רע"א 1270/21 פלוני נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא א' אברהם ) בע"ר 74111-12-20 מיום 4.1.2021, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת רשמת בית המשפט (השופטת ע' גולומב ) בת"א 4998-03-20 מיום 15.12.2020, בה הוכרעה מחלוקת הצדדים בדבר סיווג תביעת המבקש לצורך תשלום האגרה.

1.

ביום 31.12.2009 הוגש נגד המבקש כתב אישום לבית משפט השלום בנצרת בגדרו יוחסו לו עבירות אלימות כלפי בת זוגו דאז. ביום 28.12.2010 הורה בית המשפט על ביטול כתב האישום בשל אי התייצבות גורמי התביעה לדיון שנקבע נוכח שביתת פרקליטים ששֹררה באותה עת (ת"פ 40615-12-09). המשיבה ערערה על פסק דינו של בית משפט השלום בדבר ביטול כתב האישום, וערעורה התקבל ביום 18.1.2011 על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת במובן זה שנקבע כי הדיון בכתב האישום יימשך בבית משפט השלום מהנקודה שבה הופסק (ע"פ 12459-01-11). בהכרעת דינו מיום 17.11.2014 זיכה בית משפט השלום את המבקש מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. יצוין כי עד לזיכויו שהה המבקש במעצר מאחורי סורג ובריח וזאת למשך מספר חודשים ולאחר מכן שהה במעצר בית בתנאים מגבילים. על רקע זה הגיש המבקש בקשה לפסיקת פיצויים לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בגין התקופה שבה שהה במעצר ובהחלטתו מיום 15.9.2019 חייב בית המשפט את המשיבה לפצותו בסכום של כ-126,000 ש"ח. למען שלמות התמונה יצוין כי המבקש ערער על גובה הפיצויים שנפסקו לבית המשפט המחוזי בנצרת, וערעורו התקבל חלקית בפסק הדין מיום 17.12.2019 ונקבע כי לסכום שנפסק בבית משפט השלום יתווסף סך של 25,000 ש"ח.

2.

אחר הדברים האלה, ביום 3.3.2020, הגיש המבקש תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בנצרת נגד המשיבה וזאת, בין היתר, בגין אופן התנהלותה בהליך הפלילי שננקט נגדו ובשל התקופה שבה שהה במעצר ובתנאים מגבילים. בתביעתו עתר המבקש לפיצויים בגין אובדן חירות; לשון הרע; אובדן הכנסה בשל הגבלת חירותו; אובדן הכנסה בשל נכות נפשית שנגרמה לו; והוצאות רפואיות שונות. סכום התביעה ביחס לנזקי העבר הועמד על סך של 4,495,600 ש"ח. נוסף לכך, התבקש בית המשפט להעריך את היקף הנזק שעתיד להיגרם למבקש ביחס לראשי נזק שונים וכן לפסוק לזכותו פיצויים עונשיים.

3.

בד בבד עם תביעתו הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לפטור מתשלום אגרה. ביום 6.4.2020 אפשרה רשמת בית המשפט (השופטת ע' גולומב ) למבקש להשלים את בקשת הפטור על דרך של צירוף אסמכתאות מתאימות ובהחלטתה מיום 23.5.2020 קיבלה את הבקשה באופן חלקי. בהחלטה נקבע, בתמצית, כי אף שניתן להניח שיכולתו הכלכלית של המבקש מוגבלת, הרי שלא הוצגה תמונה מלאה בעניין זה. משכך ובהינתן ש"הסכומים בתביעה נתבעו 'ביד רחבה' ביותר", הורה בית המשפט על מתן פטור מתשלום מחצית סכום האגרה בגין תביעתו של המבקש.

בכך לא באה מחלוקת הצדדים בנושא האגרה לכלל סיום. ביום 14.9.2020 הגישה המשיבה בקשה להורות על תשלום אגרה בשיעור הקבוע בתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות ) ולחלופין על מחיקת התביעה על הסף. בבקשה נטען כי המבקש סיווג את תביעתו, לצרכי אגרה, כתביעת נזקי גוף, בעוד שבפועל כלולים בה רכיבים שאינם עונים על הגדרה זו ואשר אמורים להיות מסווגים כ"תביעה לסכום כסף קצוב" בהתאם לפרט 8 לתוספת לתקנות האגרות. ביום 15.12.2020, חרף התנגדות המבקש לבקשה, הורה בית המשפט כי הדין עם המשיבה במובן זה שחלק מראשי הנזק שנתבעו – ובכללם אובדן החירות, לשון הרע, הפסדי השכר ופיצויים עונשיים – מהווים סעד כספי שיש לשלם בגינו אגרה כקבוע בפרט 8 לתוספת לתקנות האגרות (2.5% מן הסכום הנתבע). בית המשפט אפשר, אפוא, למבקש לתקן את תביעתו בתוך 14 ימים ולשלם את האגרה בגין רכיביה בהתאם לתקנות האגרות.

4.

המבקש ערער על ההחלטה מיום 15.12.2020 ובית המשפט המחוזי (הנשיא א' אברהם ) דחה את ערעורו, בפסק דינו מיום 4.1.2021 בקבעו כי "כל טעמיה של כב' הרשמת מקובלים עליי [...] חלקה האחד של התביעה הוא אכן לפיצויים על נזק גוף, אלא שחלקה האחר אינו כזה, הכול כפי שפירטה כב' הרשמת בהחלטתה".

5.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, שבמסגרתה שב המבקש וגולל את העוולות הלכאוריות שנגרמו לו על ידי המשיבה. המבקש טען, בין היתר, כי מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לשלם אגרה ולוּ בסכום חלקי ועל כן יש להעניק לו פטור גורף מתשלומה; כי המשיבה עושה כל שלאל ידה על מנת להצר את צעדיו; כי אילו היה מודע לכך שתביעתו לא תסווג כולה כתביעת נזקי גוף לצרכי תשלום אגרה, היה מגיש ערעור גם על ההחלטה מיום 23.5.2020; כי העובדה שנמנע ממנו לערער על החלטה זו נעוצה באופן התנהלותה של המשיבה שהשתהתה בהגשת בקשתה לשינוי סיווג רכיביה של התביעה; וכי היה על בית המשפט לקיים דיון בבקשתו לפטור מתשלום אגרה. המבקש הלין על מספר החלטות שבהן העניקה רשמת בית המשפט המחוזי ארכה להגשת כתב ההגנה מטעם המשיבה. הוא מציין כי ערעורו הקודם היה מופנה כלפי שורה של החלטות ואולם בית המשפט המחוזי התייחס בפסק דינו אך להחלטה מיום 15.12.2020.

6.

דין הבקשה להידחות מכוח תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (באשר להיותה של בקשת רשות ערעור על פסק דין של שופט בית משפט מחוזי בערעור על החלטת רשם של אותו בית משפט כבקשה ב"גלגול שלישי", ראו למשל: רע"א 5755/19 דור נ' מי לוד – תאגיד המים והביוב של לוד , פסקה 2 (5.12.2019)). זאת, לאחר שמצאתי

כי

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

לא

מעורר כל שאלה משפטית

עקרונית

החורגת

מעניינם

של

הצדדים, וכי מתן רשות

ערעור

אינו

דרוש

כדי

למנוע עיוות

דין.

בבחינת למעלה מן הצורך יצוין כי החלטתה של הרשמת מעוגנת בפסיקה (וראו מקרה דומה שנדון ברע"א 5237/06 מדינת ישראל נ' מנסור (2008)) ו כי הבקשה מופנית, הלכה למעשה, כלפי החלטת רשמת בית המשפט המחוזי מיום 23.5.2020 שעניינה בבקשת המבקש למתן פטור מתשלום אגרה מטעמים כלכליים (ראו, סעיף 1 לבקשת רשות הערעור). ואולם, המבקש החמיץ את המועד הקבוע בדין להשגה על החלטה זו ונראה כי הוא עצמו מודע לכך בציינו כי יש "להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת כבוד הרשמת מיום 23.5.2020 [...] כאשר כל כולו של ערעור זה נסוב על [...] פטור מאגרת בית המשפט למערער בגין חוסר יכולת כלכלית". זאת ועוד, לרשם בית המשפט מסור שיקול דעת רחב בענייני אגרה והתערבותה של ערכאת הערעור בכגון דא תיעשה במשֹורה ובמקרים חריגים בלבד ( רע"א 533/21 שאני נ' אבו ליל (31.1.2021) ). בדין, אפוא, לא התערב בית המשפט המחוזי בהחלטות הרשמת בנושא האגרה.

7.

לא למותר לציין כי החלטת ביניים כגון החלטה בענייני אגרה יכולה שתידון שוב לאחר שניתנה, אם חל שינוי נסיבות (רע"א 4015/02 אוקו נ' שמי , פ"ד נו(4) 505 (2002); ראו גם: בש"א 6509/20 ורדי נ' בועז , פסקה 4 (24.9.2020)). אין בהחלטתי כדי למנוע מן המבקש לפסוע בנתיב זה במקרה הצורך, אך טוב יעשה המבקש אם "יקצץ" בסכום תביעתו ויחסוך מסכום האגרה.

8.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

9.

בבחינת לפנים משורת הדין, משלא נתבקשה תשובה ונוכח נושאו של ההליך, לא אעשה צו להוצאות.