחתה תביעתה של המערערת נגדן.

בנסיבות אלה, בית המשפט קיבל בפסק דינו את תביעת התובע בת.א. 7241/99 נגד קרנית.

3.הערעור שבכותרת הוגש על ידי המערערת, היא התובעת בת.א. 7263/99, אשר תביעתה נדחתה. בערעור ארבעה משיבים. שתי הנתבעות בתי"א 7263/99, היא תביעתה של המערערת; וכן התובע בת.א. 7241/99 (משיב 3), וקרנית (משיבה 4), אשר נתבעה בת.א. 7241/99.

4.במצב זה, הוגשה בקשת הבהרה מטעם המשיבות 1 ו-2 בערעור. על פי הנטען בבקשה, הערעור הוגש על פסק הדין בת.א. 7263/99 בלבד. היינו – הערעור הוגש על דחיית תביעתה של המערערת על ידי בית משפט קמא בתי"א 7263/99, והוא מופנה אך ורק נגד הנתבעות בהליך האמור, הן המשיבות 1 ו-2. המשיבות 1 ו-2 טוענות, כי במצב זה לא היה מקום לצירופם של משיבים 3 ו-4, אשר לא היו בעלי דין בת.א. 7263/99, ואשר למערערת אין כל זכות תביעה נגדם. משיבות 1 ו-2 מוסיפות ומציינות, כי לא הוגש כל ערעור, או בקשת רשות לערער, על ידי קרנית (משיבה 4), על פסק הדין בת.א. 7241/99, אשר חייב אותה בפיצוייו של המשיב 3 בהליך שבכותרת. על רקע כל אלה, התבקשתי להבהיר האם משיבים 3 ו-4 הם משיבים בערעור שבכותרת.

5.החלטתי היא, כי בדין צורפו משיבים 3 ו-4 לערעור שבכותרת. אבהיר את נימוקי.

(א) נקודת המוצא לדיון נמצאת בתקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. תקנה זו קובעת, כי "כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואיננו מערער, יהיה משיב בערעור". במקרה שבפניי, המדובר בשתי תובענות שונות, אשר הדיון בהן אוחד בבית משפט קמא. תקנה 424 הוחלה בעבר גם במצב זה. כך, מקום בו הוגשו שתי תביעות נפרדות לפיצויים נגד אותו בעל דין, והוגש ערעור על ידי התובעת באחת מן התובענות, נקבע כי היה על המערערת לצרף לערעור את התובעת בתובענה האחרת. "משניתנה החלטה על איחוד שתי התובענות, הדיון בהן התקיים במאוחד וניתן בהן פסק דין אחד, יש מקום לראות את ההליך שהתקיים כהליך אחד ואין עוד כל מקום להיזקק - לא לעניין ערעור ולא לכל צורך אחר - למצב ההסטורי של שתי תובענות" (ע"א 4446/90

ברנע נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ , דינים עליון יח 951). באותה פרשה, בערעור על החלטה זו, כב' הנשיא שמגר ציין לעניין זה, כי

"בשום מקרה אין פוטרים מערער מלעשות מי שהיה בעל דין משיב בערעור ... לפי תקנה 424 לתקנות הנ"ל, כל מי שהיה בעל דין בתובענה בפני הערכאה הקודמת ואיננו מערער, יהיה משיב בערעור. לעניין זה אין נפקא מינה אם מדובר בתובענה שהוגשה מעיקרה נגד מספר משיבים או על תובענה שהיא פרי האיחוד של מספר תובענות."

(בש"א 1770/91 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ברנע,

פ"ד מה(5) 875, בפיסקה 5 לפסק הדין).

(ב) באותה רוח נפסק גם בהחלטת כב' הרשם צור בע"א 584/89 לה טלמכניק אלקטריק נ' יעד אלקטריק שירות ובצוע עבודות חשמל בע"מ פ"ד מד(2) 820. שם, אוחדו שתי תובענות בבית המשפט המחוזי. הערעור הופנה על ידי התובעת באחת התובענות כנגד הנתבעים באותה תובענה. לא התבקש בגידרו סעד נגד הצדדים לתובענה האחרת שהתנהלה במאוחד בבית המשפט המחוזי. ברם, נקבע מפורשות, בבית משפט זה, כי בעובדה זו אין כדי "... לגרוע מחיובה של המערערת העקרית לצרף את כל בעלי הדין הללו המשיבים לערעור (תקנה 424)".

(ג) פסיקה זו משקפת לא רק את לשון תקנה 424, אלא גם את תכליתה היסודית של תקנה זו. בהקשר זה נפסק, כי תכלית התקנה היא

"... לידע את בית המשפט לערעורים מי הם בעלי הדין אשר להם נגיעה עניינית לדיון שהגיע לשלב הערעור, ואשר הערעור עשוי לא אחת להשליך גם על עניינם. המערער אינו רשאי להחליט אם להשמיט שמו של המשיב מהודעת הערעור; מחובתו להביא בפני בית המשפט לערעורים את שמות כל בעלי הדין, שהיו צדדים לדיון בערכאה דלמטה...בשום מקרה אין פוטרים מערער מלעשות את מי שהיה בעל דין למשיב בערעור"

(דברי הנשיא שמגר בע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(2) 346, בפיסקה 3 לפסק הדין).

תכלית זו חלה גם כאשר מדובר בהליך בבית משפט קמא, בו אוחדו תובענות אחדות יחדיו, כפי שהיה גם בהליך שבפניי. גם ההנמקה שביסודה - האפשרות שלצדדים לתובענות האחרות שאוחדו יהא עניין בערעור – חלה במקרה שבפניי (כפי שיפורט בהמשך בפיסקה (ה) להלן). בכך יש כדי להביא לדחיית עמדתן של משיבות 1 ו-2 בבקשה שבפניי.

(ד) לשיקולים אלה מצטרף האמור בתקנה 423 לתקנות סדר הדין. תקנה זו קובעת, כי "תובענות שאוחדו וניתנה בתובענה המאוחדת החלטה אחת, רשאי כל בעל דין לערער על ההחלטה, ואין צורך להגיש ערעור נפרד לכל אחת מן התובענות שאוחדו". תקנה זו מקנה לכל בעל דין בהתדיינות בה אוחדו תובענות אחדות, זכות ערעור על פסק הדין שניתן בסופה (בכפוף להיותו "נפגע" מפסק הדין), בלא קשר לשאלה מהי התובענה המקורית אשר לכתחילה היה בה בעל דין. תקנה זו מלמדת על תפיסת מתקין התקנות את הדיון בתובענות שאוחדו, כדיון שהוא בבחינת מקשה אחת. תקנה זו מקרינה על תקנה 424, ומצביעה אף היא על הצורך, במסגרת תקנה 424, לצרף לערעור את בעלי הדין בכל התובענות שהדיון בהן אוחד בערכאה הדיונית.

(ה) אמת. אין המערערת תובעת סעד מן המשיבים 3 ו-4. במובן זה, ניתן לראות במשיבים אלה כמשיבים פורמליים בערעור שבכותרת. ברם, בכך אין כדי לשלול אף את הטעם הענייני בהיותם משיבים בערעור זה. משמעות פסק דינו של בית המשפט המחוזי היא, כי הפוליסה שהוציאו משיבות 1 ו-2 אינה מכסה את נזקיו של המשיב 3. מכך נובעות שתי מסקנות. האחת, עילתו של משיב 3 היא נגד קרנית, ולא נגד משיבות 1 ו-2 (ראו סעיף 12(א)(2) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975). והשניה, כי לקרנית זכות חזרה נגד המערערת בכל הנוגע לפיצויים בהם תחוייב לטובת המשיב 3 (ראו סעיף 9(א)(1) ו-(2) לחוק האמור).

תיאור זה מלמד, כי הקביעות שבפסק דין בית משפט קמא הן בעלות חשיבות רבה בכל אחת משתי התובענות שהדיון בהן אוחד. לתוצאותיו של הערעור שבכותרת עשויות להיות השלכה ישירה על המשיב 3 וזכויותיו. בה בעת לערעור עשויה להיות השלכה ישירה על המשיבה 4, ועל מערך חבויותיה וזכויותיה. במצב זה ישנו עניין רב כי בירור השאלות העולות בערעור ייעשה תוך מתן אפשרות טיעון למשיבים אלה מצד אחד, ותוך כבילתם בתוצאות ההתדיינות מצד שני. בכך יימנעו הכרעות סותרות, ואף כפילות בדיונים באותו עניין עצמו. אכן, מניעת הכרעות סותרות והליכים כפולים היא המטרה העומדת מלכתחילה ביסוד איחודן של שתי התובענות. בכך חוזר המעגל לנקודת ההתחלה: אותו טעם שהביא לכתחילה לאיחוד התובענות, מבהיר אף את הטעם הענייני שבהיות משיבים 3 ו-4 משיבים בערעור שבכותרת.

(ו) במאמר מוסגר יוער, כי על רקע דברים אלה אף צודקת משיבה 4 בטענתה, כי גם לו לא היה מקום לצרפה מלכתחילה לערעור שבכותרת, היה לכאורה אף היה מקום לצירוף כזה על פי אמות המידה הקבועות בתקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (וראו, לעניין זה, בש"א 3973/91 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים פ"ד מה(5) 457). מכל מקום, נוכח המסקנה אליה הגעתי, אין צורך בדיון מפורט בעניין זה.

סופם של דברים. צירופם של משיבים 3 ו-4 לערעור שבכותרת היה כדין. במצב זה, ישאו משיבות 1 ו-2 בהוצאות משיבה 4 – אשר הגיבה תגובה מפורטת לבקשתן – בסך 2,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין וכן הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.