רע"א 3880/06 שמואל בירס נ. בנק הפועלים בע"מ - אגף "משכן"

רקע

א.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת י' שטופמן) מיום 27.3.2006 בבר"ע 1647/05, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור, שהגישו המבקשים על החלטת לשכת ההוצאה לפועל בתל אביב-יפו (הרשמת ד' ורד) מיום 13.3.2006 במסגרת תיק הוצל"פ 01-60181-99-5.

ב.(1) בין הצדדים מתנהלים זו השנה השביעית הליכים בבתי משפט שונים, שהגיעו אף לפתחו של בית משפט זה, ושעניינם ניסיון הבנק המשיב לממש את דירת המבקשים, הידועה כחלקה 44/1 בגוש 3938 (להלן הדירה). אעמוד בקצרה על עיקרי העובדות בפרשה, שהוצגו אף בפסק דינו של בית משפט זה ברע"א 2550/01 בירס נ' בנק הפועלים למשכנתאות ואח' (לא פורסם) (השופט אנגלרד); להלן עניין בירס).

(2) (א) בשנת 1985 רכשו המבקשים 2 ו- 3 (להלן המבקשים) את הדירה. בשל חששם מפני נושים רשמו את הדירה על שמו של בנם, המבקש 1 (להלן הבן), שהיה אז כבן חמש.

(ב) בהיות הבן כבן שמונה עשרה שנה חתם הוא על הסכם למכירת הדירה לבני הזוג ולסון (המשיבים הפורמליים - להלן הלווים/ החייבים), הוריה של חברתו דאז.

(ג) מכירה זו, שעל פי הטענה נעשתה ללא ידיעתם של המבקשים, נועדה לממן את עסקיהם של הלווים.

(ד) לצורך רכישת הדירה נטלו הלווים הלוואה מהמשיב (להלן הבנק או המשיב), ששולמה ישירות לבן. הבן אף חתם על התחייבות אישית כלפי המשיב. ביום 20.10.1998 מושכנו זכויותיהם החוזיות של הלווים על פי הסכם המכר לטובת הבנק, וביום 24.11.1998 נרשמה הערת אזהרה לטובת הבנק. דא עקא, שהלווים לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפי הבנק, והוא פתח בהליכי הוצאה לפועל כנגדם לצורך מימוש המשכון. ביום 18.10.1999 מונה בא כוחו של הבנק לכונס הנכסים של הדירה על זכויותיהם של הלווים בנכס.

(ה) במסגרת הליכי ההוצאה לפועל הגיש המשיב בקשה לצו פינוי כנגד המבקשים, שהתגוררו בדירה. בקשה זו היא שעמדה בלב הדיון בפסק הדין בירס הנזכר. בטרם אעמוד על השתלשלות ההליכים נשוא בקשה זו, אחזור בקצרה על עיקרי הקביעות בעניין בירס .

פסק הדין

ג.בעניין בירס נדונה השאלה, אילו דרכים עומדות לבנק למימוש משכון, שנרשם לזכותו על זכויותיהם של קונים בדירה. שאלה זו הוכרעה בפסק דין שטיינמץ שניתן חודשים ספורים קודם לכן ( רע"א 8792/00

שטיינמץ נ' בנק משכן,

פ"ד נו(5) 593, (השופט אנגלרד)). באותה פרשה נקבע, כי לבנק המממן רכישת דירה באמצעות הלוואה עומדות שתי דרכים למימוש המשכון שנרשם לזכותו באשר לזכויות הקונים בדירה. הדרך האחת היא על פי סעיף 17 רישא בשילוב עם סעיף 18 לחוק המשכון, תשכ"ז- 1967 קרי, מכירת הזכויות הממושכנות למרבה במחיר. הדרך האחרת היא מימוש המשכון על פי סעיף 17(4) בשילוב עם סעיף 20 לחוק המשכון, ולפיה ייכנס הבנק לנעלי הקונים ויתבע מן המוכר את קיום החוזה, דהיינו העברת זכות החזקה בדירה אליו ורישום הזכויות בדירה על שמו. בדרך זו יהפוך המשכון על הזכויות למשכנתא, וזאת לאחר רישומה בפנקסי המקרקעין. נקבע, כי אין הבנק יכול לרדת במישרין לדירת המוכר בהליכי ההוצאה לפועל, וכי אין בכוחו של כתב ההתחייבות ליצור משכנתא על נכסי המוכר. בעניין בירס לא נהג הבנק באחת משתי הדרכים האמורות, ולפיכך נדחתה בקשת הפינוי.

ההשתלשלות מאז פסק הדין בירס

ד.(1) לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל מכר הבן את הדירה בשנית לאדם ושמו שהרבני. נסיבותיה וטיבה של מכירה זו לא הובררו עד תום, אולם הבנק טען כנגדה טענות חמורות, שלא אחזור עליהן. מכירה זו בוטלה זמן קצר לאחר מכן.

(2) בחודש מאי 2004 הגיש כונס הנכסים בקשה להוצאה לפועל לפינויו של שהרבני מהדירה. הבקשה הושתתה על העובדה, שהמבקשים אינם מתגוררים בנכס, ומשכך אין מניעה לפנות צד שלישי היושב בנכס, והשואב את זכויותיו מזכויות המוכר, שהוקנו בעבר לחייבים (בני הזוג ולסון). המבקשים התנגדו לבקשה זו בטענה כי היא עומדת בניגוד לפסק הדין שניתן בעניין בירס .

(3) ביום 16.6.2004 קיבלה ראש ההוצאה לפועל (הרשמת ד' ורד) את הבקשה. המבקשים לא השיגו על החלטה זו, והיא הפכה חלוטה.

(4) ביום 10.3.2005 – ככל הנראה משעמד הבנק למכור את הדירה – הגישו המבקשים בקשה לראש ההוצאה לפועל לעיכוב הליכי מכירתה, בנימוק שלבנק אין זכות לממש את הדירה.

(5) בהחלטה מיום 13.3.2005 דחתה ראש ההוצאה לפועל את הבקשה בציינה, כי מאז ניתן פסק הדין בעניין בירס השתנו הנסיבות, כיוון שהמוכר אינו מחזיק עוד בנכס.

(6) ביני לביני נמכרה הדירה לצדדים שלישיים, אשר רכשו את הזכויות בה, קיבלו את החזקה ושילמו את מלוא תמורתה. ראש ההוצאה לפועל אישרה את המכר ביום 16.3.2005 והמבקשים לא ביקשו לערער אף על החלטה זו.

(7) כנגד ההחלטה מיום 13.3.2005 הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בית המשפט דן בבקשה כבערעור, ובפסק דין מיום 27.3.2006 החליט לדחותו. הנימוק הראשון לכך הוא נימוק שבסדרי דין. לשיטת בית המשפט, הואיל ולמבקשים אין כל מעמד בערעור (שכן אין להם כל זכות בדירה), הייתה הבקשה צריכה להיתמך בתצהיר של הבן, שהוא בעל הזכויות בדירה. כן קבע בית המשפט, כי נוכח העובדה, שמכירת הדירה לצדדים שלישיים אושרה ביום 16.3.2005 ומשאלה שינו את מצבם לאחר אישור המכר, הסכסוך בין הצדדים הפך לאקדמי גרידא, וגם משום כך יש לדחות את הערעור.

(8) מכאן הבקשה הנוכחית.

הבקשה

ה.(1) בבקשה נטען, כי החלטות הערכאות הקודמות סותרות את שנפסק בעניין בירס

ומעניקות גושפנקא לפעולה משפטית, המנוגדת להלכת שטיינמץ . לדברי המבקשים, המשמעויות של אי כיבוד פסק דין של ערכאה גבוהה יותר נושאות חשיבות ציבורית גדולה בנוגע לפגיעה בהיררכיה השיפוטית במדינה, וחורגות מהמחלוקת שבין הצדדים בבקשה זו, ועל כן מצדיקות ערעור בגלגול שלישי.

לגופם של דברים נטען, כי המשיב לא נהג לפי הדרכים המנויות בהלכת שטיינמץ , ולפיכך אין בידו לממש את הדירה. נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעותיו, לפיהן למבקשים 2 ו- 3 אין מעמד בנכס, ושהבקשה הייתה צריכה להיות נתמכת בתצהיר של המבקש 1 דווקא.

עוד נטען, כי ערעור המבקשים אינו אקדמי, שכן חוזה המכר בין המשיב לצדדים שלישיים נחתם כחודש לאחר אישור מכירתה של הדירה בהוצאה לפועל.

לבסוף נטען, כי מכירת הדירה לצד שלישי היא הפיכה שכן ניתן לבטל עסקת מכר, שאושרה על ידי ראש ההוצאה לפועל.

לטענת המבקשים, יש להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ועל עיכוב מכירת הדירה והרישום. כן הוגשה בקשה לסעד זמני עד להכרעה בבקשה זו, אליה צורפו גם רוכשי הדירה.

(2) לא נתבקשה תגובת המשיבים, גם כדי שלא להכביר הוצאות. אציין, כי בתגובה שהגיש הבנק לבקשת רשות הערעור בבית המשפט המחוזי טען, כי פסקי הדין בפרשיות בירס ו שטיינמץ ניתנו על יסוד ההנחה שמוכר הדירה גר בנכס. נטען, שכאשר המוכר אינו מתגורר בדירה, הרציונל העומד בבסיסן של ההלכות האמורות אינו מתקיים, שכן לא קיים אינטרס בר הגנה של המוכר, למעט זכותו לקבלת כספים מתמורת המכירה, ששמורה לו בכל מקרה.

עוד טען המשיב בבית המשפט המחוזי לדחיית הבקשה על הסף מנימוקים שונים, וכן נטענו דברים חמורים כנגד התנהלותם ותום ליבם של המבקשים, שלא אחזור עליהם.

ההכרעה

ו.(1) לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, אין בידי להיעתר לה. אין היא באה בגדרי בקשות בגלגול שלישי, שלגביהן נשקלת רשות ערעור בבית משפט זה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ

פ"ד לו(3) 123 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר); ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית- מבוא ועקרונות יסוד

(תשנ"ט- 1999 ) 177- 182). היא תחומה למחלוקת הצדדים ומעוגנת בה. אמנם, טענתם המרכזית של המבקשים היא כי בית המשפט קמא חרג מפסק דין בירס , ועל פניה היא שובת לב – הכיצד כך. ואולם, בית המשפט המחוזי כלל לא נדרש לעניין בירס

בהחלטתו, ונימוקים אחרים עומדים בבסיסה, ובפועל לא נפגע פסק הדין, בוודאי לא בהליך הנוכחי.

(2) אף לעיצומם של דברים לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה, משלא מצאתי שהחלטות בתי המשפט הקודמים סותרות את פסק הדין בעניין בירס או את הלכת שטיינמץ . במה דברים אמורים?

(3) אכן, בתי המשפט נוהגים באנושיות בהליכים המביאים לפינוי אדם או משפחה מבית מגוריהם, ככל שהדבר אפשרי בנסיבות. הטעם לכך ברור ומובן ואינו מצריך אריכות דברים והסברים. קורת גג היא מרכיב אישי וחברתי חשוב בחייהם של מרבית האנשים, ומשנמכר בית בדרך כלל אין להשיב את המצב לקדמותו (י' זוסמן

סדרי הדין האזרחי

(מהדורה 7 בעריכת ש' לוין) סעיף 666 עמ' 859- 860). כך למשל, בעיכוב ביצוע פסקי דין של פינוי ננקטות אמות מידה זהירות (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 8, 624). לגישת בתי המשפט ראו רע"א 1527/03 ניגרי נ' בנק לאומי למשכנתאות

(השופט ריבלין); בש"א 5028/04 מטטוף נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח' (השופט ג'ובראן); בע"מ 5292/05 לזר נ' וולפמן ואח' (לא פורסם); רע"א 7537/04 טואטי נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ

(לא פורסם) והאסמכתאות דשם).

(4) ואולם כפי שהוטעם בעניין טואטי האמור, יש להביא בחשבון אף בהקשרי פינוי, עם כל הצער שבהם, גם אינטרסים אחרים: אינטרס הבנק המלווה לגבות את חובו; אינטרס הציבור לאפשר לבנקים למשכנתאות לגבות את חובם כדי שלא לפגוע בלווים עתידיים (לעניין זה ראו רע"א 11913/04 שפרניק נ' טפחות בנק למשכנתאות בישראל (לא פורסם)). שיקול נוסף אשר יש להתחשב בו הוא הרצון להגן על קונה, אשר פעל בתום לב, שעה שביקש לרכוש זכויות בממכר. הגנה זו על הקונים שתי פנים לה: הפן האחד עניינו במדיניות משפטית ראויה, לפיה יש לעודד קונים פוטנציאליים להשתתף במכירות נכסים בהוצאה לפועל (ע"א 2000/01 דוד בן בסט ואח' נ' רהב עין דר, עו"ד נאמנה בפשיטת רגל על נכסי דוד והדסה בן בסט ואח'

פד נט(1) 481, 495 (השופט לוי); רע"א 4891/04 וינקלר נ' בנק הפועלים בע"מ ואח' פ"ד נח(6) 721, 725 (השופט גרוניס); רע"א 3704/04 חזן ואח' נ' טפחות בנק למשכנתאות (השופט ג'ובראן). הפן השני עניינו בפגיעה בקונה המסוים, שהשקיע מאמצים ושילם ממיטב כספו.

בסופו של יום, יש לאזן בין כל השיקולים האמורים על פי עובדות כל מקרה.

(5) בענייננו, שיקולי פינוי אינם תקפים; הבקשה לפינוי הדירה ולמימושה הוגשה לאחר שהמבקשים חדלו להתגורר בנכס, ואף נעשה ניסיון מצד מבקש 1 למכרו לצד שלישי (שהרבני). לימים נמכרה הדירה לצד השלישי המחזיק בו כיום, והדבר אושר בהליך שיפוטי בלא שנעשה ניסיון ערעורי. במקרה דנן, אם כן, אין המדובר בטענת פינוי. לעומת זאת, שרירים וקיימים הן זכותו של המשיב לגבות את חובו, הן האינטרס הציבורי לאפשר לו לעשות כן והן האינטרס הציבורי בדבר ההגנה על הקונים.

לדידי, אין עומד בנסיבות אלה שבבסיס הלכת שטיינמץ בדבר הגנה על מי שבעבורו הנכס נשוא המחלוקת מהווה קורת גג. משכך, טענת המבקשים, לפיה החלטותיהן של הערכאות הקודמות מנוגדות להלכה זו, אינה יכולה לעמוד.

(6) לטעמי, התנהלות המבקשים בהליכים נשוא בקשה זו אף מעוררת שאלה של תום לב. כפי שציין הנשיא ברק "עקרון תום הלב קובע, כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת , ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר" (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון

פ"ד נה(1) 199, 279. ההדגשה הוספה). חפצם של המבקשים הוא במניעת מכירת הדירה על ידי המשיב וכונס הנכסים. הייתכן כי יוכלו המבקשים להיבנות מטענות כנגד מימוש הדירה, בה בעת שהמבקש 1 ניסה למכור אותה מטעם כזה או אחר, והעביר את החזקה בה.

(7) יתר על כן, אמנם המימוש לפי פסק הדין

בירס היה אמור להיעשות מאז ניתן פסק דין זה בנובמבר 2002. מוטב היה אילו נהג המשיב אז לפי אחת החלופות שנקבעו בפסקי הדין שטיינמץ ובירס , ויתכן כי זמן הליכים וממון היו נחסכים. אך גם בהנחה שהמשיב השתהה, המכירה למר שהרבני על ידי המבקש 1 היתה בשעה שהמתווה שערך בית משפט זה, שלא כלל מכירה מעין זו, היה ידוע וברור. וכאמור, לא באו השגות ערעוריות על החלטתה של ראש ההוצאה לפועל מ-16.6.04.

(8) אעיר, כי אין בהחלטה זו לפגוע בזכותם של המבקשים לטעון טענותיהם באשר להתחשבנות עם המשיב, שהוא בנק ואין חשש כי לא ישלם אם ייפסק לחובתו, וכמובן איני מביע דעה בעניין זה.

ה.אין בידי אפוא להיעתר לבקשה. נוכח החלטה זו, מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע.