רע"א 2746/15 לורי שם טוב נ. אתי דור דוברובינסקי

לפניי בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' לבהר-שרון ) שלא לעכב ביצועו של פסק דין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא נ' גרוסמן ).

1.

הרקע הצריך לעניין פורט בהחלטתי מיום 3.5.2015. בתמצית ייאמר כי בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא נ' גרוסמן ) קיבל את תביעתה של המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) נגד המבקשת – שאינה מיוצגת – והמשיבים 3-2 שעילתה הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות , וחייב את המבקשת והמשיבים 3-2 ביחד ולחוד בתשלום פיצוי בסך 100,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח . המבקשת ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ובצד הערעור הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בית המשפט (כב' השופטת ר' לבהר-שרון ) דחה את הבקשה ביום 17.4.2015, אך הורה על פריסת התשלום ל-4 תשלומים חודשיים שווים.

2.

לטענת המבקשת, ההחלטה בעניין עיכוב הביצוע ניתנה מבלי שהתאפשר לה להגיש תשובה לתשובת המשיבה, ובכך נפגעו זכויותיה הדיוניות. עוד נטען שהמשיב 2 הוא פושט רגל ושהמשיבה 3 היא גוף ללא נכסים, ומשכך עול התשלום כולו נופל לפתחה. עוד טוענת המבקשת כי מצבה הכלכלי קשה במידה כזו שתשלום הסכום שנפסק, אף לאחר פריסתו לתשלומים, יביא אותה לפשיטת רגל. לתמיכה בטענה על אודות מצבה הכלכלי צירפה המבקשת אסמכתאות המעידות על כך שהיא נמצאה זכאית לדמי אבטלה בחודשים דצמבר 2014 וינואר 2015; תדפיסים משני חשבונות בנק על שמה המעידים על יתרת חובה; ומכתב המאשר את זכאותה לקבלת סיוע משפטי מטעם הלשכה לסיוע משפטי מחודש אוקטובר 2014.

3.

בהחלטה מיום 30.4.2015 הוריתי על מתן צו ארעי לעיכוב ביצוע התשלום שנקבע בפסק הדין של בית משפט השלום; ובהחלטה מיום 3.5.2015 נתבקשה תשובת המשיבים לבקשה.

המשיבה טוענת בתשובתה כי החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה בהתאם לסדרי הדין; כי ערעור המבקשת אינו מגלה עילה ולפיכך סיכויי הערעור קלושים; וכי המבקשת פועלת בחוסר תום לב שכן טרם הסירה – לטענת המשיבה – את הפרסומים הפוגעניים נושא התביעה, כפי שהורה לה בית משפט השלום בפסק דינו. לאחר הגשת תשובה זו הגישה המבקשת תשובה לתשובת המשיבה (שלא נתבקשה) ובה שבה על טענותיה כאמור לעיל.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובת המשיבה ובתשובת המבקשת, החלטתי לדון בבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה . מצאתי כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי. כלל ידוע הוא כי הגשת ערעור כשלעצמה אינה מצדיקה את עיכוב ביצוע פסק הדין עליו מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ( ). חריגה מכלל זה מותנית בהתקיימותם של שני תנאים: שסיכויי הערעור טובים ושמאזן הנוחות נוטה לכיוון עיכוב הביצוע. שני תנאים אלה מקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות" (ראו, בין רבים: ע"א 6573/12 חליווה נ' בלביץ , פסקה 6 (1.11.2012); רע"א 7741/12 א.כ.א. לפיתוח בע"מ נ' כהן , פסקה 6 (30.10.2012)). כאשר מדובר בפסק דין המשית חיוב כספי, הנחת המוצא היא כי אם יתקבל הערעור, ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו על ידי השבת החיוב הכספי. משכך, בקשה לעיכוב ביצוע של חיוב כספי תתקבל במקרים חריגים בלבד, כאשר סיכויי הערעור של המבקש טובים וכאשר עולה בידו להראות כי ביצוע פסק הדין טרם ההכרעה בערעור ימנע או יקשה מאד על השבת המצב לקדמותו (ראו: ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ , פסקה 6 (24.2.2010); בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403, 405 (1997) (להלן: עניין חנני )).

5.

כידוע, הכלל הבסיסי הוא כי מצבו הכלכלי של המבקש אינו מהווה שיקול במסגרת בקשתו לעיכוב ביצוע חיוב כספי (ראו, למשל, רע"א 6280/14 טישלר נ' חטיאל , פסקה 3 (6.10.2014)) . עם זאת, לכלל זה יש חריגים, ובהם סכנה להתמוטטות כלכלית של המערער, היה ולא יעוכב הביצוע עד שמיעת הערעור (ע"א 1480/04 מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון , פסקה 2 (12.9.2004)). על המערער להראות כי הסכום שבו חויב הוא סכום נכבד "אשר יכול לפגוע במצבו הכלכלי באופן אנוש, ואשר יגרום לו נזק כה כבד, עד שאף אם יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להשיב עוד את המצב לקדמותו" (ראו והשוו ע"א 6146/00 עיריית תל אביב-יפו נ' בצלאל , פסקה 9 (19.11.2000)). בצד זאת, עליו להראות כי לערעורו סיכויים טובים להתקבל. בנוסף, על בית המשפט להביא בחשבון את הפגיעה האפשרית שעלולה להיגרם לזוכה כתוצאה מן העיכוב (עניין חנני , עמ' 405) . מכלול שיקולים אלה עשוי להוביל למסקנה שלפיה יש לעכב את הביצוע, שכן "אין כל סיבה להביא אדם בנסיבות שכאלה לכדי פשיטת רגל, או להתמוטטות כלכלית" (בש"א 2449/96 לוי נ' לוי , פסקה 4 (5.5.1996)). להשקפתי, היחס הראוי בין תנאים אלה – בדומה ליחס הקיים בין דרישת סיכויי הערעור לדרישת מאזן הנוחות בבקשה לעיכוב ביצוע – הוא זה של "מקבילית כוחות", כך שככל שהנזק שייגרם למבקש כתוצאה מביצוע פסק הדין טרם ההכרעה בערעור הוא משמעותי ולא ניתן יהיה לתקנו בעתיד, וככל שהפגיעה שתגרם לזוכה (המשיב) קטנה יחסית, כך תקטן הדרישה בדבר סיכויי הערעור.

6.

בענייננו לא מצאתי ממש בטענותיה הדיוניות של המבקשת. בשונה מטענת המבקשת, לא חלה במקרה דנן תקנה 241(ג1) לתקנות, אלא תקנה 465(ד) לתקנות – שנסבה על החלטות ביניים בערעור – לפיה הגשת תשובה לתשובת המשיבה בבקשה אינה זכות דיונית קנויה אלא מותנית ברשות בית המשפט. באשר לטענותיה המהותיות של המבקשת, ומבלי לקבוע בכך מסמרות, לא מצאתי כי המערערת הצביעה על כך שסיכויי הערעור גבוהים במידה המצדיקה – בצד השיקולים הנוספים – עיכוב ביצוע מלא של פסק הדין. עם זאת, מצבה הכלכלי מצדיק פריסה נוספת של התשלומים אף מעבר לזו שעליה הורה בית המשפט קמא. המבקשת העידה על עצמה כי היא "חסרת בית" וכי היא "חיה מהיד אל הפה". המסמכים שצורפו לבקשה תומכים במסקנה שלפיה השתת חיוב בהיקף האמור לעיל עליה ב עת הזו עלולה להביא את המבקשת להתמוטטות כלכלית. ספק אם ניתן יהיה לתקן נזק זה על ידי השבת הכספים אם יתקבל ערעורה, ומכל מקום, המשיבה לא טענה אחרת בתשובתה. אף שאין להקל ראש בזכותה של המשיבה לממש את זכייתה במלוא ההיקף, וחרף התמשכות ההליכים בין הצדדים, הרי שהמשיבה לא טענה כי עיכוב ביצוע התשלום (ומקל וחומר פריסה נוספת של התשלומים) יגרום לה לנזק מיוחד. בהינתן האמור, נוכח "מאזן הנזקים" בין הצדדים, ומבלי לקבוע כאמור מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, ראיתי בנסיבות החריגות האמורות להורות על פריסה נוספת של התשלומים, כך שהמבקשת תשלם למשיבה סך של 2,000 ש"ח בראשון לכל חודש עד להכרעה בערעור. התשלום הראשון ישולם ביום 1.6.2015. הצו הארעי מיום 30.4.2015 בטל.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.