רע"א 10629/04 עמיקם אזולאי נ. קצין התגמולים

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ש' דותן), בו נדחה ערעור המבקש על החלטת וועדה רפואית עליונה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959 בדבר דרגת נכותו.

2.המבקש הוכר כנכה צה"ל, בגין חבלה בברכו. הוא עמד לוועדה רפואית ביום 21.12.98, בה נקבע כי דרגת נכותו הינה 10% נכות לצמיתות, בגין מצב אחרי חבלה בברך שמאל עם שינויים ניווניים, והגבלה קלה בתנועה, בהתאם לפרט 35(4)(ג) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969. ערעורו לוועדה הרפואית העליונה, בטענה כי הוא סובל משתי פגימות נפרדות בברכו, נדחה. המבקש ערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, אשר קבע כי המצב הנטען על-ידי המבקש מזכה בדרגת נכות נפרדת בגין שתי פגימות נפרדות: האחת עניינה באי-יציבות, והשנייה עניינה בקרע במיניסקוס. לפיכך, הושב הדיון בעניינו לוועדה הרפואית העליונה, לשם בחינת נכותו, באופן נפרד, משתי בחינות אלו. בהחלטתה מיום 24.1.01, נקבעו למבקש 10% נכות בגין הפרט המתייחס למיניסקוס (פרט 48(2)(ז) IV ). המבקש שב וערער לבית המשפט המחוזי, וקבל על כי הוועדה נמנעה מלהכיר בנכותו הנובעת מאי-היציבות בברך, ובגין ההגבלה בתנועה באותה ברך. בית המשפט קיבל את טענתו הנוגעת להגבלת התנועה, והשיב את הדיון בשלישית לוועדה הרפואית העליונה. בהליך זה הציג המבקש חוות דעת מומחה של ד"ר רינות וכן צילום רנטגן וטען כי יש מקום למתן דרגת נכות נוספת מעבר לנכות שהוכרה. הועדה שמעה את דברי המבקש ותלונותיו על מצב רגלו. היא עיינה בצילומי הברך מ-22.1.04 ותיעדה את ממצאיה מבדיקת הצילומים. כן תיעדה את הממצאים מהבדיקה הקלינית שערכה למבקש. היא עיינה בחוות דעת ד"ר רינות ובתוספת לחוות הדעת וציינה כי אינה מסכימה למסקנותיו. לאחר כל אלה נתנה את החלטתה בזו הלשון:

" דיון וסיכום : הועדה מצאה בבדיקתה הגבלה מיזערית בכיפוף עם רחישות קלות ביותר בהנעת הברך, דברים אשר מצביעים על שינויים אשר תוארו בפרוטוקול לעיל. לאור זאת, הועדה מוסיפה נכות בשיעור 5% לפי סעיף 35(4)(ב) (מותאם)".

עניינו של פרט זה בתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) התש"ל-1969 מוגדר בפריט "מחלה או חבלה בפרק גדול בגף" כ"הפרעה בצורה קלה בלי ממצא אובייקטיבי – 5%".

3.המבקש שב וערער לבית המשפט המחוזי. לטענתו, בגין הממצאים שנמצאו בברכו, ראוי היה להעניק לו 10% נכות בגין ההפרעה בתנועה, שכן הפרעה זו מלווה בממצא אובייקטיבי – הן הגבלת התנועה עצמה והן הרחישויות וממצאי בדיקות שונות המשקפות פתולוגיות שונות בברכו. לפיכך, ראוי היה להחיל על ענין זה את פרט 35(4)(ג) המדבר ב"הפרעה בצורה קלה, קיים ממצא אובייקטיבי – 10%". בית המשפט דחה את ערעורו, בקובעו כי לא ניתן לראות בהגבלת התנועה עצמה הן הפרעה והן ממצא אובייקטיבי התומך בה.

4.מכאן הבקשה שבפנינו, בגדרה שב המבקש ומלין על קביעות הוועדה הרפואית, ועל אישורה בבית המשפט קמא. לטעמו, מעוררת בקשתו שאלה עקרונית של פרשנות טיבו ומהותו של "ממצא אובייקטיבי" לפי פרט 35(4)(ב) לתוספת. כן הוא מלין על היעדר הנמקה בהחלטת הוועדה הרפואית, אשר מקריאת החלטתה אין לדעת מדוע לא בחרה בפרט 35(4)(ג), שעניינו בהפרעה קלה אשר ממצא אובייקטיבי בצידה. המשיב, בתשובתו, עומד על כך שממצאי הוועדה הם ממצאים בתחום הרפואה, וכי אין לראות בעצם הגבלת התנועה או בפגימות אחרות בברכו של המבקש משום אותו "ממצא אובייקטיבי" הנדרש בתקנות. כן מטעים המשיב כי הוועדה הרפואית איננה אמורה לנמק את החלטתה בהרחבה כדרך הנמקתן של החלטות משפטיות, וההחלטה שנתנה עומדת במבחן הדין.

5.מוקד השאלה בבקשת רשות הערעור שלפנינו הוא האם כדין קבעה הועדה את נכותו של המבקש על פי הפריט הדן בהפרעה קלה בלי ממצא אובייקטיבי, או שמא היה עליה לקבוע נכות על פי הפריט המתייחס להפרעה קלה עם ממצא אובייקטיבי, שכל אחד מהם מצמיח שיעור נכות אחר. אכן, השאלה אם קיים ממצא אובייקטיבי לצורך סיווג הפגימה היא שאלה שברפואה. וכך, השאלה האם ממצאי בדיקה קלינית או ממצאים הנובעים מבדיקות רנטגן או בדיקות הדמייה הינם ממצאים אובייקטיביים לצורך ענין מסוים היא ענין שבמומחיות מקצועית שברפואה. דרך כלל, שאלה זו לא תעמיד סוגיה שבמשפט אשר בגינה נתונה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, השמורה לשאלות משפטיות בלבד. ממילא, שאלה כזו, לכשעצמה, לא תהווה דרך כלל נושא לערעור בגלגול שלישי בפני ערכאה זו. עם זאת, כאשר ועדה רפואית קובעת דרגת נכות המתבססת על "העדר ממצא אובייקטיבי", עליה לנמק – ולו בקצרה – את הטעם שבגללו קבעה שנעדר ממצא אובייקטיבי בין ממצאיה. זאת, במיוחד מקום שנערכה למבקש בדיקה קלינית, והוצגו צילומי רנטגן אשר נסקרו לפרטיהם, ואשר גילו ממצאים רפואיים כאלה ואחרים. ראוי הוא כי המבקש, וכן גורם בפניו עומדת החלטת הועדה למבחן הביקורת, יוכלו להבין אל נכון מדוע ממצאי הבדיקה הקלינית וממצאי צילומי הרנטגן לא סיפקו ממצאים אובייקטיביים אשר הצדיקו קביעת נכות גבוהה יותר, אף שהועדה הכירה בקיומה של הפרעה קלה בברך שבגינה קבעה למבקש נכות של 5% על פי הפרט הנשען על העדר ממצא אובייקטיבי. מתן הנמקה כאמור תאפשר להעמיד במבחן הביקורת את השאלה האם הועדה היתה מודעת לאבחנות הנדרשות בין החלופות הבנויות על קיום ממצא אובייקטיבי או העדרו, והאם יישמה אותם כראוי על המקרה הפרטני שעמד בפניה. כך יוכל גם הנכה להבין את ההחלטה שניתנה בעניינו, וכך ניתן יהיה להעמיד במבחן הביקורת את החלטת הרשות המוסמכת.

מנוסח החלטתה של הועדה בנסיבות מקרה זה לא ניתן להבין מדוע, חרף הממצאים של הבדיקה הקלינית וצילומי הרנטגן, קבעה הועדה את נכות המבקש בגין הפרעה קלה "בלא ממצא אובייקטיבי". עשוי להיות שהממצאים שעלו בבדיקות ובצילומים אינם רלבנטיים ואינם משליכים על הנכות נשוא ענייננו, ואפשר שיש להן השלכה עליה. כך או כך, החלטת הועדה צריכה לשקף את המודעות לאפשרויות השונות ואת הליך הבחירה ביניהן, תוך התייחסות לממצאים שעלו וניתוח השלכתם על הנכות הנטענת. אי קיום חובת הנמקה כאמור, המוטלת על הועדה מעלה שאלה בעלת גוון משפטי, המכשירה הבאתו של הענין בפני בית משפט זה. תיקונו של ענין זה הוא בדרך החזרת הסוגיה לועדה על מנת שתיתן החלטה חדשה מנומקת בעניינו של המבקש לאחר שתשמע את טענות הצדדים (השווה: ע"א (ירושלים) 5706/04 שגיא נ' קצין התגמולים, תק-מח 2005(1), 4555; ע"א (תל-אביב-יפו) 1605/02 שמש נ' קצין תגמולים, תק-מח 2002(4) 14911). לועדה שיקול דעת אם להורות על הגשת חומר חדש לעיונה, או להסתפק בחומר הקיים.

6.נוכח האמור, אני מחליטה ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור. על הוועדה לשוב ולהחליט בעניינו של המבקש, תוך מתן הנמקה מלאה להחלטתה, כאמור.