עע"מ 2668/15 מדינת ישראל - משרד המשפטים נ. פרופ' הלל וייס

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע חלק מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"ם 49897-06-13, השופט ע' שחם ).

2.

בשנת 2008 הוגש כנגד המשיב כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים בגין עבירות של הסתה לאלימות, העלבת עובד ציבור ואיומים (ת"פ 8174/08). במסגרת ההליך הפלילי הגיש המשיב בקשות לעיין במסמכים שונים בהתבסס על סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשנ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ). בקשתו התייחסה למסמכים שונים, הן כאלה שנוגעים אליו עצמו והן כאלה שנוגעים להעמדה לדין בפרשות אחרות, שנועדו לטענתו לבסס טענה של הגנה מן הצדק. בקשתו הראשונה של המשיב נדחתה ביום 7.4.2010, וערר שהוגש עליה נדחה ביום 23.6.2010 (ע"ח 14237-05-10, השופט י' שפירא ). ביום 29.12.2011 פנה המשיב בבקשה נוספת, ובה ביקש להעביר לעיונו מסמכים נוספים, שלטענתו לא נכללו בבקשה הראשונה. גם בקשה זו נדחתה, וביום 25.6.2012 נדחה גם ערר שהגיש המשיב על ההחלטה (ע"ח 17764-05-12, השופטת ת' בזק-רפפורט ). יוער, כי בשתי ההחלטות נקבע שדי בחומר שהועבר למשיב וכלל מידע בדבר 50 החלטות שהתקבלו בתיקים שבהם עלה חשד בעבירה של הסתה לגזענות או הסתה לאלימות והוכן והועבר למשיב עוד לפני הבקשה הראשונה לפי צו בית משפט.

3.

ביום 23.9.2008 ביקש המשיב להשיג את המידע המבוקש בדבר אכיפה באמצעות פנייה בבקשה לממונה על חופש המידע במשרד המשפטים (להלן: הממונה ). הבקשה, שנסבה על מידע המצוי בבסיס ההליך דנן, כללה פריטי מידע שונים הקשורים לפעילות גורמי האכיפה והתביעה בישראל בין השנים 2008-2005, בין השאר ביחס להחלטות על העמדה לדין בעבירות של הסתה לאלימות; פרוטוקולים של הוועדה לאכיפת חוק באזור יהודה ושומרון; מידע על העמדה לדין של מתנחלים או פעילי ימין; וכן מסמכים בהם היה מעורב עו"ד שי ניצן ביחס להעמדה לדין, וכן חומרים הקשורים אליו והיו זמינים ליועץ המשפטי לממשלה לפני הגשת כתב האישום נגדו ומידע באשר להתנהלות לפני הגשת כתב האישום כנגדו. ביום 21.7.2013 השיבה הממונה לבקשתו של המשיב. בתשובתה, הממונה לא התנגדה להעברת המסמכים המפורטים ביחס להעמדה לדין בעבירות של הסתה לאלימות, בכפוף לתשלום אגרה, אך דחתה את הבקשה ככל שהתייחסה לפריטי המידע האחרים.

4.

על החלטה זו הגיש המשיב עתירה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע ) לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. ביום 4.3.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את עתירתו של המשיב בכל הנוגע לחלק מפריטי המידע שהתבקשו, כפי שסומנו על-ידו בבקשתו – סעיף 2(ב), סעיף 2(ד) (בחלקו), סעיף 2(ו) (בחלקו) – ודחה אותה בכל הנוגע לסעיפים 2(א), 2(ג), 2(ה) ו-2(ז) לבקשה. בהמשך לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי המידע יועבר למשיב תוך 60 ימים מיום מתן פסק הדין.

5.

המדינה הגישה ערעור לבית משפט זה בנוגע להכרעתו של בית המשפט המחוזי ביחס לשניים מן הסעיפים –

סעיפים 2(ב) ו-2(ו). על כן, אפרט את התייחסותו של בית המשפט המחוזי לסעיפים אלה.

6.

סעיף 2(ב) לבקשתו של המשיב נגע לעיון בהחלטות המחלקה לתפקידים מיוחדים בכל התיקים שבהם היה מעורב עו"ד שי ניצן במשך שלוש שנים –

בין יוני 2005 ועד יוני 2008. בית המשפט המחוזי דחה בעניין זה את טענות המדינה כי במקרה זה חלים חריגים רלוונטיים הקבועים בחוק חופש המידע, היינו שהפקת המידע כרוכה בהשקעת משאבים בלתי סבירים, שקבלת ההחלטות כרוכה בחשיפה של תרשומות ובדיונים פנימיים, ושמדובר במידע אודות שיטות עבודה ונהלים.

7.

סעיף 2(ו) לבקשתו של המשיב התייחס לחומרים המאזכרים את פעולותיו של המשיב ונמצאו או היו זמינים ליועץ המשפטי לממשלה לפני שהחליט על הגשת כתב אישום כנגד המשיב. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המדינה שמירב החומרים המבוקשים משקפים התייעצויות ודיונים פנימיים, שעליהם חל סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, ואף לא סבר שקיים אינטרס ציבורי או פרטי המצדיק את העברת החומר. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי ביחס לשלושה מסמכים קיימת הצדקה להעברתם לידי המשיב – שלושה מכתבים של עו"ד ניצן מהתאריכים 7.11.2007, 6.8.2007 ו-20.2.2008. ביחס לאחד מן המכתבים, שנגע להחלטה על פתיחה בחקירה, קבע בית המשפט המחוזי כי הוא נסב על הפעלת סמכות הקבועה בדין; ואילו ביחס לשניים האחרים, נוסחים שונים של הוראה שניתנה לפרקליטות על הכנת טיוטה לכתב אישום, בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם הם חלק מהתייעצות פנימית, אך מאחר שמדובר במכתבים רשמיים של גורם בכיר במערכת אכיפת החוק החשש לאפקט מצנן ביחס אליהם אינו גבוה. עוד הורה בית המשפט המחוזי על העברת מזכר מיום 14.5.2008, שמוען לפרקליט המדינה ומהווה "השלמה" למכתבים האמורים, אך זאת בכפוף לאי מסירה של חלק מן התרשומת שנוספה בכתב יד על גבי הטקסט המודפס ולכן הוגדרה כ"אמירה בלתי פורמלית". כן נקבע כי שלושה מכתבי תלונה שהתקבלו מצדדים שלישיים, מהתאריכים 24.1.2007, 8.11.2006 ו-27.10.2006, יועברו למשיב בכפוף למחיקת פרטיהם של הפונים (כפי שנעשה ביחס למכתב נוסף מיום 13.11.2006 שלגביו המדינה לא התנגדה לעיון) בנוסף לכך, הורה בית המשפט המחוזי גם על מסירתם של שני קטעי עיתונות מהימים 13.8.2007 ו-29.8.2007 הנוגעים למשיב והעתקים מהם נמצאים בידי המדינה.

8.

בית המשפט המחוזי היה מודע לכך שחלק מהמסמכים שבקשת העיון התייחסה אליהם התבקשו קודם לכן במסגרת ההליך הפלילי לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (בציינו שבין החומרים שהתבקשו היו המסמכים שעליהם נסבים סעיפים 2(א) ו-2(ב) בבקשתו של המשיב לפי חוק חופש המידע). בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה כי היחס בין הסעיפים טרם הוכרע בפסיקתו של בית משפט זה, אף כי צוין שלכאורה היקף הגילוי בכל אחד משני המסלולים אינו אחיד. בנסיבות אלו, ובשים לב לפסיקתו של בית משפט זה בעע"ם 2398/08 מדינת ישראל - משרד המשפטים נ' סגל

(19.6.2011) נקבע כי ההחלטה בהליך הפלילי אינה אמורה לשמש מחסום להגשת בקשה מתאימה במסגרת חוק חופש המידע.

9.

ערעורה של המדינה מכוון בעיקרו של דבר כנגד העברתם של מסמכים שבעניינם הגיש בעבר המשיב בקשה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. לטענתה, משנדחתה בקשה לעיון במסמכים במסגרת הליך הפלילי, בקשה המוגשת באותו עניין לפי חוק חופש המידע צריכה להיות נדונה בדיוק כפי שהייתה נדונה בעניינו של כל מבקש אחר, מבלי לתת משקל לטענה כי המסמכים דרושים לו להגנתו במשפט הפלילי. המדינה טוענת כי ביחס לשני הסעיפים בבקשה שעליהם נסבה המחלוקת אף חלים חריגים הקבועים בחוק חופש המידע – לגבי סעיף 2(ב) לבקשה חל לטענתה החריג של הקצאת משאבים בלתי סבירה, ולגבי סעיף 2(ו) לבקשה חל לטענתה החריג שעניינו תרשומות והתייעצויות פנימיות.

10.

בד בבד עם ערעורה הגישה המדינה בקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין בשני הסעיפים האמורים. לטענת המדינה, הימנעות ממתן עיכוב ביצוע במקרה זה תייתר את הערעור כולו, ומטעם זה מאזן הנוחות נוטה לטובתה באופן מובהק בשל חוסר האפשרות להשיב את המצב לקדמותו אף אם הערעור יתקבל (בהפניה לבר"ם 4997/13 מדינת ישראל נ' גלובס (24.10.2013)).

11.

ביום 20.4.2015 הוריתי כי המשיב יגיש תגובתו לבקשה, וכי עד למתן החלטה אחרת יעוכב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

12.

ביום 28.4.2015 המשיב הגיש תגובתו לבקשה. בעיקרו של דבר, טען המשיב בתגובתו, כי המסמכים שבית המשפט המחוזי הורה על העברתם נדרשים להגנתו במסגרת ההליך הפלילי. לטענת המשיב, עיכוב הביצוע יגרום להפסקת הדיונים בתיק הפלילי, תיק אשר מתנהל כבר שבע שנים ורק המסמכים המבוקשים חסרים בו על מנת לסיים את ההוכחות והדיונים. מטעמים אלה המשיב סבור כי מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובתו, לנוכח הנזק המהותי הכרוך בעיכוב בתיק הפלילי המתנהל כנגדו, בעוד למדינה נגרם נזק "ערטילאי" בלבד. המשיב טען עוד כי המידע דרוש לו לצרכיו האישיים, ולא לצורך פרסום בכלי התקשורת, וכן שבשלב זה לא יכולה עוד המדינה לטעון שהעיון יהיה כרוך במשאבים רבים, מאחר שהחיפוש אחר המסמכים כבר נעשה.

דיון והכרעה

13.

לאחר שבחנתי את הדברים, הגעתי לכלל דעה שדין הבקשה לעיכוב ביצוע להתקבל.

14.

כידוע, הנחת המוצא היא כי אין בהגשת ערעור על פסק דין כדי להצדיק, כשלעצמה, את עיכוב ביצועו, אולם בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצוע בהתקיימותם של שני תנאים – כאשר סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. אלה הם תנאים מצטברים, אך מתקיים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות", כך שככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כן ניתן להפחית מן המשקל שניתן למאזן הנוחות, ולהיפך. בגדרו של מאזן הנוחות יש לבחון אם ביצועו המיידי של פסק הדין יביא לנזק בלתי הפיך, במובן זה שלא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו (וראו: ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה , פ''ד נח(2) 301, 304 (2003); ע"א 3416/13 טל-יד מצויינות בשירות בע"מ נ' וויזקום תקשורת בע"מ , פסקה 8 (17.7.2013)). עיקרון זה אף הודגש בפסיקה במקרים שבהם התבקש עיכוב ביצוע בנוגע למסירת מידע על-פי חוק חופש המידע, בשים לב לכך שמסירת המידע יוצרת מצב בלתי הפיך, כך שהערעור עלול להפוך לתיאורטי (ראו למשל: עע"ם 3908/11 מדינת ישראל הנהלת בתי המשפט נ' עיתון "דה מרקר" עיתון הארץ בע"מ , פסקה 16 (12.7.2011), וההפניות שם; עע"ם 4886/14 הנתיב המהיר בע"מ נ' כביש חוצה ישראל בע"מ , פסקה 7 (11.8.2014)). אלה הם פני הדברים גם במקרה שלפני. אכן, יש לשקול גם את ההשלכה של עיכוב הביצוע על המשיב, בכל הנוגע להימשכות ההליך הפלילי, אך קושי זה יכול להיפתר בחלקו, על-ידי שמיעה מהירה יחסית של הערעור, כמפורט להלן.

15.

בשל נטייתו של מאזן הנוחות לטובת המדינה, באופן זה שמסירת המידע הוא סעד "בלתי הדיר", אינני נדרשת כלל לסיכויי הערעור. בהקשר זה ניתן להעיר, כי ככל שטענותיה של המבקשת נוגעות ליחס בין סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי לחוק חופש המידע (וכפועל יוצא מכך לפרשנותו של חוק חופש המידע נוכח התוצאה), אכן מדובר בשאלות כבדות משקל, שטרם הוכרעו במלואן (ראו: עע"ם 2398/08 מדינת ישראל - משרד המשפטים נ' סגל , פסקה 53 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) נ' נאור ; וכן פסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ; עע"ם 1786/12 ג'ולאני נ' מדינת ישראל- המשרד לביטחון פנים , פסקאות 39-37 (20.11.2013)).

16.

בשולי הדברים אוסיף, כי טרם הוכרעה השאלה מה הדין במקרה שבו מוצה ההליך של בקשת עיון לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, והנאשם מבקש להשליך יהבו על חוק חופש המידע. יודגש בהקשר זה כי אף המדינה מציינת כי דחיית בקשה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי אינה גורעת מזכותו של אדם להגיש בקשה לפי חוק חופש המידע, אלא רק טוענת שההליך הפלילי אינו יכול להקנות לו עדיפות בהקשר זה. מובן כי אין לי צורך להביע עמדה בעניינים אלו בשלב הדיוני הנוכחי.

17.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת. פסק דינו של בית המשפט המחוזי יעוכב ביחס לשתי הסוגיות שבעניינן מערערת המדינה בלבד, היינו סעיפים 2(ב) וסעיפים 2(ו) לבקשתו של המשיב. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות. הדיון בערעור ייקבע לשמיעה תוך שלושה חודשים, וככל שיומן בית המשפט יאפשר זאת אף קודם לפגרת בית המשפט.