רע"א 1303-24 רע"א 1303-24

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת י' בלכר) מיום 20.12.2023 בת"א 24474-01-23, בגדרה התקבלה בקשת המשיבה לעיכוב הדיון בתביעה בשל הליך תלוי ועומד.

הרקע לבקשה

1.המבקשים הם בעלי זכויות חכירה בחנות לצרכי מסחר המצויה ב"קניון עופר לב אשדוד" (להלן בהתאמה: החנות ו-הקניון). המשיבה הייתה הבעלים של מקרקעי הקניון והמחזיקה בו מאז שנת 2006, אז רכשה אותו מחברת לב אשדוד בע"מ. בשנת 2021, אושרה תכנית שקידמה המשיבה לשינוי ייעוד המקרקעין – המציעה תכנון חדש למקרקעין על-ידי הריסת הקניון הקיים והקמת מבנה משולב למסחר, תעסוקה ומגורים (להלן: שינוי היעוד). על רקע זה, התקשרה המשיבה בהסכם מכר עם מספר חברות יזמיות, והחל מיום 31.3.2022 הן המחזיקות במקרקעין ובקניון (להלן: הסכם המכר).

2.ביום 22.9.2022, הגישה המשיבה תביעה נגד המבקשים לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, בגדרה עתרה לסעד כספי בסך של 570,431 ₪ (ת"א 54766-09-22). המשיבה טענה בתביעתה כי המבקשים לא שילמו לה דמי שכירות, דמי ניהול ותשלומים נוספים שהיה עליהם לשלם לה בגין שימושם בחנות ובשטחים נוספים ששכרו בקניון; וכן תבעה השבת כספים בגין ביטול הטבות שונות שלטענתה העניקה למבקשים במסגרת המערכת ההסכמית בין הצדדים. בכתב הגנתם הכחישו המבקשים את החוב הנטען, וטענו, בין היתר, כי הם "פועלים להגשת כתב תביעה נפרד בגין נזקיהם ואבדן קניינם עקב פעילות ומעללי ה[משיבה]".

3.יום למחרת הגשת כתב ההגנה, ביום 10.1.2023, הגישו המבקשים תביעה נגד המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו – במסגרת ההליך מושא הבקשה שלפניי – ובה עתרו לסעד כספי בסך של 3,280,000 ₪. המבקשים טענו בתביעתם, בעיקרו של דבר, כי במטרה לקדם את שינוי היעוד ואת הסכם המכר, פעלה המשיבה להפחתת הפעילות בקניון והרעת תנאי השוכרים, הרסה תשתיות ופעלה לרכישת מרבית החנויות בקניון, עד שהפכה קניון משגשג ל"קניון רפאים" מוזנח ונטוש. בכך, לטענת המבקשים, הובילה המשיבה לסגירת הקניון ול"אובדן זכותם הקניינית" בחנות, באופן השקול להפקעה בפועל של זכויותיהם, המזכה אותם בפיצוי על נזקיהם, ששיעורו כשווי זכויותיהם בחנות.

4.ביום 12.1.2023 ניתנה החלטת בית משפט השלום (השופט ע' הדר) בתביעת המשיבה, בהתייחס לכתב ההגנה שהגישו המבקשים, ולפיה: "על בעל דין לרכז [את] כל טענותיו בהליך אחד. ה[מבקשים] ינמקו עד יום 25.1 מדוע לא הגישו כתב תביעה שכנגד במועד הגשת כתב ההגנה תוך שהם מודיעים כי הם בדעה שאמורים להתקיים שני הליכים שונים באותה מסכת עובדתית". בתגובתם להחלטה זו, טענו המבקשים כי שני ההליכים מתייחסים למסכת עובדתית שונה, וכי לבית המשפט המחוזי הסמכות העניינית הייחודית לדון בתביעתם לנוכח גובהו של הסעד הכספי הנתבע "ונושאה הקנייני" של התביעה. בהחלטתו מיום 24.1.2023, קבע בית משפט השלום כי "עולה מהתגובה שבבית המשפט המחוזי הנתבעים מעלים כתובעים טענות דומות עד זהות לטענות ההגנה כאן ולכן אותו המותב אמור לדון בשתי התביעות". לאחר קבלת עמדת המשיבה להחלטה זו, הורה בית משפט השלום למשיבה להביא לפני בית המשפט המחוזי "את הסוגיה כיצד יש לנהוג במצב בו אותן מחלוקות מובאות לפני שני בתי משפט". הודעה כאמור הוגשה על-ידי המשיבה לבית המשפט המחוזי – אשר קבע, בהחלטתו מיום 7.2.2023 (סגנית הנשיא י' שבח), כי "באין בקשה כלשהי לפני, לרבות בקשת מי מהצדדים לעכב את ההליך שהוגש לבית המשפט המחוזי – אינני רואה מסגרת דיונית למתן החלטה".

5.המשיבה מיהרה למלא את החסר וביום 20.4.2023 הגישה במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, בקשה לעיכוב ההליך עד להכרעה בהליך תלוי ועומד, הוא ההליך המתנהל בבית משפט השלום. בבקשה נטען כי מרבית טענות המבקשים עתידות להתברר אגב התביעה המתנהלת בבית משפט השלום, שכן טענות המבקשים בשני ההליכים, כמו גם תשובות המשיבה לטענות אלה, חופפות במידה רבה. כן נטען כי שני ההליכים מתנהלים בין אותם הצדדים; כי קבלת הבקשה תקדם יעילות דיונית ותמנע הכרעות סותרות; כי ההליך המתנהל בבית משפט השלום מצוי בשלב דיוני מתקדם יותר; וכי לנוכח התנהלות המבקשים, נוחות בעלי הדין מטה את הכף אל עבר קבלת הבקשה. לבסוף, נטען כי הבקשה לעיכוב הליכים מוגשת לאחר שניסיונות שנעשו על-ידי המשיבה למנוע הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי ולהגיע להסדר דיוני לפיו יגישו המבקשים את תביעתם כתביעה שכנגד בהליך המתנהל בבית משפט השלום – עלו בתוהו.

6.בתגובתם מיום 2.7.2023, טענו המבקשים כי אין מקום לעיכוב ההליך עד להכרעה בהליך המתנהל בבית משפט השלום, שכן שני ההליכים נסובים על עילות תביעה שונות. כך, נטען כי התביעה שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי עניינה בתביעה לפיצויים בגין אובדן החנות דה-פקטו, ואילו התביעה שהגישה המשיבה לבית משפט השלום עוסקת בחוב כספי נטען בגין שימושם בחנות. אי לכך, ועל אף שמדובר בצדדים זהים ובמקום התרחשות זהה, נטען כי שני ההליכים אינם מעלים סוגיות זהות המצדיקות את עיכוב הדיון בהליך.

החלטת בית המשפט המחוזי

7.בהחלטתו מיום 20.12.2023 קיבל בית המשפט המחוזי (השופטת י' בלכר) את בקשת המשיבה והורה על עיכוב הדיון בהליך שלפניו בשל "הליך תלוי ועומד", עד למתן פסק דין בהליך המתנהל בבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי "שתי התביעות מתייחסות לאותו מסד עובדתי וקיימות שאלות משותפות, כך שקיימת אפשרות ממשית שייקבעו ממצאים שיכולים להוות מעשה בית דין". לנוכח האמור, מטעמי יעילות ולמניעת הכרעות סותרות, ובשים לב לכך שהתביעה המתנהלת בבית משפט השלום היא התביעה המוקדמת בזמן ונמצאת בשלב דיוני מתקדם יותר – הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב הליכים בתביעת המבקשים.

מכאן הבקשה שלפניי.

בקשת רשות הערעור

8.המבקשים טוענים בבקשתם כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו המורה על עיכוב ההליכים, שכן ההליך המתנהל בבית משפט השלום נסוב על עילת תביעה חוזית, הנוגעת להסכמים שבין הצדדים ביחס לניהול השוטף של החנות; ואילו ההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי עילתו נזיקית, ועניינו בנזקים שנגרמו למבקשים בשל סגירת הקניון ואובדן זכויותיהם הקנייניות בחנות. כן נטען כי שני ההליכים אינם מעלים שאלות עובדתיות או משפטיות זהות, כך שלא קיים חשש להכרעות סותרות; וכי החלטת בית המשפט, שאינה מנומקת, תוביל להתארכות ההליך בבית המשפט המחוזי באופן שיפגע בזכות הגישה לערכאות של המבקשים ויקנה למשיבה יתרון בלתי צודק. זאת, בזמן שהמבקשים עומדים בפני "שוקת שבורה", ללא חנות פעילה ומקור פרנסה, ומבלי שהמשיבה פעלה לספק להם פתרון חלופי. לפיכך מבוקש לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ולהורות על חידוש ההליכים בתביעתם.

דיון והכרעה

9.לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

החלטה המורה על עיכוב הדיון בתובענה בשל קיומו של הליך תלוי ועומד היא החלטה דיונית הנוגעת במובהק לאופן ניהול ההליך. החלטות מעין אלו מצויות בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, והתערבות ערכאת הערעור בהן שמורה למקרים חריגים בלבד (ראו מיני רבים: רע"א 700/24 פולק נ' ביו, פסקה 6 (19.2.2024); רע"א 871/23 בוגופן בע"מ נ' פרי הגליל (תעשיות) בע"מ, פסקה 21 (29.5.2023); רע"א 1377/14 לאוניד נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (1.5.2014)). לא מצאתי כי המקרה שלפניי נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור.

כידוע, בית המשפט מוסמך להורות על עיכוב הדיון בהליך העומד לפניו עד להכרעה בהליך אחר המעורר שאלות דומות, אם סבר כי הדבר יביא לייעול הדיון, לחיסכון בזמן שיפוטי או למניעת הכרעות סותרות (ראו למשל: רע"א 4174/23 כהן נ' איזנקוט, פסקה 12 (27.7.2023); רע"א 5385/10 מגן נ' אופק א. אחזקות (2005) בע"מ, פסקה 3 (21.9.2010)). בבואו להורות על עיכוב הליכים, שומה על בית המשפט לבחון מן העבר האחד את זהות בעלי הדין, את טיב הסוגיות השנויות במחלוקת בשני ההליכים ואת מידת החפיפה ביניהם; ומן העבר השני, את זכותם של בעלי הדין לקדם את ההליך ולקבל את יומם בבית המשפט (רע"א 7202/18 קוזליק נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה 9 (11.2.2019); רע"א 5642/11 דובק בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף ומס קניה תל אביב, פסקה 6 (21.11.2011); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 463 (מהדורה שלוש עשרה, 2020)). נפסק לא אחת, כי האפשרות שממצאים בהליך אחד יקימו מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתה אשר ישמש בהליך מקביל, עשויה להצדיק עיכוב ההליכים בהליך המקביל (רע"א 1514/13 נאות בית וגן בע"מ נ' מועדון הכדורגל א.נ בית"ר ירושלים (2001) בע"מ, פסקה 9 (6.11.2013); רע"א 2812/13 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ' דלתה דיגיטל בע"מ, פסקאות 12-10 לפסק הדין של השופט י' דנציגר (11.7.2013)).

בענייננו, עמד בית המשפט המחוזי בהחלטתו על כך ששני ההליכים נסמכים על אותה מסכת עובדתית וחולקים שאלות משותפות. על כך עמד גם בית משפט השלום, בהחלטותיו מחודש ינואר 2023. ואכן, עיון בכתבי הטענות מלמד כי טענותיהם המרכזיות של המבקשים בשני ההליכים חופפות במידה רבה, ולמעשה טענות התביעה כפי שהועלו בבית המשפט המחוזי – שלפיהן פעלה המשיבה בפועל להזנחת הקניון ולסגירתו – משמשות גם כטענות הגנה בתביעת המשיבה המתנהלת בבית משפט השלום. כך טוענים המבקשים בכתב הגנתם כי בשל פעולותיה אלה של המשיבה אין המשיבה זכאית לדמי שכירות ולדמי ניהול בנסיבות בהן הפכה את הקניון לקניון שומם (וראו: סעיפים 37-32 וכן סעיפים 66-65 לכתב ההגנה). הדבר מלמד על חפיפה ממשית בין שני ההליכים, ועל כך שהכרעה בסוגיות העומדות לדיון בהליך אחד עשויה להשפיע על ניהול ההליך השני, בדרך של הקמת השתקי פלוגתה. אוסיף כי על מנת להורות על עיכוב הליכים, לא נדרשת חפיפה מוחלטת בין כל העניינים העשויים להתברר בשני ההליכים, אלא די בכך שבשניהם עומדת לדיון סוגיה מהותית משותפת (רע"א 353/20 קוגיטו קפיטל אס.אמ.אי. שותפות מוגבלת נ' ויצמן, פסקה 21 (18.5.2020); ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477, 481 (1975)).

לנוכח האמור, ובהתחשב בשלב הדיוני המתקדם שבו מצוי ההליך המתנהל בבית משפט השלום, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי המצדיק התערבות.

10.סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.