ע"פ 7925/06 עיסא אבו עראר נ. מדינת ישראל

1.בפני בקשה לעכב את ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט א' ואגו) בעניינו של המבקש.

המבקש הורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: החוק ), הצתה לפי סעיף 448(א) רישא לחוק וחבלה במזיד לפי סעיף 413ה לחוק. בית המשפט המחוזי קבע בהכרעת דינו כי המבקש ואחיו חשדו כי לאפי וטאלב אבו עראר (להלן: לאפי וטאלב ), קרובי משפחתם, ובני משפחתם המתגוררים באותה שכונה בערוער, הציתו חנות השייכת למשפחתם, ועל כן החליטו, כנקמה, להצית את רכבו של טאלב. ביום 5.10.05, הגיעו המבקש ואחיו סמוך לביתם של לאפי וטאלב כשהם מצוידים בבקבוק פלסטיק ובו חומר דליק. המבקש יצא מהרכב, נכנס לחצר הבית ושפך את החומר הדליק על מכונית המרצדס השייכת לטאלב. הוא הצית גפרור והשליכו על המכונית שהחלה לבעור, ואז רץ בחזרה אל הרכב ונמלט מהמקום עם אחיו. לרכב נגרם נזק רב – המנוע, מכסה המנוע, הפגוש האחורי והכנף השמאלית הקדמית נשרפו וכן ניזוק מחשב הרכב .

2.במשפטם של המבקש ואחיו העידו לאפי וטאלב וכן אנשי משטרה שביצעו פעולות חקירה בפרשה. בית המשפט דחה את גרסת המבקש ואחיו והרשיע אותם בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. המבקש הורשע בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון בעוד אחיו הורשע גם בעבירה של הפרת הוראה חוקית שיוחסה לו באישום השני.

בית המשפט גזר על המבקש 24 חודשי מאסר בניכוי ימי מעצרו. אחיו נדון למאסר בפועל למשך 30 חודשים בניכוי ימי מעצרו. גזר הדין ניתן ביום 13.9.06 ובית המשפט נעתר לבקשה והורה על עיכוב ביצוע המאסר עד ליום 18.10.06.

3.המבקש הגיש ערעור על ההרשעה ועל העונש ומבקש מבית משפט זה לעכב את ביצוע עונש המאסר עד הדיון בערעור. בא-כוחו מבסס בקשתו על שלושה אדנים:

א.נתוניו האישיים של המבקש שהינו צעיר כבן 20, בעל עבר נקי, כפי שעולה מתסקיר שרות המבחן, אורח חייו נורמטיבי והתנהגותו במהלך המשפט היתה ללא דופי.

ב.לטענתו של בא-כוח המערער סיכויי הערעור טובים ביותר. ההרשעה מתבססת על עדותו של עד יחיד שלטעמו העיד שקר במשפט וסתר את הודעותיו במשטרה. בית המשפט קבע שהעדות לקתה בלהיטות יתר, אך התעלם מגרסאותיו המשתנות, ועל כן היה על מרשו ליהנות מהספק.

ג.תקופת המאסר שהושתה על מרשו הינה 24 חודשי מאסר בניכוי תקופת מעצר של כחצי שנה. אם ינוכה שליש מתקופת המאסר, והסיכוי לכך סביר, הרי שנותרה לו לרצות תקופת מאסר קצרה משנה, כאשר הליכי הערעור עשויים לארוך זמן רב יותר.

4.בא-כוח המדינה ביקש לדחות הבקשה. לדבריו, מדובר בהכרעת דין המבוססת על מהימנות עדים והסיכוי שערכאת הערעור תתערב הינו קלוש. התיק אינו גדול ואינו מורכב ולא נדרשת היערכות מיוחדת לשמיעתו. לפיכך הוא סבור כי אין סיבה לעכב את ביצוע עונש המאסר ובוודאי לא את רכיבי העונש הנוספים - קנס ופיצוי למתלונן.

5.מקובל עלינו מימים ימימה כי משהורשע נאשם בתום הליך פלילי, נשללת ממנו חזקת החפות ומשהושת עליו עונש מאסר, ראוי הוא שיבוצע מיד סמוך להרשעה ולגזר הדין. ככלל, אין לעכב את ביצוע עונש המאסר ועל הנידון לרצותו מיד עם השתתו, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות ויוצאות מגדר הרגיל המצדיקות עיכוב ביצוע.

מהן הנסיבות יוצאות הדופן המצדיקות מתן הדחייה? לעניין זה יש להביא בחשבון בין היתר את חומרת העבירה, את משך תקופת המאסר, את סיכויי הערעור, ואת הסכנה הצפויה מהנידון לציבור. הכללים שהתפתחו בפסיקת בית המשפט בעניין זה מהווים כלי עזר רב משמעות, והדוגמאות בפסיקה אף הן רבות ומגוונות, אך בסופו של יום, בית-המשפט מחויב לעריכת איזונים לפי נסיבותיו ואפיוניו של כל מקרה ומקרה. מדובר באיזונים בין אינטרס הציבור ואינטרס הפרט - אינטרס הציבור באכיפה אפקטיבית ומהירה של החוק, שיקולי הרתעה ואמון הציבור במערכת אכיפת החוק אל מול אינטרס הפרט לממש את זכות הערעור (ראו: ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 267-268

(2000)).

6.אשר לסיכויי הערעור, שהיא שאלה מרכזית ועליה יש לתת הדעת, מדובר בענייננו בפסק-דין המבוסס על הערכת עדויות וקביעות מהימנות על ידי הערכאה הדיונית ששמעה העדים ולה יתרון גדול על פני ערכאת הערעור. איני רואה סיכויים ממשיים להתערבותה של ערכאת הערעור בשאלת מהימנות העדים ומכאן שלא ניתן לומר שקיימים נימוקים מוצקים המבססים סיכויי ערעור בולטים. יחד עם זאת, לא ניתן לשלול באופן מוחלט את התערבות בית-המשפט במסקנות הנובעות מהעדויות. הוסף לאלה את תקופת המאסר – שנתיים מהן יש לנכות את ימי המעצר – שלא ניתן לומר שהיא קצרה, ואת חומרת העבירה שבה הורשע המבקש ואת נסיבותיה, והנה המאזניים נוטות לכיוון האינטרס הציבורי ושלום הציבור.

יחד עם זאת, לא יכולתי להתעלם מגילו הצעיר של המבקש, מהתנהגותו הנורמטיבית עד האירוע בגינו הורשע, מהיעדר עבר פלילי, מהתנהלותו ללא דופי במהלך הדיונים ומתמיכתה החיובית של משפחתו. הגם שתקופת המאסר שעליו לרצות אינה קצרה, לא ניתן לשלול הפחתת שליש בנוסף לתקופת המעצר שנוכתה, שאז יכול להיווצר מצב שמאסרו, או רובו, יסתיים בטרם יוכרע ערעורו. לאלה נוספת העובדה שהמערער שוחרר בערובה בשלב מסוים, התייצב בכל עת למשפטו והמתין להכרעת-דינו.

בית-המשפט המחוזי ששמע הראיות בתיק עיכב הביצוע עד יום 18.10.06.

על בסיס כל האמור, במכלול הנסיבות שפורטו, תוך בחינת כל השיקולים ואיזון בין האינטרסים השונים, שוכנעתי שראוי להורות על המשך עיכוב ביצוע עונש המאסר (להבדיל משאר רכיבי גזר-הדין) עד למתן פסק-דין בערעור, בתנאים עליהם הורה בית-המשפט המחוזי .