ע"פ 7174/09 אלי רייפמן נ. עו"ד איתן ארז

1.

לפניי בקשה לעיון חוזר בהחלטתי מתאריך 21.9.2009 (להלן: ההחלטה הקודמת ), שלא להמשיך ולעכב את החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ב-פש"ר 3008/09 מתאריך 7.9.2009, שניתנה מכח פקודת בזיון בית המשפט

(להלן: פקודת הבזיון ו- ההחלטה בדבר הבזיון ) – וזאת עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה על ההחלטה בדבר הבזיון. בהחלטתו האמורה קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיב 1 (להלן:

המנהל המיוחד ) להורות על מאסרו של המבקש בהתאם לפקודת הבזיון בגין אי-קיום צו שיפוטי שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בתאריך 1.7.2009

(להלן: הצו השיפוטי ), שהורה למבקש להעביר למנהל המיוחד את מניותיו של המבקש בחברת אמבלייז בע"מ (להלן: המניות ). טענותיו המגוונות (והמשתנות) של המבקש בבקשת עיכוב הביצוע נדחו על ידי, הכל כמפורט בהחלטה הקודמת. במסגרת ההחלטה הקודמת אף הוריתי כי הדיון בערעור שהגיש המבקש יתקיים בהקדם ולא יאוחר מתום 35 ימים מאז שימוע ההחלטה, אלא אם כן תימסר בינתיים הודעה כי הצו השיפוטי קויים והערעור יתייתר (מה שלא קרה עד עתה).

ביני לביני נקבע מועד הדיון בערעור והוא צפוי להערך בתאריך 12.10.09.

2.

בקשתו הנוכחית של המבקש, המוכתרת כ"בקשה בהולה לעיון חוזר בבקשת עיכוב ביצוע ולחלופין לחלופת מאסר אזרחי", התמקדה בתנאי מאסרו. לטענתו, הוא הועבר מכלא מעשיהו לכלא גבעון מחמת התראות לפגיעה בחייו, ומאז הוא הושם בתא, המוגדר בפיו כ"צינוק", שתנאי המחיה בו, לטענתו, קשים. המבקש טוען כי הוא נאלץ לשהות בתא זה מרבית שעות היממה, כאשר באפשרותו לצאת לטיול בחצר מדי יום רק לשעתיים. מעבר לכך טוען המבקש כי הוא מורשה לנהל רק שלוש שיחות טלפון ביום לזמן מצטבר של שעה, להיוועד עם עורכי דינו למשך שעה ביום, ולהיפגש עם בני משפחה, או יועצים למשך חצי שעה בשבוע. המבקש טוען כי תנאי מאסרו אלה עומדים בניגוד להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו , ומוסיף בשולי הדברים כי מצב זה "בוודאי איננו מאפשר לו קידום ביצוע הצו השיפוטי". נוכח האמור המבקש עותר כי ישוחרר מן המאסר, כאשר כאמצעי אכיפה חלופי הוא מציע כי יוטל עליו "מעצר בית בתנאים מגבילים".

3.

לבקשה צורפו עמדות המנהל המיוחד וכונס הנכסים הרשמי, המתנגדים לה. לטענתם, בתמצית, הבקשה מהווה מעין נסיון, שאין להתירו, לערער על החלטתי מתאריך 21.9.2009. זאת ועוד – הם גורסים כי הטענות בעניין תנאי מאסרו של המבקש אמורות להיות מוגשות בדרך של עתירת אסיר, ומי שהיה צריך להיות משיב בעתירה שכזו הוא שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס ), שלא צוין כמשיב בבקשה שבפני; יתר על כן – לשיטתם "מעצר בית" לשם אכיפת צו שיפוטי איננו בא בגדר החלופות המנויות בפקודת הבזיון .

4.

נוכח מיקוד הבקשה בשאלת תנאי מאסרו של המבקש, הוריתי בהחלטתי מתאריך 30.9.2009 לשב"ס למסור את התייחסותו לבקשה באמצעות פרקליטות המדינה, מבלי שיהיה בכך כדי לחוות דעה כלשהי בשאלת הצורך בצירופו כצד להליך, או ביחס לסוג ההליך המשפטי שראוי היה לנקוט בו בנסיבות הענין. כן הוריתי למבקש למסור, באמצעות באי-כוחו, הבהרה ופירוט לגבי הפעולות שהוא מבקש לעשות באופן קונקרטי לשם ביצוע הצו השיפוטי, ואשר לטענתו אין הוא יכול לבצען בתנאי כליאתו הנוכחיים.

5.

בתאריך 1.10.2009 מסר המבקש "הודעת הבהרה", שבגדרה הצהיר כי אין לו טענה כלשהי כלפי שב"ס ועניינו היחיד הוא בשחרורו לביתו על מנת שתהא לו גישה בלתי מוגבלת לאמצעי תקשורת ואפשרות לקיים התייעצויות ושיחות לאורך כל שעות היום, על מנת שיוכל לפעול ל"איתור נאמנים על פני הגלובוס" לצורך קידום הצו השיפוטי.

6.

בתאריך 4.10.2009 הוסיף המבקש והתיימר למסור את הפירוט המבוקש בהחלטתי מתאריך 30.9.2009. לטענתו, על מנת לבצע את הצו השיפוטי, עליו לקבל גישה למחשב המחובר לרשת האינטרנט. בנוסף, זקוק המבקש, לדבריו, לקו טלפון בין-לאומי, המאפשר שיחות יוצאות ונכנסות בהיקף רב וכן הרחבת שעות הביקור של מי שאינם עורכי דינו – אצלו. המבקש טוען, בתמצית, כי לא יוכל לבצע את הפעולות הנדרשות באמצעות צד שלישי, שכן רק הוא יודע כיצד לאתר את המידע הרלבנטי, ויתכן גם שהגורמים מולם הוא מתעתד לעבוד לא יחפצו להתקשר עמו דרך צד חיצוני נוסף.

7.

שב"ס מסר אף הוא את התייחסותו לטענות המבקש. שב"ס הבהיר כי תנאי כליאתו של המבקש, אף שמטבע הדברים אינם קלים, הם ראויים והולמים, וטענותיו של המבקש בענין הפגיעה בזכויותיו כאסיר משוללות יסוד. כן הובהר כי המבקש הוצב בתא נפרד משל אסירים אחרים לשם הגנה על בטחונו, וכי תא זה איננו מהווה "צינוק", כטענתו. בכל מקרה, שב"ס טוען כי ככל שהמבקש סבור שהוא איננו זוכה לתנאים נאותים, הרי שככל אסיר הוא רשאי להגיש עתירת אסיר – דבר שהמבקש לא עשה. לעניין טענת המבקש כי אין לו היכולת לפעול לקיום הצו השיפוטי מתאו מחמת קשיי תקשורת, ציין שב"ס כי המבקש מנוע מלעשות שימוש במחשב, וזאת בדומה לאסירים אחרים. עם זאת שב"ס הדגיש כי הוא מאפשר למבקש להיפגש עם עורכי דינו מדי יום (ולאחרונה אף לשעתיים ויותר), ובנוסף מסר כי בנסיבות המיוחדות הנטענות יאפשר למבקש לקיים שיחות טלפון במשך שעתיים ביום, אם יבקש לעשות כן.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה – להידחות. אבהיר בקצרה להלן את הטעמים לכך.

ראשית אציין כי "הודעת ההבהרה" שהועברה מטעם המבקש הפכה את עיקר הבקשה לעיון מחדש לבלתי רלבנטית. מ"הודעת ההבהרה" עולה כי למבקש אין עוד טענה כלשהי כלפי שב"ס, וכל חפצו מתמקד בכך שתנתן לו גישה בלתי מוגבלת לאמצעי תקשורת על מנת שיוכל, לדבריו, לקדם את קיומו של הצו השיפוטי. אם כך הוא הדבר, לא ברור מה היתה תוחלת בקשתו המקורית, כאשר זו כוונה בעיקרה באותו שלב לתקיפת תנאי מעצרו, תוך שסוגיית הקושי בקידום קיום הצו השיפוטי הועלתה רק אגב-אורחא.

למותר לציין כי אין באמור כדי לגרוע מחובת שב"ס לדאוג לרווחתו של המבקש, בהתאם לנהליו, לדין ולפסיקה, ושב"ס הבהיר כי הוא ער היטב לחובתו זו. הנה כי כן ככל שלמבקש תהיה בהמשך השגה כלשהי ביחס לתנאי מאסרו, פתוחה בפניו הדרך להגשת עתירת אסיר (ראו: סעיף 62א ל פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 ) , ובאי-כוחו של המבקש הצהירו כי דרך פעולה זו מוכרת להם, אך אין למבקש עניין לנקוט בה.

שנית – לגוף הדברים, ומבלי להידרש לשאלה אם ההליך בו נקט המבקש נכון הוא, או ראוי בנסיבות ­– הטענה היחידה של המבקש (שנותרה לאחר "הודעת ההבהרה", שלפיה אין לו עוד טענות כלפי שירות בתי הסוהר), היא שמאסרו איננו מאפשר לו לפעול לקידום קיומו של הצו השיפוטי. השגה זו – חרף ההזדמנות הנוספת שניתנה למבקש

בהחלטתי מתאריך 30.9.09 – לא זכתה לפירוט ולביסוס נאותים, והמבקש לא הצליח להצביע באופן ברור ומפורש על פעולות שהוא מבקש לעשות לצורך קיומו של הצו השיפוטי ואשר נמנעות הימנו כביכול בשל תנאי מאסרו, או שהוא יכול לבצען רק מביתו. המבקש גם לא הסביר מדוע לא די בהנחייתם ובייפוי כוחם של באי-כוחו, עמם הוא יכול להיפגש לזמן ממושך יחסית מדי יום, כדי לקדם את העברת המניות (הכל בהנחה שיש בסיס להצהרתו היסודית שקיימות לו זכויות מלאות במניות, נשוא הצו השיפוטי). בהקשר זה יש לציין עוד כי אין זה ברור כיצד מתיישבות טענותיו הנוכחיות של המבקש בנושא עם הגירסה שמסר בחקירתו בבית המשפט המחוזי הנכבד , שלפיה איננו יודע "איך המניות רשומות", איננו יודע כיצד להעביר מניות, הוא מעולם לא עשה זאת, ולשם הטיפול במניות יש לו "צוותים של אנשים מומחים ויועצים שמקיפים אותי", שהם אשר יכולים להעביר את המניות. לא הוברר אף איזה קושי (להבדיל מרצון) יש למבקש להורות ל"צוות מומחים" שכזה לבצע את כל הדרוש להעברת המניות – אף עתה. גם הנימוק שרק באמצעות שימוש חופשי במחשב ובאמצעי תקשורת אחרים (וכי רצוי שהדבר ייעשה על דרך של "חלופת מעצר", מביתו) – הוא יצליח אולי לאתר את מיליוני המניות המוחזקות, ביוזמתו, בידי נאמנים שונים "על פני הגלובוס" – בכל הכבוד, איננו משכנע. כאן המקום להזכיר אף את העובדה כי נגישות המבקש לכל אמצעי התקשורת, או היועצים, כאשר היה חופשי ממאסר, לא קידמה את קיום הצו השיפוטי, הכל כמפורט בהחלטה הקודמת.

9.

המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא שאין יסוד לעיון חוזר בהחלטה הקודמת. הנה כי כן דומה עדיין שבשלב זה – עובר לדיון בערעור – רק מאסר המבקש, על כל הכרוך בכך, יכול לסייע בשינוי מערך האיזונים הפנימי המדריך אותו, שלפיו אינטרסים אחרים (ועלומים) שלו גוברים על השיקול של הצורך בקיום הצו השיפוטי. נדגיש כי הדברים תקפים במיוחד, כאשר המפתח ליציאה מהכלא מצוי כל העת בידיו של המבקש, אם רק יציית לצו השיפוטי.

10.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית.