ע"א 9663/04 ירון אלמלם נ. לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ

1.ערעור זה נדחה בשל אי הפקדת עירבון מופחת שנקבע. לאחר הדחייה הוגשה בקשה מחודשת לפטור מעירבון (11.4.05). הבקשה נתקבלה והוחלט ביום 18.4.05, בהיעדר תגובה מצד המשיבים, על הפחתה נוספת של העירבון. אולם, המשיבים הודיעו לבית המשפט כי הבקשה מיום 11.4.05 כלל לא הומצאה להם. אשר על כן, החלטתי ביום 21.4.05 על ביטול החלטתי מיום 18.4.05 ועל מתן אפשרות תגובה לגוף העניין למשיבים.

2.עמדת המשיבים בקצירת האומר היא, כי משנדחה הערעור אין בידי סמכות להיזקק לבקשה לפטור מעירבון; כי הבקשה לפטור מעירבון לא היתה בקשה לעיון מחדש; וכי לגופו של עניין לא היתה הצדקה לעיון מחדש בהחלטה הדוחה את ההליך.

3.לאחר עיון בחומר שבפני, באתי למסקנה כי יש בנסיבות המקרה להאריך המועד להפקדת העירבון ולהעמידו על סך של 5,000 ₪. יאמר מיד, כי לא מצאתי ממש בטענה כי אין בידי סמכות להיזקק לבקשה שהוגשה לאחר שנדחה הערעור בהיעדר ההפקדה. הדחייה היא דחייה, אולם מטיבה, בהיעדר הפקדת עירבון, היא החלטה שניתנת במעמד צד אחד. ככזו, ניתנת היא לביטול בנסיבות המתאימות, בייחוד שעה שהצד שכנגד אינו מצביע על אינטרס נוגד או נזק שנגרם לו (ראו S. Goldstein & E. Hacohen, " I srael" (in) International Encyclopedia of Laws – Civil Procedure (vol. 1, 1994) 157 והשוו ע"א 2237/01 טיראן עראידה נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט , פ"ד נו(1) 865). המערער הגיש תצהיר בו טען כי למרות ההחלטה בעניין העירבון לא עלה בידו לגייס את הסכום. תצהיר זה והבקשה שלצידו הוגשו ביום 11.4.05. ההליך עצמו נדחה באין הפקדה, ביום 7.4.05. במצב דברים זה, ראוי הוא בעיני להעדיף את בירור הסכסוך לגופו על פני דחייתו בנימוק טכני של אי הפקדת עירבון. מטעם זה אפשרתי למערער להגיש בקשה זו ואף קיבלתי אותה ביום 18.4.05.

4.מעבר לנדרש אוסיף ואציין, כי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 המביאה לרישום ערעור לדחייה בשל אי הפקדת ערבון, מעוררת בעיות לא פשוטות. בעיקר מתעוררת השאלה, אם האיזון הראוי בין הזכויות החוקתיות הנוגעות בדבר, והאינטרסים שכנגדם, צריך להוביל למסקנה לפיה אי הפקדת ערבון משמעה דחית הערעור כולו בשל כך. יכול ויטען – ואיני מכריע בשאלה זו – כי תוצאה זו של דחייה היא אינה מדתית. בית הדין לחוקה באיטליה, למשל, פסק כבר בשנת 1960, כי עצם החיוב בערבון אינו חוקתי שכן יש בו משום פגיעה בעקרון השוויון בפני החוק (ראו: Mauro Cappelletti & Joseph M. Perillo, Civil Procedure in Italy 249 (1965) ) כך או כך, עניין זה לא נטען בפני כל עיקר וממילא יש להשאירו בצריך עיון לעת מצוא.

5.השאלה שנותרה אפוא לבירור, בנסיבות המקרה שבפני, הינה אם היה מקום להפחית העירבון בהחלטה מיום 18.4.05 ולהעמידו על סך של 5,000 ₪. גם לאחר עיון בעמדת המשיבים, לא שוכנעתי כי ראוי היה לדחות בקשה זו. אכן, המערער לא פירט מהם חובותיו הנטענים. אולם המשיבים אינם חולקים על כך וממילא לא הופטר המערער מעירבון אלא שזה הופחת. בשים לב לנתונים שאכן הובאו ולעובדה כי בערכאה קמא לא נפסקו הוצאות, ראיתי לנכון לילך כברת דרך נוספת כלפי המערער ולהעמיד העירבון על סך של 5,000 ₪ שיופקדו תוך 10 ימים מעת ההמצאה. בהיעדר הפקדה, תעמוד החלטתי בדבר דחיית הערעור על כנה.