ע"פ 771/05 דוד ועקנין נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בפתח-תקוה (השופטת ד' עטר) שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 3236/02.

1.כנגד המערער התנהל בפני השופטת עטר בבית משפט השלום בפתח-תקוה כתב אישום (ת"פ 1249/04; להלן – התיק הראשון). בתיק זה יוחסו למערער עבירות תקיפה כדי לגנוב, גניבה, תקיפה בנסיבות מחמירות והחזקת נכס החשוד כגנוב. המערער כפר באשמה בתיק זה, ולפיכך התקיימו 4 ישיבות הוכחות, במהלכן נשמעו עדויות הצדדים, לרבות עדות המערער. לאחר שמיעת ההוכחות, חזר בו המערער מכפירתו בתיק הראשון, והודה, במסגרת הסדר טיעון, במיוחס לו בכתב האישום. להודיה זו נצטרף כתב אישום נוסף, אשר ייחס למערער עבירה של העלבת עובד ציבור (ת"פ 1591/04). ביום 1.12.04 הורשע המערער בתיק הראשון, על-פי הודאתו. לאחר שמיעת הטיעונים לעונש, נגזר דינו ביום 28.12.04.

2.באותו היום, נקבע להוכחות בפני השופטת עטר כתב אישום נוסף שהוגש כנגד המערער (ת"פ 3236/02; להלן – התיק השני). בכתב אישום זה יוחסו למערער ביצוע עבירות של הפרת הוראה חוקית (עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – החוק)), סחיטה באיומים (עבירה לפי סעיף 428 לחוק), זיוף (עבירה לפי סעיף 418 רישא לחוק) וקבלת דבר במרמה (עבירה לפי סעיף 415 רישא לחוק). לאחר חילופי ייצוג ומספר דחיות, הגיש המערער (ביום 18.1.05) בקשה לפסילת בית המשפט.

3.לטענת המערער, העובדה שאותו מותב ישב בתיק הראשון, הרשיעו וגזר את דינו, תוך שהוא נחשף לגיליון הרשעותיו, יוצרת חשש ממשי למשוא פנים כלפיו. המערער מפנה לכך שמדובר בסמיכות זמנים קרובה מאוד, כאשר זמן קצר לאחר ההרשעה (כחודש ימים) פנה בית המשפט לדון בתיק השני. מכאן, שהרושם שהותיר המערער על בית המשפט, ובכלל זאת כפירתו במיוחס לו ולאחר מכן חזרה והודאה בכתב האישום, עדיין טרי אצל המותב, ומכיוון שגם במקרה דנן המערער כופר בכתב האישום, עשוי בית המשפט לסבור כי כפירתו אינה כנה. עוד הלין המערער, על כך שבגזר הדין התבטא בית המשפט כלפיו בחריפות, בין היתר תוך ציון שמדובר בעבירות חמורות וכי המערער בחר באורח חיים עברייני. גם באלה, כך לדעת המערער, יש משום חריצת דינו.

4.בית המשפט דחה (ביום 18.1.05) את בקשת הפסילה. בנימוקי הדחייה נכתב, כי עצם העובדה שאותו שופט דן פעמים חוזרות בעניינו של אותו נאשם, אינה מקימה עילה לפסילתו. שכן, על הטוען לפסילה להצביע על נסיבות מיוחדות המעוררות חשש ממשי בראייה אובייקטיבית לקיומו של משוא פנים. יתר על כן, בתיק הראשון, אף שנשמעו ראיות, הושג הסדר טיעון בין הצדדים, ועל כן לא נקבעו ממצאי מהימנות לגבי המערער. לגבי התבטאויות בית המשפט, צוין כי מדובר בתיק נפרד וחזקה על בית משפט מקצועי שידע להתעלם ממידע שהגיע לידיעתו.

5.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני, בו חוזר המערער על טענותיו. המשיבה, בתגובה לערעור, מבקשת לדחותו. לדבריה, אין מקום לסטות מההלכה לפיה לא מתקיימת עילת פסלות כאשר בית המשפט שומע מספר תיקים הקשורים לאותו נאשם, אפילו מדובר בהיכרות "טרייה" ובתוך פרק זמן קצר. באופן דומה אין לפסול את בית המשפט בשל חשיפתו לגיליון הרשעותיו של המערער. אשר לאמירות המתייחסות למערער בגזר הדין בתיק הראשון, נטען, כי אין מדובר באמירות חריפות כלל ועיקר, אלא אמירות מינוריות המתחייבות מאופיו של גזר דין פלילי.

6.לאחר שמיעת הצדדים ועיון בחומר שלפני, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי היכרות קודמת של בית המשפט עם נאשם אינה מהווה, לכשעצמה, עילת פסלות, ועל כן, אין לפסול שופט מלשבת בדינו של נאשם, רק משום שבעבר דן השופט אותו נאשם (ע"פ 3215/97 אבוקסיס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בית משפט זה קבע לא אחת, כי "עצם העובדה שבפני אותו שופט התנהלו או מתנהלים משפטים נוספים - בין שאלה תיקים אזרחיים, ובין שאלה תיקים פליליים, בין שפסק לזכותו של צד ובין שפסק לחובתו, אין בה, כשלעצמה, כדי לפסול השופט מלדון בעניינו של אותו צד פעם נוספת" (ע"פ 6755/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); וראו גם ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן , פ"ד נא(4) 673, 676; ע"פ 3963/00 בן גביר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה , פ"ד מה(3) 790)). בהקשר זה יש לציין, כי אפילו מדובר בהיכרות "טרייה" בין המערער לבית המשפט, אין בכך כדי לפוסלו (ע"פ 8253/03 בן עמרם נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מכאן גם נובע כי בדרך כלל, אין בכוחה של היחשפות לגיליון הרשעותיו של המערער כדי להביא לפסילת בית המשפט, שכן, ממהות ההיכרות עם המערער, והכרעה בתיק הראשון, נובעת, מניה וביה, חשיפה לגיליון הרשעותיו. נפסק לא אחת, כי "עצם החשיפה לעברו הפלילי של נאשם אין בה כדי להוות עילה לפסילתו של שופט" (ע"פ 8854/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל (לא פורסם); להלן – פרשת אלמקייס ). כלל הוא כי "בית המשפט שלנו הוא בית משפט בו מכהן שופט איש מקצוע ולא חבר מושבעים, וכל שופט יודע אל נכון שהרשעה בעבירה בעבר אינה ראיה כלשהי לביצוע עבירה נוספת אחרת, וכי יש להוכיח כל אשמה בכל תיק מעבר לכל ספק סביר" (ע"פ 299/94 נחמני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) וראו גם פרשת אלמקייס

והאסמכתאות שם). השאלה שיש לשאול היא האם החשיפה לאותו מידע מקימה חשש ממשי למשוא פנים. התשובה לשאלה זו תיבחן בכל מקרה ומקרה באופן פרטני על-פי נסיבותיו (ע"פ 5959/99 פרושינובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); להלן – פרשת פרושינובסקי ). באתי לכלל מסקנה, כי אין בנסיבות המקרה דכאן משום חשיפה המקימה חשש ממשי למשוא פנים. כך, למשל, בתיק נשוא ערעור הפסלות מואשם המערער בעבירות שונות מאלה שהורשע בהן בהליך האחר המופיעות בגיליון הרשעותיו. לא ניתן ללמוד מעבירות אלה דבר לעניין ביצוע העבירות המיוחסות לו בהליך הנוכחי (השוו: פרשת פרושינובסקי ). כן מדובר במעבר זמן רב יחסית מאז עיין בית המשפט בגיליון ההרשעות (חודש דצמבר). סיכומו של דבר, חזקה על בית המשפט ועל שופט מקצועי כי יידע להתעלם מפרשיות אחרות הקשורות למערער ומגיליון הרשעותיו, וכי יכריע בתיק שלפניו אך ורק בהסתמך על טענות הצדדים וראיותיהם, מבלי להביא בחשבון פרטים אחרים שנתגלו לו במהלך שבתו בתיק הראשון.

7.דין דומה יש לייעד לטענת המערער, לפיה מהתבטאויות בית המשפט בגזר הדין בתיק הראשון עולה נקיטת עמדה מוגמרת בעניינו. עיינתי בגזר הדין. לא מצאתי כי מדובר באמרות חריפות המצדיקות את פסילת בית המשפט. כל שבית המשפט ציין הוא כי מדובר בעבירות חמורות, וכי המערער בחר באורח חיים עברייני. אמרות אלה אינן מעוררות חשש ממשי למשוא פנים של בית המשפט.

8.משכך הם פני הדברים, לא השתכנעתי כי התעורר חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים, זאת אף בהינתן הצטברות הנסיבות גם יחד. אין די בחשש הסובייקטיבי שמעלה המערער כדי להצדיק סטייה ממסקנה זו (ע"פ 6271/03 נגאוקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 9238/03 דיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 6812/02 בוארון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

אשר על כן, הערעור נדחה.