עע"מ 8600/15 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית אתא נ. פז גז בע"מ

1.

לפניי בקשה מטעם המערערת לסילוק הערעור שכנגד אשר הוגש מטעם המשיבות על הסף, וזאת בטענה שלא עומדת להן זכות להגישו. בפתח הדברים אציין כי הטיפול בהליך זה התעכב ועם הצדדים הסליחה.

2.

השתלשלות האירועים בפרשה זו סבוכה, והיא מפורטת בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מושא הערעור (עמ"נ 59598-12-12 ועמ"נ 5458-02-13, פסק דין מיום 19.5.2014). אפרט את הדברים בתמצית, ככל שהם נוגעים לענייננו.

3.

המשיבות (להלן: חברות הגז ) מחזיקות במקרקעין מסוימים המצויים בקרית אתא ומפעילות בהם אתר לאחסנת גז פחממני מעובה ולהפצתו (להלן: חוות הגז ). בשנת 2000 פורסמה תכנית מתאר ארצית (תמ"א/32) בגדרה סווגה חוות הגז כאתר לביטול (להלן: התכנית הראשונה ). בהמשך, בשנת 2006, פורסמה תכנית מתאר ארצית חלקית הכוללת שינויים בתכנית הראשונה (תמ"א/32/ג'), במסגרתה נקבע כי חברות הגז תהיינה רשאיות להמשיך ולהפעיל את חוות הגז לתקופת זמן מוגבלת שלא נקצבה אך זאת בכפוף להטמנת מיכלי הגז באדמה ולקיום תנאים נוספים (להלן: התוכנית השנייה ). חברות הגז הגישו תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ביחס לתוכנית הראשונה; ואילו המערערת (להלן: הוועדה המקומית ) הוציאה לחברות הגז שומות לתשלום היטל השבחה בגין התוכנית השנייה.

4.

סוגית הפיצויים וסוגית היטל ההשבחה התגלגלה לפתחה של ועדת הערר. ועדת הערר קבעה כי יש לבחון את השפעתן של שתי התוכניות במאוחד, ובהחלטתה מיום 5.11.2012 אימצה את מסקנת השמאית המייעצת אשר מונתה ולפיה אין מקום לפצות את חברות הגז בגין הפגיעה כתוצאה מהתוכנית הראשונה ואף אין מקום לחייבן בתשלום היטל השבחה בגין התכנית השנייה (להלן: החלטת ועדת הערר ). על פי קביעת ועדת הערר, עובר לתוכנית הראשונה חברות הגז היו אמנם רשאיות להפעיל את חוות הגז במקרקעין, אך הן היו מחויבות לבצע שיפורי מיגון ובהם הטמנת המיכלים. התכנית הראשונה הביאה לפגיעה בערך המקרקעין, ואולם התוכנית השנייה ריפאה פגיעה זו בכך שאפשרה את המשך הפעלת חוות הגז למשך פרק זמן ארוך בכפוף לעריכת שיפורי מיגון אשר אינם שונים מהותית מאלה שחלו עובר לתכנית הראשונה. לפיכך, לאחר אישור התוכנית השנייה מצב הדברים לא היה שונה באופן מהותי מזה שחל עובר לאישור התכנית הראשונה, ועל כן "אין השבחה של המקרקעין ואין ירידת ערך". יצוין, כי ביום 12.12.2012 הכריעה ועדת הערר בסוגיה נוספת וקשורה שעניינה החלטה מסוימת של המועצה הארצית לתכנון ובנייה מיום 7.2.2012, ואולם היבט זה אינו נדרש לענייננו.

5.

הוועדה המקומית ערערה על החלטת ועדת הערר לבית המשפט לעניינים מינהליים, ואילו חברות הגז הגישו ערעור שכנגד (ערעור נוסף הוגש על ידי הוועדה המקומית על החלטת ועדת הערר מיום 12.12.2012). בשונה מהחלטתה של ועדת הערר, בפסק הדין אשר הכריע בערעורים נקבע כי יש לבחון את שאלת זכאותן של חברות הגז לפיצויים בגין התוכנית הראשונה בנפרד ובמנותק משאלת חבותן בתשלום היטל השבחה בגין התכנית השנייה. בית המשפט המשיך וקבע כי לא ניתן לחייב את חברות הגז בתשלום היטל השבחה, ומשכך דחה את ערעורה של הוועדה המקומית. בד בבד קיבל בית המשפט את הערעור שכנגד מטעם חברות הגז ופסק כי הן זכאיות, עקרונית, לפיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין בעקבות אישורה של התכנית הראשונה. לעניין זה נקבע, כי משהשמאית המייעצת לא כללה בחוות דעתה הערכה שמאית של השווי עובר לתכנית הראשונה לעומת השווי בהמשך הדרך - אין מנוס מהשבת העניין לוועדת הערר על מנת שתיתן הנחיות מתאימות לשמאית לעניין קביעת היקף הפגיעה וסכום הפיצוי.

6.

הוועדה המקומית לא השלימה עם הכרעתו של בית המשפט לעניינים מינהליים והגישה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (בר"מ 4479/14). בהחלטת הרכב השופטות אשר ניתנה ביום 12.11.2015 נקבע כהאי לישנא:

"1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתיק עמ"נ 59598-12-12 מיום 19.5.2015 [צריך להיות 19.5.2014 - ג'ל'].

2.

המשיבות לבקשה [חברות הגז - ג'ל'] יוצרות הכבדה דיונית על ידי שמירת כל האפשרויות לעצמן באופן שאפשר ובית המשפט ינהל פעמים דיון בפסק הדין מושא הבקשה.

3.

במסגרת השלמת טיעון מטעמם שהוגשה ב-16.4.2015 ציינו המשיבות: '... נשוב ונבהיר שכיוון שלא ניתנה רשות ערעור, הרי מסמך זה אינו כולל טענות שהמשיבות עשויות להעלות במסגרת ערעור שכנגד. אם תינתן רשות ערעור, אזי ישקלו המשיבות לעשות שימוש בזכותן על-פי הדין להגיש ערעור שכנגד, ויבקשו שיוקצה להם זמן נאות להעלות את טענותיהן בכתב. המשיבות חוזרות איפוא על התנגדותן לדיון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור' (ההדגשה הוספה).

4.

המשמעות המעשית של האמור בהשלמת הטיעון מטעם המשיבות היא זו: בית המשפט יקיים דיון בבקשת רשות הערעור; אם ידחה את הבקשה - מה טוב. לעומת זאת, אם תינתן רשות ערעור, רק אז ישקלו המשיבות אם רצונן לבקש ערעור שכנגד. המשיבות אינן מציינות כי לדעתן יש מקום להגיש בקשת רשות ערעור. על פי האפשרות השנייה שצוינה עשוי בית המשפט להידרש פעמיים לדון בפסק הדין מושא הבקשה.

5.

אין אנו מחוות כל דעה בעניין סיכויי הערעור שיוגש בעקבות החלטתנו זו. אף אין אנו מחוות כל דעה בשאלה אם מן הראוי להגיש ערעור שכנגד. כדי למנוע את האפשרות לפיה בית המשפט יזקק פעמיים לשמיעת טענות בעניין פסק הדין מושא הבקשה, ניתנה בזאת רשות ערעור. המבקשת תגיש את ערעורה בתוך 30 יום מהיום, ומכאן ואילך יתנהלו העניינים כמקובל לאחר הגשת ערעור".

7.

בעקבות ההחלטה האמורה הגישה הוועדה המקומית את הערעור שבכותרת. בגדר הערעור עותרת הוועדה המקומית כי בית משפט זה יבטל את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים ויקבע, בין היתר, כי ניתן לגבות היטל השבחה מחברות הגז בגין התכנית השנייה וכי יש לבחון את סוגיית הפיצויים המגיעים לחברות הגז, אם בכלל, תוך התחשבות בתכנית השנייה.

8.

חברות הגז, מצדן, הגישו ערעור שכנגד. עניינו של הערעור שכנגד בשאלה האם יש להביא בחשבון, במסגרת ההערכה השמאית העתידית אשר תוכן לעניין שווים של המקרקעין, קיומה של חובת הטמנה של המיכלים עוד בשלב שלפני התכנית הראשונה; או שמא חובה כאמור קמה לראשונה רק בעקבות התכנית השנייה. כזכור, בהחלטתה של ועדת הערר נקבע כי חובת הטמנה כאמור הייתה קיימת עוד לפני התכנית הראשונה, ומכאן שלאחר אישור התכנית השנייה - אשר אפשרה את המשך פעילות חוות הגז בכפוף להטמנת המיכלים - "אין השבחה של המקרקעין ואין ירידת ערך".

לטענת חברות הגז, במסגרת הערעור שכנגד אותו הגישו לבית משפט קמא טענו כי יש לחשב את היקף הפגיעה (ואת היקף הפיצוי) על בסיס נקודת מוצא שלפיה עד לאישור התוכנית השנייה לא חלה עליהן חובת הטמנה. אף על פי כן, בית המשפט לא הורה כי הערכת השווי אשר תוכן תצא מנקודת הנחה כאמור, אלא הסתפק בהשבת העניין לוועדת הערר על מנת שתיתן לשמאית הנחיות מתאימות. מטעם זה הגישו הן את הערעור שכנגד. חברות הגז ציינו כי בכל הנוגע לסוגית חובת ההטמנה "טענתן לא התקבלה כנראה על-ידי בית המשפט לעניינים מינהליים (אם כי בית-המשפט לא דן בעניין זה מפורשות)" (סעיף 5 להודעת הערעור כנגד). יצוין, כי נוכח עלות ההטמנה - העומדת על פי הנטען על סכום גבוה ביותר - השאלה באיזה אופן יש להביא את חובת ההטמנה בחשבון במסגרת הערכת השווי, עשויה להיות בעלת השלכה ממשית ביותר על היקף הפיצוי.

9.

במסגרת בקשת הסילוק טוענת הוועדה המקומית כי הערעור שכנגד הוגש שלא כדין. לשיטתה, משבית המשפט לעניינים מינהליים קבע כי הוא "...מקבל את הערעור שכנגד שהגישו חברות הגז..." ו"...דוחה את ערעוריה של הוועדה המקומית...", הרי שבכך ניתן לחברות הגז מלוא מבוקשן. משכך, ומשחברות הגז אינן מבקשות לשנות את תוצאת פסק הדין, אין הן רשאיות לערער עליו. הוועדה המקומית הוסיפה וציינה כי הערעור שכנגד עוסק בסוגיה אשר כלל לא נדונה על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים וממילא לא הוכרעה על ידו. עוד נטען, כי הערעור שכנגד נעדר זיקה עניינית לסוגיות העומדות בבסיס הערעור העיקרי.

בתשובתן לבקשת הסילוק (לרבות התשובה המשלימה אשר הוגשה בהתאם להחלטת בית המשפט) ציינו חברות הגז כי לדעתן יש לקרוא את פסק הדין כמאמץ את עמדתן לעניין חובת ההטמנה (סעיפים 14, 16 לתשובה). עם זאת, השאלה האמורה נותרה עמומה "...ולמצער מאפשרת פרשנות

שלפיה הטענה נדחתה..." (סעיף 18 לתגובה. ההדגשה במקור). על כן בחרו לפעול מתוך נקודת הנחה מחמירה מבחינתן ולפיה עמדתן לא התקבלה. לשיטתן, הערעור שכנגד אכן מופנה כנגד תוצאת פסק הדין; ועולה ממנו שפסק הדין "טעון שינוי", מבחינה זו שנדרשת השלמתו כך שיכלול הנחיה ברורה לוועדת הערר בכל הנוגע לאופן שבו יש להביא בחשבון את סוגית חובת ההטמנה. חברות הגז ציינו כי אם לא תינתן הנחיה ברורה בסוגית חובת ההטמנה כעת, סוגיה זו תיוותר במחלוקת בין הצדדים במסגרת המשך ההליכים לפני ועדת הערר. בהקשר זה הדגישו כי מתעורר חשש של ממש שהשמאות העתידית תתבצע על בסיס נקודת מוצא מסוימת בנוגע לחובת ההטמנה וכי זו תתברר, בהמשך הדרך, כשגויה. במקרה כזה תידרש עריכת שמאות מתוקנת וההליך כולו עלול לחזור פעם נוספת לנקודת ההתחלה, תוך שמשאבים רבים יורדים לטמיון. עוד הבהירו חברות הגז, כי לשיטתן קיימת זיקה עניינית ברורה בין הסוגיה שבבסיס הערעור שכנגד לבין הסוגיות שבבסיס הערעור העיקרי.

10.

לאחר בחינת טענות הצדדים ובשים לב לנסיבותיו הייחודיות של המקרה, החלטתי שלא להורות על סילוק הערעור שכנגד על הסף.

11.

תחילה אציין, כי אין מקום למחיקת הערעור שכנגד מן הטעם של היעדר זיקה עניינית בינו לבין הערעור העיקרי. כידוע, לא נדרשת זהות בין הנושאים המועלים בערעור העיקרי לבין אלה המועלים בערעור שכנגד, אלא אך קיומה של זיקה ביניהם, ולוּ

מצומצמת בהיקפה ( ע"א 2266/14

ילין נ' אם תרצו ציונות או לחדול (29.9.2014) והאסמכתאות הנזכרות שם). זה לא מכבר נפסק בהקשר זה כי:

"...די בקיום זיקה 'ולו גם מצומצמת בהיקפה' בין הערעור לבין הערעור שכנגד, כאשר 'בשנים האחרונות השתרשה הדעה כי הערעור שכנגד יכול להתייחס לכל עניין הקשור בערעור העיקרי ואפילו מדובר בקשר ענייני רופף...' (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 412 (מהדורה שלישית, 2012))".

( ע"א 2579/11

בנק הפועלים בע"מ נ' סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ , פיסקה 29 (29.6.2014). עוד ראו, ע"א 10800/06

סלמן נ' פקיד שומה טבריה

(13.7.2011), פיסקה 14 לחוות דעתה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה).

בענייננו, הערעור העיקרי עוסק, בין היתר, באופן חישוב הפיצויים המגיעים לחברות הגז כתוצאה מהפגיעה בשל אישור התכנית הראשונה. הערעור שכנגד עוסק אף הוא באופן חישוב הפיצויים, וזאת בהתייחס לסוגית חובת ההטמנה. לא יכול להיות אפוא ספק כי קיימת זיקה של ממש בין שני ההליכים. ודוק: העובדה שהסוגיה המועלית בערעור שכנגד שונה מזו המועלית בערעור העיקרי הינה אך טבעית, שהרי דרך כלל מערער ומערער שכנגד לא יהיו שבעי רצון מאותן קביעות הכלולות בהכרעה בעניינם.

נוכח מסקנתי זו, אעבור לדון בטענתה הנוספת - והעיקרית - של הוועדה המקומית, לאמור - כי חברות הגז לא היו רשאיות להגיש את הערעור שכנגד מחמת שהן אינן מבקשות שינוי אופרטיבי בפסק הדין.

12.

אכן, תנאי להגשת ערעור (לרבות ערעור שכנגד) הוא כי בעל הדין "נפגע" מפסק הדין ומבקש את שינויו האופרטיבי . ובמילים אחרות - בעל דין רשאי להגיש ערעור רק במקרים בהם הסעד לו עתר לא ניתן לו על ידי הערכאה הקודמת, או ניתן לו באופן חלקי בלבד, או שניתן סעד כנגדו לבקשת בעל דין אחר בהליך. ואכן - תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת במפורש כי ערעור שכנגד יוגש אם היה בדעת המשיב לטעון "...שהחלטת בית המשפט בערכאה הקודמת טעונה שינוי..." (ראו למשל, רע"א 1560/06 לוי נ' שקלים (17.4.2007); ע"א 761/85 ליפשיץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה , פ"ד מו(1) 342, 347 (1991); ע"א 2734/09 פיוטרקובסקי נ' ארנון , פיסקה 15 (20.6.2010). ערעור על החלטה זו נדחה על ידי כב' השופט נ' הנדל ביום 9.1.2011 בגדר בש"א 6753/10).

ודוק: בעניין פיוטרקובסקי התעוררה שאלה האם יש לראות את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ככולל חיוב לתשלום הפרשי הצמדה וריבית על הסכום שנפסק לטובת ארנון. השאלה התעוררה מאחר שפסק הדין לא כלל התייחסות מפורשת לסוגיה זו. ארנון טען כי התשובה לשאלה האמורה חיובית ומכאן שפסק הדין אינו טעון שינוי, אך למען הזהירות ביקש לתקן את הערעור שכנגד מטעמו "על מנת שאם וככל שבית המשפט יסבור אחרת - יתאפשר לו להשיג על פסק הדין" (שם, פיסקה 15. ההדגשה במקור). רשמת בית משפט זה דחתה את בקשת התיקון. נקבע, כי משארנון אינו מבקש שינוי אופרטיבי של פסק הדין בנוגע לתשלום הצמדה וריבית, אלא עותר למתן הבהרה שפסק הדין כפי שניתן מקנה לו זכאות לתשלום כאמור - אין הוא יכול לערער על סוגיה זו. בהקשר זה נקבע כי "לצורך פירוש והבהרה של החלטה שיפוטית שניתנה, קיימים בחוק הליכים מתאימים אחרים, ובהם הגשת בקשה להבהרת פסק-דין בעת אכיפת ביצועו לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967".

13.

חברות הגז מצביעות על הבדלים מסוימים בין נסיבות עניין פיוטרקובסקי לבין הנסיבות בענייננו. בין היתר מדגישות חברות הגז כי בעוד שבעניין

פיוטרקובסקי הביע ארנון עמדה חד משמעית לפיה פסק הדין מקנה לו את הסעד המבוקש, הרי שהן עצמן סבורות כי פסק הדין נותר עמום בכל הנוגע לסוגית חובת ההטמנה, כך שאין זה ברור האם הסעד המבוקש הוענק אם לאו. עוד הן מציינות, כי בניגוד לעניין פיוטרקובסקי , במקרה דנן לא פתוח לפניהן המסלול של בקשת הבהרה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל.

14.

האמת ניתנת להיאמר, כי ניתן לתהות האם די בהבדלים שהועלו על ידי חברות הגז כדי להחריג את ענייננו מ תחולת ההלכה העומדת בבסיסו של עניין פיוטרקובסקי . יחד עם זאת, ומבלי לקבוע מסמרות בשאלה האמורה, דומני כי במקרה דנן קיימות נסיבות ייחודיות ויוצאות דופן השוקלות כנגד בקשת הסילוק. כך, יש ליתן משקל ממשי לעובדה שעל פני הדברים, סוגית חובת ההטמנה עשויה להיות בעלת חשיבות רבה להמשך ניהולו התקין של ההליך לפני ועדת הערר. כפי שהבהירו חברות הגז, קיים חשש שהותרת עמימות בסוגיה זו תסיט את המשך הדיון לכיוון שגוי ותוביל, בסופו של דבר, לבזבוז משאבים ניכר וממשי (הן משאבים שיפוטיים והן משאבי הצדדים). בנסיבות אלה, ובפרט בשים לב לכך שבית המשפט לעניינים מינהליים הורה על השבת ההליך להמשך דיון לפני ועדת הערר, סבורני כי יהיה זה נכון שמלוא הסוגיות שעל הפרק תובאנה לפני ההרכב אשר ידון בערעור (ואך מובן, כי אין בכך כדי לכבול את ההרכב לפעול באופן כזה או אחר).

לשיקול שצוין זה עתה מתווסף השיקול שעניינו השתלשלות האירועים אשר הובילה למתן רשות ערעור לוועדת המקומית. רשות זו ניתנה נוכח טענת חברות הגז שהן שוקלות להגיש ערעור שכנגד, ועל מנת "...למנוע את האפשרות לפיה בית המשפט יזקק פעמיים לשמיעת טענות בעניין פסק הדין מושא הבקשה". כלומר - כל מטרתה של מתן רשות הערעור הייתה לאפשר הגשתו של ערעור שכנגד. גם בכך יש כדי לתמוך בהותרת הערעור שכנגד על כנו, וזאת אף שלא נעלם מעיניי כי בהחלטת ההרכב צוין שאין במתן רשות הערעור כדי להביע עמדה בשאלה האם מן הראוי להגיש ערעור שכנגד.

15.

נוכח משקלן המצטבר של הנסיבות הייחודיות אשר פורטו לעיל, ומבלי שיהיה בכך כדי להשליך על מקרים עתידיים, דומני כי לא יהיה זה נכון שאורה על מחיקת הערעור שכנגד בשלב הנוכחי. תחת זאת, ראוי לאפשר את המשך ניהולו כמקובל, תוך מתן אפשרות לצדדים להעלות את טענותיהם בנוגע לתקינותו של הערעור שכנגד לפני ההרכב אשר ידון בהליך (למקרים קודמים בהם רשמי בית משפט זה הותירו את ההכרעה בשאלת תקינותו של ערעור שכנגד להרכב, הגם שבהקשר אחר, ראו: ע"א 2734/09 פיוטרקובסקי נ' ארנון , פיסקה 5 (24.12.2009); ע"א 2579/11 בנק הפועלים בע"מ נ' סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ , פיסקה 5 (20.12.2011)).

16.

התוצאה היא כי הבקשה לסילוק הערעור שכנגד על הסף נדחית, בכפוף לאמור בפיסקה 15 לעיל. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.

החלטה זו תתויק בתיקי השופטים.