ע"א 8313/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני

1.

מונחת לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.א. 1046/04, כבוד השופט א'

בכר ) במסגרתו חויבו המבקשות לשלם סך של כ- 3.5 מליון ₪ בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו בשל תאונת דרכים.

נפסק לטובת המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) סכום של כ – 4.5 מליון ₪, לאחר ניכוי המל"ל הסכום עמד על כ – 3.5 מליון ₪. המבקשות שילמו סך של 2,488,916 ₪ ומבקשות לעכב את ביצועו של הסכום שנותר בשווי של 1,000,000 ₪.

2.

לטענת המבקשות סיכויי הערעור הינם גבוהים בשל טעויות ברורות בפסק הדין במספר ראשי נזק. באשר לאובדן ההשתכרות נטען כי נקבע שגיל הפרישה יעמוד על 67 שנים, בעוד שמחקר מקיף ומעמיק שנערך על ידי בנק ישראל הנוגע להרגלי הפרישה בשירות הציבורי הצביע על הסתברות גבוהה שהמשיבה הייתה יוצאת לפנסיה בגיל 57 שנים. עוד נטען כי טעה בית המשפט בנותנו משקל רב לעדותו של מזכיר המועצה המקומית שציין בעדותו שמוכרות לו שתי מזכירות שפרשו בגיל 67, בעוד שהנתונים כלל לא נבדקו. בסיס השכר שנקבע בסך 5,926 ₪ הינו מוטעה לטענת המבקשות. בית המשפט המחוזי קיבל את טענתן שיש לנכות את קצובת הנסיעות החודשית, אך בפועל נתון זה לא בא לידי ביטוי בסכום שנקבע. לטענתן, טעה בית המשפט שפסק פיצוי מלא על הפסדי העבר, בעוד שבפועל אין כל קביעה של גורם מוסמך שהמשיבה לא הייתה מסוגלת לחזור לעבודה לאחר תקופת אי הכושר. אף המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירו–פסיכיאטריה לא קבע שהיא אינה מסוגלת לעבוד והעמיד את נכותה בשיעור של 50%.

על פי הרכיבים האמורים ורכיבים נוספים שפורטו בערעור סבורות המבקשות שבחישוב אובדן ההשתכרות נפלו טעויות בשיעור של כ – 1.8 מליון ₪ בחישוב כולל. באשר לפיצויים בגין עזרת הזולת, נטען כי הסכום שנפסק הינו גבוה יחסית לפסיקה הנוהגת. בית המשפט לא נתן משקל ראוי לראיות מתיק המל"ל לפיהן נדחתה בקשת המשיבה לקצבה לשירותים מיוחדים ולעדויות המצביעות על יכולתה להשתמש במכשירים שונים בבית, יציאותיה לסידורים ויכולתה לערוך רשימת קניות ולבצע את הקניות בעצמה. בית משפט קמא פסק סכום גלובלי שמגיע למעשה לסכום חודשי של 3,000 ₪ לחודש, כאשר אופי הפגיעה אינו מצדיק סכום בשיעור כה רב, במיוחד שהפגיעה הינה קוגנטיבית ולא פיזית. לטענת המבקשות היה מקום לפסוק רק 50,000 ש"ח, בעוד בית המשפט פסק 1,050,000 ₪. באשר לרכיב הנזק של פיצויי ניידות נטען כי בית משפט קמא פסק סכומים מופרזים – 200,000 לעבר ו – 180,000 ש"ח לעתיד. אף לא ניתן משקל לחוות דעת מטעם שמאי רכב. נקבע שחוות הדעת התייחסה לרכב מדגם אחר בו משתמשת המשיבה, בעוד שבפועל חוות הדעת התייחסה לשתי חלופות והאחת מהן היא רכבה של המשיבה. מדובר בטעות ששווייה על פי הנטען מגיע לסך של 537,284 ₪.

באשר למאזן הנוחות, המשיבה הפנתה לפסיקה לפיה כאשר עסקינן בסכומים כה ניכרים, קיים חשש מובנה שדי בו כשלעצמו כדי להצדיק עיכוב ביצוע חלקי. המשיבה אף העידה בבית משפט קמא על מצבה הכללי הרעוע. העובדה שהיא קיבלה תשלומים תכופים בשיעור של כחצי מליון ₪ מעידה על מצבה הכלכלי. המבקשות כבר שילמו למשיבה סכום משמעותי בסך של כ - 2.5 מליון ₪. יש בכך כדי ללמד שאין חשש שעיכוב הביצוע יגרום לה לנזק בעתיד הנראה לעין.

מנגד טוענים המשיבים כי עסקינן בפסק דין כספי והכלל הוא שהתובע זכאי ליהנות מפרי זכייתו, מייד עם הינתן פסק הדין. באשר לסיכויי הערעור נטען כי המבקשות אינן מצביעות ולו על שמץ של סיכוי לקבלת ערעורן. באשר לטענת בדבר קצובת הנסיעות נטען שבית משפט קמא, בניגוד לנטען, ניכה את הוצאות הנסיעות מחישוב השכר. באשר לנכות התפקודית שנקבעה – מדובר בממצא עובדתי שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בו. כך למשל נקבעה נכות בשיעור 50% נוירופסיכיאטרית, 10% נכות בגין שיתוק במיתר הקול, 20% בגין צלקות בפנים, 10% נכות בגין שיתוק של עצב, 6% בשל פזילה בעיניים ופגיעה בראייה ו – 5% נכות בגין אובדן חוש הריח. כל אלו הובילו את בית המשפט לקביעה שהמשיבה לא תוכל לחזור למעגל העבודה וכי הנכות התפקודית עומדת בשיעור של 100%. באשר לגיל הפרישה, מדובר בממצא הנתמך בראיות שנומק היטב. המחקרים אליהם מפנות המבקשות לא הוכחו במשפט והועלו כהשערה. הפיצויים בגין עזרת הזולת מתבססים על הראיות ועל התרשמות אישית מהמשיבים ומהעדים. לשיטת המבקשות מרבית הטענות מהווות התפלמסות עם קביעות בית המשפט ללא הצגת נימוק משפטי המלמד על טעות משפטית המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור.

באשר למאזן הנוחות, נטען על ידי המשיבים כי קבלת גישת המבקשות, פירושה, שרק נפגעים שהממון מצוי ;;;בכיסם יזכו לקבל את כלל הפיצוי, בעוד שהאחרים ימתינו חודשים ולעיתים אף שנים עד שיסתיים הדיון בערעור וכאשר לעיתים חלף עשור מאז התאונה. הנחת המבקשות שהמשיבים יקבלו את כספי הפיצויים ויבזבזו אותם באופן בלי מבוקר אינה סבירה ואינה מתבססת על עובדות שהוכחו בתיק הנדון.

3.

כלל מושרש הוא שפסק דין כספי יבוצע מייד עם הינתנו ורק במקרים חריגים ניתן יהיה להורות על עיכוב הביצוע. לא מקובלת עליי גישת המבקשות כי בתיקים כגון דא, רק בשל העובדה שעסקינן בחיוב כספי בשיעור ניכר ניתן יהא להורות על עיכוב ביצוע. זאת לנוכח העובדה שחברת הביטוח שילמה חלק משמעותי מפסק הדין. אין בכך כדי לפטור את המבקשות מלהוכיח שמאזן הנוחות וסיכויי הערעור נוטים לטובתן באופן המצדיק קבלת הבקשה. באשר לסיכויי הערעור יש להדגיש כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהערכת הנזק. גם מקום בו מתגלה טעות ברכיב זה או אחר, יש לבחון את הפיצוי בכללותו, תוך בחינת סבירות התוצאה הכוללת (ראו ע"א 1429/08 חנוכייב נ' אבנר (25.9.11) וע"א 10758/08 אחמד ג'בארין נ' נועה חברה לביטוח בע"מ (4.1.11)). בנוסף יש להדגיש שערכת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו, נתון זה נכון הן באשר לאחוזי הנכות, הן באשר לגיל הפרישה, שעל פני הדברים מתיישב עם הפסיקה הרווחת והן באשר לטענות נוספות שהועלו. בראייה זו לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור מטים את בכף לטובת המבקשות. דווקא העובדה ששולם למשיבים סכום כה משמעותי אינה בהכרח מבססת את הטענה שיקשה על המבקשות לגבות בחזרה סכום נוסף שישולם. לא הוצגו נתונים או בסיס אחר המלמדים כי יקשה על המבקשות לגבות בחזרה את הסכום שיועבר אם יתקבל הערעור. בשקלול כלל השיקולים הרלוונטיים שיש לשקול במקרה דנא ומבלי לקבוע ממצאים ביחס לטענות שנטענו בדבר כל רכיב ורכיב סבורני כי אין מקום להיעתר לבקשה.

4.

הבקשה נדחית. המבקשות יחויבו בהוצאות המשיבים בסך 3,000 ₪ נכון להיום.