רע"א 4551-24 רע"א 4551-24

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט נ' פלקס) בפש"ר 71945-12-18 מיום 28.3.2024. בהחלטה זו דחה בית המשפט את בקשת המבקש, חייב בהליך פשיטת הרגל (להלן: החייב), לגרוע ממצבת חובותיו את תביעת החוב של המשיבה 3.

הרקע לבקשה

2.כאמור, כנגד החייב מתנהל הליך פשיטת רגל. לבקשת החייב, ניתן ביום 1.1.2019 צו כינוס והמשיב 1 מונה כמנהל מיוחד לנכסיו (להלן: הנאמן). המשיבה 3 – חברת The Comp Ltd L.A. Computer Center – היא חברה זרה המאוגדת בקליפורניה, שהגישה תביעת חוב כנגד החייב בהליך פשיטת הרגל (להלן: הנושָה ו-תביעת החוב).

תביעת החוב נשענה על פסק דין כספי שניתן בשנת 2003 על ידי בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט ט' שחר) (ת"א 120488/00), בו הוטלו על החייב חיובים כספיים לטובת הנושה (להלן: פסק הדין משנת 2003). בתמצית, פסק הדין משנת 2003 קבע כי החייב פעל בדרכי מרמה על מנת לקבל סחורה מיובאת מהנושה בלא לשלם לה תמורה, וחייב את הנתבעים (וביניהם החייב) בסך של 100,000 דולר ובהוצאות משפט נוספות. לימים, החייב אף הורשע בעבירות מרמה וזיוף, בין היתר בגין המעשים נושא פסק הדין משנת 2003, ונגזר עליו עונש של 30 חודשי מאסר בפועל לצד עונשים נלווים נוספים (ת"פ (מחוזי ת"א) 40013/05).

לדברי הנושה, תביעת החוב אושרה על ידי הנאמן ביום 5.11.2020. יצוין כי הכרעת החוב עצמה לא צורפה כנספח לבקשה או לתשובות לה, והיא אף אינה מצויה בתיק בית המשפט; אולם מתסקיר הנאמן שהוגש לבית משפט קמא ביום 18.1.2023, וכולל פירוט של תביעות החוב שהוגשו נגד החייב ואושרו (לרבות תביעת החוב), ניתן להסיק כי היא אושרה לפני מועד זה.

3.ביום 13.4.2023 הגיש החייב בקשה לבית משפט קמא, בה עתר ל"הוצאת תביעת החוב ממצבת תביעות החוב אשר הוגשו נגד החייב" (להלן: הבקשה). במוקד הבקשה עמדה הטענה כי על פי רישומי רשם החברות האמריקאי, בשל מגבלות שהטילו עליה רשויות המס בקליפורניה נכנסה הנושה בשנת 2012 לסטטוס משפטי של "הקפאה" או "השעיה" (שכונה בפי החייב "FTB"). כתוצאה מכך, לפי דיני מדינת קליפורניה אין לנושה כשירות משפטית להגיש תביעות אזרחיות או להתגונן מפניהן. לכן, כך נטען, המעמד המשפטי של הנושה מנע ממנה להגיש את תביעת החוב, ויש לגרוע אותה ממצבת תביעות החוב שאושרו בהליך פשיטת הרגל. עוד נטען כי תביעת החוב בטלה, מאחר שקיים הבדל בין שם החברה שהגישה את תביעת החוב (The Comp Ltd L.A. Computer Center) לבין שם החברה הרשומה במרשמי מדינת קליפורניה (The Comp Ltd LLC), ושם החברה כפי שהוא רשום בהליך נושא פסק הדין משנת 2003 (The Comp Ltd). לבקשה זו צורפה חוות דעת מומחה מטעם עו"ד מאיר פוקס (להלן: חוו"ד פוקס), שהחייב סמך עליה את טענותיו.

4.בתגובותיה לבקשה מימים 8.10.2023 ו-24.3.2024 טענה הנושה בין היתר כי פרשנות החייב לדין הזר היא שגויה. לטענתה, המעמד המשפטי שבו היא מצויה אמנם אינו מאפשר לה לנהל הליכים משפטיים בערכאות של מדינת קליפורניה, אולם הוא אינו מונע ממנה לתבוע או להתגונן מפני תביעות בערכאות במדינות אחרות, לרבות ישראל. טענה זו נסמכה על חוות דעת מומחה שצירפה הנושה מטעם עו"ד רבקה ישראל, מומחית לדיני קליפורניה (להלן: חוו"ד ישראל).

ביני וביני, וללא קבלת היתר לכך מבית המשפט, הגיש החייב ביום 1.11.2023 תגובה לתשובת הנושה ובה מענה לטענות שונות שעלו בתשובת הנושה. לתגובה זו צורפה חוו"ד מעודכנת מטעם עו"ד פוקס, אשר כללה מענה לטענות שעלו בחוו"ד ישראל באשר לפרשנות הדין בקליפורניה (להלן: התגובה לתשובה ו-חוו"ד פוקס המשלימה).

להשלמת התמונה יצוין כי בית משפט קמא פטר את הנאמן לבקשתו מהגשת עמדתו במחלוקת בין החייב והנושה, וזאת מאחר שמדובר בשאלה עובדתית שעניינה בפרשנות הדין הזר שאינה בתחום מומחיותו.

5.ביום 28.3.2024 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת החייב. בית המשפט ציין תחילה כי יש קושי בכך שהחייב לא השיג על הכרעת הנאמן בתביעת החוב, וזאת על אף שלדבריו החברה מצויה בסטטוס של "הקפאה" במשך שנים רבות. בעיקרו של דבר, בית המשפט מצא את חוו"ד ישראל משכנעת יותר מחוו"ד פוקס; זאת, הן בהינתן שעו"ד ישראל היא בעלת רישיון לעריכת דין וניסיון מקצועי במדינת קליפורניה והן מאחר שחוו"ד ישראל נמצאה לגופה משכנעת ומבוססת יותר. טענת המבקש בנוגע להעדר זהות בין שמה של הנושה הרשומה ברשם החברות בקליפורניה ובין שמה כפי שהופיע בהליכים בישראל – נדחתה אף היא. זאת מאחר שנקבע כי קיימים סממנים אחרים המעידים על כך שמדובר באותו התאגיד. לבסוף הורה בית המשפט כי החייב יישא בהוצאות הנושה בסך 15,000 ש"ח, וזאת בין היתר מפני שהחוב המדובר נוצר כתוצאה ממרמה, כך שהחייב לא יהיה זכאי להפטר ממנו גם אם החוב לא ייפרע.

6.החייב לא השלים עם החלטה זו ומכאן הבקשה שלפניי. למען שלמות התמונה יצוין כי בטרם הגשת הבקשה למתן רשות ערעור, הגיש החייב ביום 12.5.2024, בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי, שאליה צירף חוות דעת נוספת מטעם עו"ד מונטי סילבר לתמיכה בעמדתו כי הנושה לא הייתה רשאית על פי הדין בקליפורניה להגיש את תביעת החוב בהליך פשיטת הרגל (להלן: הבקשה לעיון חוזר ו-חוו"ד סילבר). לאחר הגשת הבקשה לעיון חוזר, הוריתי בהחלטה מיום 6.6.2024 כי ההכרעה בבקשת רשות הערעור תעוכב כדי לאפשר לבית המשפט המחוזי להכריע בבקשה לעיון חוזר. לאור החלטה זו, פנה החייב לבית משפט קמא ועתר למחיקת הבקשה לעיון חוזר, אשר נמחקה בעקבות כך ביום 24.6.2024.

הבקשה למתן רשות ערעור

7.בבסיס הבקשה למתן רשות ערעור עומדים שני טעמים עיקריים. ראשית, החייב סבור כי בית המשפט היה מחויב לקיים הליך חקירה של המומחים לדין הזר – עו"ד פוקס ועו"ד ישראל, כדי להעריך את מהימנות חוות דעתם. שלילת זכותו של החייב לחקור את עו"ד ישראל היא שהובילה לכך שבית המשפט העדיף את חוו"ד ישראל, ודי בכך כדי לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור. החייב מוסיף כי הנושה בתגובתה מיום 24.3.2024 ביקשה מבית משפט קמא שיזמן את המומחה מטעם החייב לחקירה – והיה על בית המשפט להיעתר לבקשתה. שנית, החייב טוען לגופו של עניין כי בית משפט קמא שגה כשקבע כי הנושה הייתה רשאית להגיש את תביעת החוב לפי הדין בקליפורניה. החייב מעלה טענות כנגד חוו"ד ישראל ומבקש להצביע על קשיים ושגיאות בה. בין היתר, נטען כי לחוות הדעת לא צורפו העתקים של פסקי הדין שעליהם היא נסמכת; וכי פסקי הדין הללו אינם עדכניים ואינם רלוונטיים מסיבות שונות. החייב הוסיף וצירף לבקשת רשות הערעור את חוו"ד סילבר התומכת לשיטתו בעמדתו ביחס לדין בקליפורניה.

החייב סבור כי בית המשפט קמא שגה גם בכך שהטיל עליו הוצאות משפט. לטענתו, ההחלטה להשית עליו הוצאות כבדות התבססה על כך שהחוב שלו כלפי הנושה נוצר מחמת מרמה, ולא היה מקום לשקול שיקול זה.

8.הנושה סבורה כי דין הבקשה להידחות.

במישור הדיוני, סבורה הנושה כי החייב לא הגיש ערעור על הכרעת הנאמן בתביעת החוב, ומשכך היא הפכה לחלוטה. לפיכך החייב עותר למעשה לכך שבית המשפט ישתמש בסמכותו הכללית מכוח סעיף 178(א) לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 (להלן: הפקודה). לשיטת הנושה, משאלה הם פני הדברים, על החייב להוכיח כי על פי הדין בקליפורניה דינה של תביעת החוב היא בטלות מעיקרא. הנושה טוענת כי חוו"ד פוקס כלל לא עסקה בשאלה זו, בעוד סוגיה זו עמדה במוקד חוו"ד ישראל.

מלבד זאת, הנושה העלתה טענות שונות כנגד חוו"ד פוקס לגופה – וביניהן כי חוות הדעת איננה מבססת את מסקנתה כדבעי ועל כן היא נטולת ערך ראייתי; כי עו"ד פוקס כלל אינו מומחה לדין בקליפורניה; כי חוות הדעת לא התייחסה לכך שתביעת החוב הינה המשך ישיר להליכי גביה שהחלו שנים קודם לכן, ולא יוזמה של הליך משפטי חדש; וכיוצא באלה. הנושה סבורה כי בית המשפט לא היה מחויב לאפשר לחקור את המומחים מאחר שהחייב לא ביקש זאת. לשיטתה, בהעדר בקשה מטעם בעל דין, לא מוטלת על בית המשפט חובה לקבוע דיון אליו יוזמנו המומחים לחקירה נגדית. לבסוף מתייחסת הנושה לפסיקת ההוצאות, וטוענת כי התערבות ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות מוגבלת למקרים חריגים. כן נטען כי בקשתו של החייב כפתה עליה הוצאות משפט בהיקף רחב, בין היתר בשל הצורך במימון חוו"ד ישראל, ומשכך צדק בית המשפט המחוזי בכך שפסק הוצאות על הצד הגבוה.

9.בדומה לעמדה שהציג בפני בית משפט קמא, אף בעניין בקשת רשות הערעור ביקש הנאמן שלא לנקוט עמדה לגופה של המחלוקת בין הצדדים, בהינתן שמדובר במחלוקת עובדתית בנוגע לפרשנות הדין הזר, שאין לנאמן כל מומחיות מיוחדת לגביה.

10.הכונס הרשמי (להלן: הכנ"ר) הצטרף לעמדת הנושה ולטענותיה כי דין הבקשה להידחות. הכנ"ר סבור כי היה מקום לדחות את בקשת החייב על הסף, מאחר שהחייב לא עמד בתנאים הנדרשים בכדי לנקוט באחת משתי חלופות הדיוניות שעמדו בפניו להשגה על החלטת הנאמן – ערעור על הכרעת הנאמן לפי סעיף 150 לפקודה אותו ניתן להגיש בתוך 45 ימים מיום מתן ההכרעה בתביעת החוב; או בקשה לבטל תביעה שלא אושרה כיאות לפי תקנה 95 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 (להלן: תקנות פשיטת הרגל), אותה ניתן להגיש רק במקרים בהם הנאמן מצא כי תביעת החוב אושרה שלא כיאות.

הכנ"ר סבור כי הכרעת בית משפט קמא בשאלת הדין בקליפורניה היא קביעה עובדתית הנשענת על חוות דעת מומחה, ומשכך היקף ההתערבות של ערכאת הערעור בה יהיה מצומצם. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי צדק אף לגופו של עניין בכך שהעדיף את חוו"ד ישראל שלפיה המגבלה המוטלת על הנושה שלא לנהל הליכים אזרחיים מוגבלת לבתי משפט במדינת קליפורניה בלבד. הכנ"ר מוסיף כי בית המשפט היה רשאי להכריע בבקשה מבלי לקיים הליך של חקירת מומחים על ידי הצדדים, וזאת מאחר שמדובר בהליך של "בקשה למתן הוראות" שהוא מסגרת דיונית גמישה ודינמית שאינה כפופה לסדרי הדין הרגילים. הכנ"ר אף עמד על כך שבקשת החייב להיחלץ מחובותיו הפסוקים בנימוקים טכניים ושוליים עולה כדי התנהלות דיונית שלא בתום לב, ודי בכך בכדי לדחותה.

בקשה להוצאת מסמכים מתיק בית המשפט

11.ביום 2.12.2024 הגישה הנושה בקשה להוצאת מסמכים מתיק בקשת רשות הערעור (להלן: הבקשה להוצאת מסמכים). בבקשה נטען כי לבקשה למתן רשות ערעור צורפו ארבעה מסמכים שלא היה מקום לצרפם, וכי יש להוציאם מהתיק תוך מחיקה של סעיפים מתוך בקשת רשות הערעור הנשענים על מסמכים אלה. הבקשה להוצאת מסמכים נסמכת על הוראות תקנה 134(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) לפיה ניתן לצרף לערעור אך ורק את ההחלטה שעליה מערערים והעתקי מסמכים שהוגשו והתקבלו כדין בערכאה הקודמת ושעליהם המערער מבקש להסתמך.

ראשית נטען כי לא היה מקום לצרף לבקשה למתן רשות ערעור את התגובה לתשובה שהגיש החייב ביום 1.11.2023 לבית המשפט המחוזי בלא נטילת רשות, ואת חוו"ד פוקס המשלימה שצורפה לה. שני מסמכים אלה הוגשו לערכאה הדיונית שלא כדין וללא היתר, ועל כן יש להוציאם מתיק בית המשפט. עוד נטען כי יש להוציא מתיק בקשת רשות הערעור את הבקשה לעיון חוזר שהוגשה בבית המשפט המחוזי ונמחקה בטרם הוכרעה, ואת חוו"ד סילבר שצורפה לה. מסמכים אלה לא היו לפני בית משפט קמא כאשר קיבל את ההחלטה עליה החייב משיג במסגרת בקשת רשות הערעור, ומכאן שדינם כדין ראיה חדשה בערעור – שאין לקבלה בהעדר בקשה מתאימה וקבלת היתר בהתאם לתקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי.

החייב התנגד לבקשה. לטענתו, התגובה לתשובה וחוו"ד פוקס המשלימה התקבלו כדין בערכאה הדיונית, ומאחר שהנושה לא טענה נגד הגשתם במועד שבו הוגשו – היא אינה רשאית לעשות זאת כעת. באשר לבקשה לעיון חוזר ולחוו"ד סילבר, נטען כי לא מדובר בראיה חדשה "במובן המהותי", שכן היא אינה מסתמכת על ממצאים עובדתיים שונים מאלה שהיו מונחים לפני עו"ד ישראל. לעומת זאת, הנאמן סבר כי יש להוציא מתיק בית המשפט רק את חוו"ד סילבר ואת הבקשה לעיון חוזר.

12.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הבקשה להוצאת מסמכים באופן חלקי – כך שחוו"ד סילבר והבקשה לעיון חוזר יוצאו מתיק בקשת רשות הערעור. כלל הוא כי כאשר ערכאת הערעור בוחנת החלטה – עליה לבחון את החומר שעמד לנגד הערכאה הדיונית שנתנה את ההחלטה, וחומר זה בלבד. זאת, בכפוף למקרים חריגים בהם ניתן היתר נקודתי מבית המשפט לצירוף ראיה חדשה בערעור (רע"א 985/24 אליהו נ' נציגות הבית המשותף ברח' צבי שץ 16-14 חולון, פסקאות 13-11 (26.3.2024); תקנות 134(ב) ו-144 לתקנות סדר הדין האזרחי)).

במקרה דנן, הבקשה לעיון חוזר וחוו"ד סילבר לא עמדו לפני הערכאה הדיונית בעת שקיבלה את ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור, ואף לא הוגשה בקשה מתאימה לצרפן לערעור בהתאם להוראות התקנות. משמעות הדברים היא שמסמכים אלה צורפו לבקשת רשות הערעור בניגוד לדין, ומשכך דין הבקשה להוצאתם מתיק בית המשפט להתקבל.

לעומת זאת, אין לקבל את הבקשה בנוגע לתגובה לתשובה ולחוו"ד פוקס המשלימה. מסמכים אלה הוגשו לערכאה הדיונית ביום 1.11.2023. הם עמדו לפני בית משפט קמא בעת שקיבל את ההחלטה, והנושה לא התנגדה לכך "בזמן אמת". כעת, תוקפת הנושה את הגשת התגובה לתשובה – אולם היא עושה כן לראשונה בפני ערכאת הערעור, ובחלוף למעלה משנה. על כן, אינני מוצאת מקום להיעתר לראש זה של הבקשה להוצאת מסמכים. כפי שיובהר להלן – ממילא אין בשני המסמכים הללו כדי לשנות את התוצאה לפיה דין הבקשה להידחות.

דיון והכרעה

13.לאחר שעיינתי בבקשה למתן רשות ערעור ובתשובות לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כלל ידוע הוא כי לבית המשפט של פשיטת רגל נתון שיקול דעת רחב, וזאת בהינתן המומחיות הייחודית המוקנית לו, ולנוכח התרשמותו הישירה והכוללת מבעלי הדין ומהתנהלותם הדיונית. על כן ערכאת הערעור תמעט להתערב בשיקול דעתו של בית משפט של פשיטת רגל, אלא במקרים חריגים ביותר (רע"א 32153-08-24 בן-ארי נ' עו"ד ערן קאופמן, פסקה 11 (17.11.2024); רע"א 5365/24 קליינמן זעירא נ' עו"ד נפתלי נשר, פסקה 6 (15.11.2024); רע"א 31229-10-24 כבוב נ' כונס נכסים רשמי תל אביב, פסקה 14 (29.10.2024); רע"א 7719/23 מילשטיין נ' עו"ד נדב לב, מנהל מיוחד, פסקה 16 (23.1.2024)). אינני סבורה כי המקרה שלפניי נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור.

14.הבקשה שהוגשה לבית משפט קמא היא למעשה ערעור על הכרעת החוב החלוטה בעניינה של הנושה. החייב לא ציין בפירוש מהי המסגרת הדיונית שבאמצעותה הוא מבקש את הסעד שביקש – "הוצאת תביעת חוב ממצבת תביעות החוב". ואולם בחינה מהותית של הדברים מלמדת כי מתן הסעד המבוקש שקול לביטול החלטת הנאמן לאשר את תביעת החוב. משכך יש לראות בבקשת החייב כהגשת ערעור על הכרעת חוב.

אלא שהאכסניה הדיונית להשמעת טענות ערעוריות על הכרעת חוב היא סעיף 150 לפקודה, המקנה בנסיבות מסוימות לחייב שנפגע מהחלטה של הנאמן אפשרות להשיג על החלטה זו בבית המשפט (ע"א 5000/92 בן-ציון נ' גורני, פ"ד מח(1) 830, 836 (1994); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 456 (מהדורה 3, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). ככל הליך ערעורי, הזכות לערער לפי סעיף 150 על הכרעת חוב של הנאמן תחומה בזמן – כאשר פרק הזמן האמור נקבע בסעיף 184 לפקודה.

לפי סעיף 184 לפקודה, ערעור כאמור יש להגיש בתוך 45 ימים מיום שניתנה ההחלטה בתביעת החוב (רע"א 6301/22 איפרגן נ' עו"ד רן שובל, פסקה 18 (21.11.2022) (להלן: עניין איפרגן); ע"א 3253/23 חרסה סטודיו יצרני כלים סניטריים בע"מ נ' עו"ד ליאון אמיראס מנהל מיוחד, פסקה 5 (16.7.2023)). כאמור, הכרעת החוב של הנאמן אינה מופיעה בתיק בית המשפט ולא צורפה לבקשה או לתשובות לה; אך מעיון תיק בית המשפט עולה כי הבקשה הוגשה הרבה מעבר למועד של 45 יום הקבוע בסעיף 184 לפקודה, וכאשר המועד להגשת ערעור על הכרעת החוב חלף זה מכבר, קרי כאשר היא הפכה לחלוטה. החייב לא ביקש הארכת מועד להגשת ערעור, ואף אילו היה מגיש בקשה כאמור – ספק אם בית המשפט היה ניאות לקבלה בהינתן חלוף הזמן. מכאן שהיה מקום לדחות את בקשת החייב על הסף.

15.למען שלמות התמונה אציין כי לטעמי אף תקנה 95 לתקנות פשיטת הרגל אינה יכולה להוות בסיס דיוני מתאים לבקשת החייב. התקנה קובעת כי כאשר מצא הנאמן שתביעת חוב אושרה שלא כיאות, רשאי בית המשפט לבטל את התביעה או להפחית את סכומה. בית המשפט רשאי לעשות כן לבקשת הנאמן, או לבקשת צד אחר להליך אם הנאמן נמנע מלהגיש בקשה כאמור (רע"א 2251/22 שפייזמן נ' עו"ד עובדיה כהן, פסקאות 9-8 (12.4.2022) (להלן: עניין שפייזמן); עניין איפרגן, בפסקה 19). במאמר מוסגר יצוין כי תקנה זו אמנם בוטלה, אולם היא חלה על ההליך בבית משפט קמא בהתאם להוראת סעיף 373(ב) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, בהינתן מועד פתיחת ההליכים בעניינו של החייב (עניין שפייזמן, פסקה 11).

כפי שציין גם הכנ"ר בתגובתו, התקנה מאפשרת אמנם לצד להליך להגיש בקשה לביטול הכרעת חוב, אך זאת רק בהתקיים התנאי המקדים – שהנאמן מצא כי תביעת החוב אושרה שלא כיאות (רע"א 5077/16 שיבר נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 5 (14.3.2017); עניין שפייזמן, בפסקאות 10-9; עניין איפרגן, בפסקה 19). תנאי מקדים זה אינו מתקיים בענייננו, ומכאן שאף חלופה דיונית זו אינה הפלטפורמה המתאימה לבקשת החייב.

אשר על כן, ובהינתן כל האמור, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות על הסף.

16.למעלה מן הצורך, יוער כי אף לגופם של דברים אינני סבורה כי הטעמים העומדים ביסוד בקשת רשות הערעור מקימים עילה להתערבות בהחלטת בית משפט קמא.

17.ראשית, דין טענת החייב אודות פגם בהחלטת בית המשפט שלא קיים הליך של חקירת המומחים – להידחות. צדדים רשאים לוותר על הצורך בחקירות של מומחים, ואם עשו כן – בית המשפט רשאי לקבל החלטה גם ללא חקירות כאלה.

יוזכר כי חוות דעת המומחים הוגשו במסגרת הליך ביניים, וזאת לפי סעיף 20 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) (יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 473 (מהדורה שלישית, 2024)). סעיף 26 לפקודת הראיות מורה כי בית המשפט רשאי "לצוות כי מומחה או רופא או עובד הציבור ייחקרו בבית המשפט, ובית המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך". מלשון הסעיף עולה כי בית המשפט רשאי להורות על חקירת מומחים לפי שיקול דעתו, והוא חייב לעשות כן ולאפשר חקירה של מומחה לבקשת הצד שכנגד. מכאן שכאשר בעלי הדין מוותרים על חקירות המומחים, סדרי הדין אינם מחייבים שההכרעה בהחלטת הביניים תינתן רק לאחר חקירות מומחים, אלא שבית המשפט מוסמך – אם ראה לנכון – לקבל את ההחלטה על יסוד חוות הדעת הכתובות בלבד.

18.מהתנהלות החייב במקרה דנן עולה כי הוא ויתר על הצורך בחקירות, ועל כל פנים – הוא מנוע מלטעון אחרת. זאת מאחר שבטרם ניתנה ההחלטה אותה הוא תוקף בבקשה דנן, הוא לא ביקש לחקור מי מהמומחים ואף חזר ועתר כי בית המשפט יקבל החלטה בלא שהתקיימו חקירות כאלה.

כך, לא זו בלבד שהחייב לא ביקש בשום שלב מבית המשפט לחקור את עו"ד ישראל, אלא שבסמוך לפני מתן ההחלטה הוא גם הגיש בקשות חוזרות ונשנות לבית משפט קמא למתן החלטה בבקשה (בימים 22.2.2024, 3.3.2024 ו-10.3.2024). בכל הבקשות האלה החייב לא העלה כל בקשה לקיים הליך של חקירות המומחים קודם למתן ההחלטה המבוקשת. בבקשותיו למתן החלטה החייב גילה אפוא את דעתו שהוא אינו חפץ לחקור את עו"ד ישראל, וכי הוא סבור שעל בית המשפט לקבל את ההחלטה בבקשתו על יסוד הכתובים בלבד.

כעת, ורק לאחר שבית המשפט דחה את עמדתו בבקשה להוצאת תביעת החוב, הוא נוקט עמדה הפוכה ומלין על כך שלא התאפשר לו לחקור את המומחית מטעם הנושה. ברי כי לא ניתן לאפשר לחייב, שלפני מתן ההכרעה בבקשתו דחק בבית המשפט לקבל החלטה על יסוד חוות הדעת הכתובות בלבד – לשלוף כעת מאמתחתו טענות בדבר החובה של בית המשפט לזמן את המומחים להליך של חקירה נגדית, טענות שהוא לא מצא לנכון להעלותן קודם לכן (ראו והשוו: רע"א 3640/03 דקל נ' דקל, פסקה 18 (16.12.2007); רע"א 1146/11 צ'רלטון בע"מ נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל, פסקה ל"ב (16.8.2011); בג"ץ 2350/20 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 8 (10.9.2020); רע"א 4472/10 Proneuron Biotechnologies ,Inc נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, פסקאות כ"ד-כ"ז (6.10.2010)). די בכך כדי לדחות טענה זו.

19.עוד יובהר כי החייב אינו יכול להיבנות מהטענה שלפיה הנושה ביקשה לחקור את המומחה מטעמו בתגובתה מיום 24.3.2024. זאת, הן מאחר שלא הנושה היא שמעלה את הטענות כנגד ההחלטה; והן מאחר שהנושה ביקשה מבית המשפט כי יאפשר לה לחקור את המומחים "ככל ולא תידחה הבקשה על הסף". בית המשפט דחה את הבקשה על הסף – ומכאן שממילא לא היה עליו להידרש לבקשת הנושה.

מן המקובץ עולה כי אין להתערב בבחירתו של בית משפט קמא לקבל החלטה מבלי להורות ביוזמתו על הליך של חקירת מומחים. אכן, כאשר מונחות לפני בית המשפט שתי חוות דעת מומחים הסותרות זו את זו, רשאי בית המשפט לאפשר חקירות של המומחים לצורך הבהרת האמור בהן, והוא עשוי לעתים לבקש לעשות כן אף ללא בקשה של מי מבעלי הדין. ואולם מדובר בהחלטה הנוגעת במישרין לאופן ניהול ההליך ומצויה בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. בנסיבות העניין, אינני סבורה כי האופן בו פעל בית משפט קמא – שהיה סבור כי יש בידיו לקבל החלטה על סמך חוות הדעת וללא חקירות, מהווה פגם המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. אשר על כן, דין הטענות בנושא זה להידחות.

20.אינני מקבלת גם את יתר טענות החייב. טענות אלה, רובן ככולן, מכוונת נגד הפרשנות שהתקבלה בבית המשפט המחוזי לדין בקליפורניה בהסתמך על חוות הדעת שהונחו בפניו. כידוע, קביעות בעניין פרשנות הדין הזר שקולות לממצאי עובדה. הוכחת הדין הזר נעשית בדרך של הצגת ראיות ומחייבת מומחיות מיוחדת (מנשה שאוה "טיבו ואופן הוכחתו של הדין הזר במשפט האנגלו־אמריקאי ובמשפט הישראלי" עיוני משפט ג 725, 736 (התשל"ג); ע"א 3294/08 GOLDHAR CORPORATE FINANCE LTD נ' S.A KLEPIERRE, פסקה 9 (6.9.2010)).

הלכה מושרשת היא כי אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות, אלא במקרים חריגים ביותר – ולא כל שכן במסגרת בקשת רשות ערעור על הליכי ביניים (ראו, מיני רבים: ע"א 501/84 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' מירון, פ"ד מב(2) 89, 100 (1988); רע"א 3798/23 זיפי אחזקות בע"מ נ' וייס, פסקה 11 (15.8.2023)). אינני סבורה כי החייב הצביע על נחיצות מיוחדת המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור במסקנה העובדתית של בית משפט קמא בעניין זה.

21.אכן, במקרה דנן הערכאה הדיונית הכריעה על בסיס חוות הדעת הכתובות בלבד, כך שלכאורה היא אינה נהנית מיתרון על פני ערכאת הערעור. יחד עם זאת, אני סבורה כי גם במקרים כאלה היקף ההתערבות של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות הוא מוגבל. חלוקת העבודה בין הערכאות מורה כי הערכאה הדיונית היא שתאמוד את מכלול הראיות ואת משקלן ותגזור מהן מסקנות עובדתיות. לעומת זאת, הביקורת הערעורית תבחן האם נערך הליך בירור כהלכה; האם הערכאה הדיונית בחנה את כל החומר שעמד לפניה; האם היא חרגה ממתחם הסבירות או נפלה לכלל טעות; והאם העובדות שנקבעו מעוגנות בחומר ראיות אמין (ע"א 7300/21 אסרף נ' בובליל, פסקאות 13-12 לחוות דעתי (12.3.2024) (להלן: עניין אסרף); בן-נון וחבקין, בעמ' 473). זאת, הן מאחר שהערכאה הדיונית היא המנהלת את ההליך כולו; הן מפני שמדובר בשאלות של שיקול דעת – כאשר שיקול דעתה של ערכאת הערעור אינו מותר בדרך כלל משיקול דעתה של הערכאה המבררת; הן משיקולי יעילות וחיסכון במשאבים שיפוטיים, כשערכאת הערעור אינה נדרשת לבחון מחדש באופן פרטני את חומר הראיות בכל הליך (בן-נון וחבקין, בעמ' 486-485, 498; עניין אסרף, פסקאות 14-13 לחוות דעתי; ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (8.9.2011)). תפיסה זו נגזרת מתפקידה של ערכאת הערעור באופן כללי – ולא כל שכן ביחס להשגות בנוגע לממצאים עובדתיים הנטענות במסגרת ערעור על החלטת ביניים.

22.בענייננו בית משפט קמא קיבל את החלטתו ביחס לחוות הדעת לאחר תהליך מפורט וסדור בו הוא בחן היבטים שונים בהן – לרבות ההשכלה והניסיון של עו"ד ישראל ועו"ד פוקס; פסקי הדין עליהם הסתמכו חוות הדעת; הניתוח המשפטי שהציעו לסוגיה בכללותה; והפרשנות שלהם לחקיקה הרלוונטית. בית המשפט הביא בחשבון את כל אלה, וביכר את חו"ד ישראל על פני חו"ד פוקס.

טענותיו של החייב מופנות כלפי המשקל שהיה על בית המשפט לשיטתו להקנות לכל אחד מההיבטים האמורים של חוות הדעת. לשיטתו – המקורות בחו"ד פוקס משכנעים יותר; ופרשנות החקיקה בחוו"ד ישראל היא "פרשנות אישית מאולצת". ואולם, אלה טענות התוקפות את אופן הפעלת שיקול הדעת על ידי בית משפט קמא ואין בהן כדי להצביע על משגה מהותי בהחלטתו המצדיק התערבות בה.

23.בטרם סיום יצוין כי לנוכח הוראת סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, אין מקום להידרש לטענות החייב בעניין ההוצאות שהשית עליו בית המשפט המחוזי, שכן חסומה בפניו הדרך להגיש בקשת רשות ערעור באשר להוצאות משפט בשלב זה של ההליך (רע"א 796/19 פלוני נ' "הפול" - המאגר הישראלי לביטוחי רכב, פסקה 9 (28.2.2019)).

24.סוף דבר: התוצאה היא שהבקשה נדחית.

החייב יישא בהוצאות הכנ"ר והנושה (המשיבים 3-2) בסך 2,500 ש"ח לכל אחד.