ע"פ 2333/07 שלמה תענך נ. מדינת ישראל

בפני ארבע בקשות לעיכוב ביצוע העונשים שהוטלו על המערערים בגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 30.1.2007.

שלמה תענך (להלן: תענך) המערער ב- ע"פ 2333/07 הינו יליד 1940, הוסמך כשמאי ב- 1967, שימש כשמאי מחוזי, כמנהל לשכת חיפה והצפון, ומ- 1996 ועד לפרישתו בספטמבר 2000 שימש כסגן השמאי הממשלתי הראשי.

שמואל שחר (להלן: שחר) המערער ב- ע"פ 2402/07 הינו יליד 1949, החל לעבוד באגף שומת המקרקעין במחוז חיפה בשנת 1970, מ- 1996 ועד להשעייתו ב- 2001, בעקבות הפרשה הנוכחית, שימש כמנהל לשכת חיפה והצפון.

מוסה חלף (להלן: חלף) המערער ב- ע"פ 2439/07 הינו יליד 1939, הוסמך כשמאי משנת 1968, החל לעבוד באגף לשומת מקרקעין החל משנת 1972 ועד להשעייתו בחודש נובמבר 2001.

שמעון שינה (להלן: שינה) המערער ב-ע"פ 2358/07 הינו יליד 1929, הוא המבוגר מבין ארבעת הנאשמים, עבד כשמאי מקרקעין בשרות הציבורי בלשכת חיפה והצפון במשך 30 שנה מאז 1964 ועד צאתו לגמלאות ב- 1994. לאחר מכן שימש כשמאי קבלן עבור האגף.

שחר שינה וחלף הורשעו בעבירות שבוצעו בין השנים 1996 ועד ל- 2001. תענך הורשע ביחס לתקופה המסתיימת בספטמבר 2000.

המערערים תענך, שינה, שחר וחלף הגישו ערעורים על הכרעת הדין וגזר הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, ועמם הבקשות לעיכוב ביצוע.

המערערים עבדו תקופה ארוכה בלשכת השמאי הממשלתי בחיפה והצפון כעובדי מדינה. העבודות שבצעו המערערים עבור המוסד לביטוח לאומי בוצעו במסגרת בקשתו של המוסד לביטוח לאומי לקבל הערכות שומה ביחס לנכסים של תובעי גמלאות מכוח החוק להבטחת הכנסה, תשמ"א-1980. בין הנכסים היו חלקים מקרקע שהבעלות בה היתה במושע אותם החזיקו מקבלי גמלה, תופעה שהיתה שכיחה באיזור הצפון.

ארבעת המערערים קיימו שותפות לצורך ביצוע (באופן פרטי), של שומות עבור המוסד לביטוח לאומי. ההסדר שהנהיגו היה כי העבודות התחלקו ביניהם באופן שאינו שווה והתבצעו בחלקים שאינם שווים, ואולם השכר שהתקבל עבור העבודות התחלק ביניהם בחלקים שווים.

את מירב השומות ביצעו חלף ושינה. שחר היה זה שעסק על פי החלטת השותפים בעריכת החשבונות וריכוזי שכר הטרחה שהוגשו למוסד לביטוח לאומי לצורך קבלת שכר הטרחה. שחר עסק בכך ביחס לשומות של כל המערערים וביחס לשומות שבצע בעצמו. תענך ביצע כמות קטנה ביותר של שומות.

ביחס לאישום הראשון, שהינו האישום המרכזי, נקבע כי הארבעה חייבו ביתר את המוסד לביטוח לאומי בחשבונות שכר טרחה שהגישו לו. ארבעת המערערים הורשעו בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ביחס לשומות שנעשו על ידי שחר, חלף ושינה. בקצרה ייאמר שבית המשפט קבע כי המערערים השתמשו בתעריף שמאות כאשר השומות של שחר, חלף ושינה נעשו בלא שבוצעה בפועל הערכת שווי של החלקה בשלמות . ואולם, כך נקבע, בשימוש שנעשה בסעיף מסוים בתעריף הציגו המערערים טענה כוזבת לפיה כביכול ביצעו הערכת שווי של החלקה בשלמות. כן נקבע כי מצג כוזב בוצע גם בעצם הרישום על פני טפסי החשבונות של שווי הנכס בשלמות בנוגע לשומות של שחר, חלף ושינה. כך קיבלו המערערים במרמה תשלום עבור ביצוע השומות שבוצעו באופן המתואר, מדובר בחיובים בהיקף של למעלה מ-16 מליון ש"ח החל משנת 1996.

בית המשפט הוסיף וקבע כי המערערים קיימו ביניהם שותפות הדוקה לעניין העבודות שבוצעו עבור המוסד לביטוח לאומי וכולם היו מבצעים בצוותא. תענך הורשע מכוח היותו מבצע בצוותא עם יתר המערערים בעבירות נשוא האישום הראשון. המערערים תענך, שחר וחלף היו עובדי מדינה בעת ביצוע העבירות ולפיכך הורשעו הם גם בעבירה של מרמה והפרת אמונים בנסיבות מחמירות.

במסגרת האישום השני הורשעו תענך, שחר וחלף בעבירת קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בכך שבין השנים 1999 ל-2001 (בעניין תענך עד לשנת 2000) ביצעו בעצמם עבודות פרטיות שהתקבלו מן המוסד לביטוח לאומי בהיקף של למעלה מ-17 מליון ש"ח, ללא היתר ובניגוד לאיסור. נקבע כי מעשים אלו נעשו תוך יצירת מצגי מרמה כלפי הממונים עליהם לפיו הם פועלים על פי ההוראות ומעבירים את בקשות השומה לביצוע שמאים קבלנים, בעוד שלמעשה לא עשו כן.

במסגרת האישום השלישי הורשעו תענך ושחר בלבד בכך שהעבירו כספים במטרה להסתיר ולהסוות את זכויותיהם בהם. המערערים הורשעו בעבירה לפי סעיף 3(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000.

על תענך הושת עונש מאסר של 4 שנים לריצוי בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, קנס בסך 3 מליון ש"ח או מאסר שנתיים תמורתו וחילוט כספי בסך כ- 2.5 מליון ש"ח. הבקשה שהגיש תענך היא לעיכוב ביצוע עונש המאסר.

על שחר הושת עונש מאסר של 4 שנים לריצוי בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, קנס בסך 3 מליון ש"ח או מאסר שנתיים תמורתו וחילוט כספי בסך כ- 2 מליון ש"ח. בקשתו היא לעיכוב ביצוע עונש המאסר, עונש הקנס והחילוט הכספי.

על חלף הושת עונש מאסר של 3 שנים לריצוי בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, קנס בסך 2.5 מליון ש"ח או מאסר של 20 חודשים תמורתו וחילוט כספי בסך כ- 50,000 ש"ח. הבקשה היא לעיכוב ביצוע עונש המאסר ועונש הקנס.

על שינה הושת קנס

בסך 2 מליון ש"ח או 16 חודשי מאסר תמורתו, וחילוט כספי בסך כ- 1.5 מליון ש"ח. בעניין זה טוען המערער כי לאור העונשים שהוטלו עליו הוא נקלע למצב כלכלי קשה אשר לא מאפשר לו לשלם את הקנס שנגזר בעניינו ויהיה עליו לשאת במאסר שנקבע תמורתו. לפיכך מבקש הוא עיכוב ביצוע העונש.

המערערים הגישו הודעות ערעור מפורטות והם טוענים כי סיכויי הערעורים טובים. הם מעלים גם נסיבות אישיות שונות.

ביום 14.3.2007 הוריתי למשיבה להגיב בכתב לבקשות המערערים. המשיבה התנגדה לבקשות וטענה כי אין לעכב את ביצוע גזרי הדין. הערעורים הינם, לטענתה, בבחינת השגה על ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט ועל קביעותיו בענייני מהימנות, ועל אף הנסיון להציג את העניין כמורכב, מדובר, לטענתה, בעניין פשוט.

המדינה טוענת כי מדובר בעבירות שבוצעו במשך שנים על ידי ניצול מעמדם של המערערים ובכירותם. נסיבות אלה, לגישת המשיבה, מחייבות כי כאשר נחשפה העבירה והמערערים הועמדו לדין והורשעו - יבוצע גזר הדין ללא עיכוב. כמו כן נטען כי אין חשש שריצוי העונש יסתיים בטרם יישמע הערעור. עוד נטען כי אין ללמוד, כטענת המערערים, מהתייצבותם לדיונים בבית המשפט המחוזי כי אין חשש להימלטות מהדין. לטענת המשיבה יש זיקה הולמת בין מספר שנות המאסר שנגזרו על המערערים תענך, שחר וחלף לבין חומרת העבירות.

לעניינו של שינה טוענת המשיבה כי הדין מאפשר למדינה לפעול לגביית קנס בטרם תבקש להפעיל את עונש המאסר שהוטל בתמורה לקנס וכך יהיה גם בעניין זה.

עיינתי בהכרעת הדין, בגזר הדין, בהודעות הערעור המפורטות, בבקשות לעיכוב ביצוע, ובתגובת המדינה בכתב, והוספתי ושמעתי טענות על פה. לאחר כל אלה הגעתי לכלל מסקנה כי ראוי, בנסיבותיו של עניין זה, לעכב את ביצוע עונשי המאסר בפועל. אכן, בית המשפט המחוזי מצא את גרסאותיהם המשתנות של המבקשים בלתי מהימנות, ובעניין זה סיכויי הערעור אינם טובים. עם זאת חלק מהטענות שהמערערים מעלים – לאו דווקא שכל המערערים מעלים – הנן טענות שאינן מוכרעות, לכאורה, על סמך מהימנות בלבד. אף שרחוק ממני לקבוע כי סיכויי הערעורים או חלקם טובים ממש, ישנן טענות המצריכות, לטעמי עיון נוסף. דומה שהדוגמא המובהקת לכך היא טענות תענך בעניין הרשעתו כמבצע בצוותא.

על כך אוסיף: עונשו של חלף הוא, יחסית קצר, 3 שנות מאסר. חוששתני שאם יתחילו המערערים מיד בריצוי עונשם, הרי, נוכח מורכבות העניין ריבוי הנאשמים ואישומים ירצה חלף חלק ניכר מתקופת המאסר עד מתן הכרעה. בכך אין הכרח בנסיבות העניין שבפני בהן אין לדעתי חשש לביצוע עבירות נוספות או להמלטות מן הדין.

שונים פני הדברים לגבי הבקשות לעיכוב ביצוע הקנס או החילוט, שאין זה מקובל לעכבם, ואיני רואה סיכוי לסטות מכך בכפוף להבהרה שלא ינקטו הליכים בעניין השתת מאסר במקום קנס עד להכרעה בערעור. את הטענות לפיהן הקנס אם לא ישולם, צובר ריבית, ניתן יהיה להעלות, ולו כטענה חלופית, בערעורים עצמם.

סוף דבר: עונשי המאסר בפועל מעוכבים עד למתן החלטה בערעור.