רע"א 63900-09-24 רע"א 63900-09-24

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב' טאובר) בת"א 40562-07-23 מהימים 22.08.2024 ו-13.09.2024. בגדרה של ההחלטה מיום 22.08.2024, נתקבלו, בין היתר, בקשת המשיבה לעיין בתכתובות דוא"ל של המבקשים, החוסות, לשיטתם, תחת החיסיון של תרשומת פנימית בין עובדי רשות מינהלית; וכן בקשת המשיבה לזימונם של מבקשים 4-2 למתן עדות, מטעמה של המשיבה. לצד זאת, נדחתה בקשת המבקשים לפיצול הדיון. בגדרה של ההחלטה מיום 13.09.2024 נדחתה גם בקשת הבהרה מטעם המבקשים לעניין החלטת בית המשפט מיום 22.08.2024, וכן בקשה לעיון מחדש בשאלה מטעם מי מן הצדדים יזומנו מבקשים 4-2 להעיד. לצד הבקשה שלפניי, הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע החלטות בית המשפט מהימים 22.08.2024 ו-13.09.2024.

רקע והשתלשלות העניינים

1.כפי שתואר בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.08.2024, המשיבה היא חברה ציבורית ישראלית, אשר עוסקת, בין היתר, בתחום זיקוק נפט גולמי. בתוך כך, ביום 24.01.2007 מבקשת 1 והמשיבה התקשרו ביניהן בהסכם (להלן: ההסכם), במסגרתו הוענק למשיבה זכויות חכירה לדורות במקרקעין בשטח של כ-2,000 דונם, ביניהם כ-160 דונם המצויים בגוש 11624 בחלקים מחלקות 11, 19 ו-21 במפרץ חיפה (להלן: המקרקעין). בגדרו של ההסכם, נקבע כי מטרת חכירת המקרקעין היא זיקוק נפט, תחנת דלק או תעשיית המשך. בסעיף 6.6 להסכם, נקבע כי ככל שהמשיבה תבקש להביא לשינוי ייעוד או ניצול המקרקעין, יהיה עליה לפנות לקבלת אישורם של משיבים 4-2 (להלן: המנכ"לים).

על רקע כך, במהלך השנים 2022-2020 פנתה המשיבה מספר פעמים למנכ"לים, והודיעה להם כי היא מעוניינת להשכיר את המקרקעין לצדדים שלישיים לשימושים שונים, שלא נמנים על השימושים המפורטים לעיל, ועל-כן בכוונתה ליזום הליך לשינוי הניצול במקרקעין בהתאם להוראות סעיף 6.6 ההסכם. ביום 01.09.2022 דחו המנכ"לים את בקשת המשיבה (להלן: ההחלטה), תוך שהוטעם כי "השכרת שטחי בז"ן לטובת שימושים של אחסנה פתוחה ו/או אחסנה של חומרים שאינם חומרים מסוכנים [...] אינם עולים בקנה אחד עם מטרת החכירה, ומשכך עם הזכות המוקנית לבז"ן". החלטה זו היא שעומדת במרכז התובענה, שהוגשה על-ידי המשיבה לפני בית משפט קמא. למען שלמות התמונה יצוין, כי עובר להגשת התובענה, המשיבה הגישה עתירה מינהלית, לשם ביטול ההחלטה ואכיפת ההסכם. ואולם, עתירה זו סולקה על הסף ביום 05.01.2023, מחמת היעדר סמכות עניינית (כבוד השופט מ' רניאל; עת"מ 47251-10-22).

2.בתמצית, במסגרת התובענה שהוגשה על-ידי המשיבה נטען, כי המנכ"לים הפרו את הוראות ההסכם; כי ההחלטה ניתנה על-ידי המנכ"לים תוך הפרת הוראות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; וכן כי המנכ"לים התרשלו בעצם מתן ההחלטה. בהתאם לכך, נתבעו פיצויים בסך של 148,484,662 ש"ח על אובדן רווח וכיסוי עלויות בהן נשאה ועתידה לשאת המשיבה, בגין אי-השכרת המקרקעין. המבקשים דחו את טענות המשיבה, תוך שנטען כי על בית המשפט להורות על סילוק התובענה על הסף. לחלופין נטען, כי ככל שתובענה זו לא תסולק על הסף, על בית המשפט להורות על פיצול הדיון בין שאלת החבות לבין שאלת הנזק. זאת, מן הטעם הפשוט כי ככל ששאלת החבות תוכרע לטובת המבקשים, וקיימת סבירות גבוהה לכך לעמדתם, יתייתר הדיון בשאלת הנזק.

לחלופי חלופין נטען, כי ככל ששאלת החבות תוכרע לרעתם, ישקלו המבקשים לשנות את יעוד המקרקעין בהתאם לבקשת המשיבה, חלף תשלום הפיצויים המבוקשים. כמו כן נטען, כי סוגיית החבות, להבדיל מסוגיית הנזק, אינה מחייבת בירור עובדתי מורכב. המשיבה התנגדה לבקשה לפיצול הדיון, תוך שנטען כי מדובר בחריגה מן הכלל, לפיו שאלת החבות ושאלת הנזק תתבררנה יחדיו, מבלי שהמבקשים הצביעו על קיומן של נסיבות המצדיקות זאת. יתרה מזאת נטען, כי בקשה זו מעידה על חוסר תום הלב של המבקשים, שכן פיצול הדיון יגרום להארכה שלא לצורך של בירור התובענה.

3.ביום 16.06.2024 הוגשה על-ידי הצדדים בקשה משותפת לאישור הסדר דיוני, וזה אושר על-ידי בית משפט קמא. בהתאם לו, בראשית חודש יולי 2024 הגישה המשיבה רשימת בקשות ורשימת עדים מטעמה, וכשבוע לאחר מכן, הגישו המבקשים רשימת עדים מטעמם וכן את תשובתם לרשימת הבקשות מטעם המשיבה. במסגרת רשימת הבקשות מטעם המשיבה, התבקש בית המשפט, בין היתר, להורות למבקשים להעביר לעיון המשיבה תכתובות דוא"ל פנימיות של המבקשים, אשר צוינו בתצהיר גילוי המסמכים מטעם המבקשים, וחוות דעת משפטית שניתנה על-ידי רשות מקרקעי ישראל עובר למתן ההחלטה. בהקשר זה נטען, כי המבקשים העלו טענת חיסיון בעלמא ביחס למסמכים אלה, וחרף ניסיונותיה של המשיבה לקבלת הבהרות ופרטים בסיסיים על אודות מסמכים אלה, המבקשים סירבו לפרט את ההצדקה לחיסיון המסמכים האמורים. המבקשים טענו מנגד, כי מסמכים אלה, ובפרט תכתובות הדוא"ל, הם מסמכים פנימיים המכילים תכתובת פנימית והיוועצות בין עובדי ציבור, ומשכך הם חסויים.

4.אשר לרשימות העדים שהוגשו מטעם הצדדים, במסגרת רשימת העדים מטעם המשיבה, צוינו שמותיהם של המנכ"לים כעדים מטעם המשיבה. במסגרת רשימת העדים שהוגשה מטעמה של מבקשת 1, התנגדה מבקשת 1 להעדת המנכ"לים מטעם המשיבה, תוך שנטען כי "מדובר בבקשה שהינה קנטרנית וטורדנית, מכביד[ה], רחבה, חסרת תכלית, נובעת ממניעים זרים ובעיקר דרישה בלתי רלבנ[ט]ית המהווה 'מסע דיג'" (ההדגשה במקור – ח' כ'). לצד זאת, הוטעם, כי ככל שהתנגדותה של מבקשת 1 להעדת המנכ"לים לא תתקבל ולא יבוטל זימונם, "הרי שעדים אלו יוזמנו מטעמם של [המבקשים]".

החלטת בית משפט קמא מיום 22.08.2024

תכתובות הדוא"ל

5.ביום 15.07.2024 התקיים דיון לפני בית משפט קמא, בסוגיות המפורטות לעיל. לאחר שהצדדים השלימו את טיעוניהם בעל-פה, בית המשפט מצא לנכון לעשות שימוש בסמכותו בהתאם לתקנה 59(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: התקנות), ולעיין בתכתובות הדוא"ל ובחוות הדעת טרם תוכרע שאלת החיסיון. לאחר עיון במסמכים אלה, בהחלטתו מיום 22.08.2024 הורה בית המשפט למבקשים להעביר לעיונה של המשיבה את תכתובות הדוא"ל בלבד.

6.תחילה, בית המשפט עמד על כלל ברירת המחדל בהליכי גילוי ועיון בהם רשות מינהלית היא צד להליך, ולפיו "בדרך כלל לא ניתן לקבל תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי הרשות". לצד זאת הודגש, כי אין מדובר בחיסיון מוחלט, ועצם הטענה כי מסמך כלשהו מהווה 'תרשומת פנימית', לא תהווה, כשלעצמה, תנאי מספיק לתחולת החיסיון האמור. לאחר שבית המשפט פרש את התשתית הנורמטיבית הנדרשת לעניין, נקבע כי עצם העובדה שתכתובות הדוא"ל גולו במסגרת תצהיר גילוי המסמכים מטעם המבקשים, מעידה על הרלבנטיות של תכתובות אלה לבירור המחלוקות מושא התובענה. כמו כן, הודגש כי על-אף ניסיונותיה של המשיבה לקבל הבהרות ופרטים בסיסיים על אודות תכתובות הדוא"ל, המבקשים הסתפקו בהסבר לקוני ועמדו על כך שמעצם היותן של תכתובות אלה תכתובות פנימיות, הן חסויות.

אשר על כן נקבע, כי המבקשים "העלו טענת חיסיון כללית לא מנומקת ולא מבוססת וחסמו בפני [המשיבה] מינימום של פרטים אודות החיסיון הנטען, דבר המנוגד לעקרונות היסוד שבהליכי הגילוי והעיון במסמכים". בנתון לאמור, ובשים לב לכך שהחיסיון על תרשומת פנימית הוא חיסיון יחסי, נקבע כי בקשת המשיבה לעיין בתכתובות הדוא"ל רחוקה מ'מסע דיג', שכן תכתובות אלה רלבנטיות לבירור האמת.

זימון המנכ"לים למתן עדות מטעם המשיבה

7.כאמור, ברשימת העדים מטעם המשיבה נכללו המנכ"לים. המבקשים טענו כי אין להעיד את המנכ"לים, מן הטעם שאין בעדותם כדי לקדם את בירור המחלוקת מושא התובענה. לצד זאת נטען, כי ככל שלא תתקבל ההתנגדות האמורה, יש לאפשר למבקשים לזמן את המנכ"לים למתן עדות מטעמם.

8.בית משפט קמא קיבל את בקשתה של המשיבה לזמן את המנכ"לים למתן עדות מטעמה, תוך שהובהר כי העיקרון הכללי הוא כי בעל דין רשאי להזמין כל אדם לשם מתן עדות. לגופם של דברים נקבע, כי בנסיבות המקרה עדותם של המנכ"לים "הינה רלבנטית ואף הכרחית לבירור המחלוקת שבליבת התיק דנן. מדובר בעדים שעשו את ההחלטה נשוא התובענה, בחנו, שקלו וחתמו עליה ולכן עדותם חשובה לניהול ההליך על מנת להביא לגילוי האמת ולעשיית צדק בין הצדדים". כן הוטעם, כי "משהנתבעים גמרו אומר שלא לזמנם לעדות כעדים מטעמם ראוי לאפשר את זימונם לעדות על ידי התובעת". לאור האמור לעיל נקבע, כי המנכ"לים יזומנו למתן עדות מטעם המשיבה, תוך שהם ייחקרו תחילה בחקירה נגדית על-ידי בא-כוח המשיבה, ובהמשך יחקרו בחקירה חוזרת, במתכונת של חקירה ראשית, על-ידי בא-כוח המבקשים.

פיצול הדיון

9.כאמור לעיל, המבקשים ביקשו מבית משפט קמא להורות על פיצול הדיון בין שאלת החבות לבין שאלת הנזק – אך בקשתם זו נדחתה. בהקשר זה נקבע, כי המבקשים לא הצביעו על טעם מבורר לסטייה מן הכלל, לפיו שאלת החבות ושאלת הנזק תתבררנה יחד. יתרה מכך, נקבע כי במקרה דנן שאלת החבות מצריכה בירור מעמיק לעניין פרשנות ההסכם, ולעומת זאת שאלת הנזק לא מצריכה כלל בירור עובדתי ארוך. במצב דברים זה נקבע, כי "הפרדת הדיון תביא לכפל דיונים ולהימשכות מיותרת של ההליך [...] פיצול הדיון עלול להביא לכפל הליכי ערעור ולמנוע מערכאות הערעור לקבל תמונה מלאה אשר ויכול ותהיה רלבנטית להצעת פשרה".

בקשת המבקשים מיום 04.09.2024 והחלטת בית משפט קמא מיום 13.09.2024

10.המבקשים לא השלימו עם החלטת בית משפט קמא מיום 22.08.2024, לעניין זימון המנכ"לים למתן עדות מטעמה של המשיבה, והגישו ביום 04.09.2024 "בקשת הבהרה לאמור בהחלטת ביהמ"ש מיום 22.8.2024 ולחלופין לעיון מחדש בהחלטה ובקשה נוספת בצידה". נטען, כי מהחלטת בית המשפט מיום 22.08.2024 לא הובן בירור על-ידי מי יזומנו המנכ"לים למתן עדות. על-כן, התבקש בית המשפט להבהיר כי המנכ"לים יזומנו למתן עדות מטעם המבקשים. לחלופין, התבקש בית המשפט לעיין מחדש בהחלטתו האמורה, ולקבוע כי המנכ"לים יזומנו למתן עדות מטעם המבקשים. המשיבה התנגדה לבקשת המבקשים, תוך שנטען כי מדובר בבקשת סרק, שכן החלטת בית המשפט מיום 22.08.2024 ברורה, ובוודאי שלא מצדיקה עיון מחדש בהחלטה, שעה שטענותיהם של המבקשים הן טענות 'ערעוריות' במהותן וכן משלא התקיים שינוי נסיבות מאז מתן ההחלטה.

11.בהחלטתו מיום 13.09.2024 דחה בית המשפט את בקשת המבקשים, בקבעו כי "ההחלטה שנתנה ביום 22/08/24 הורתה בלשון ברורה בכל הנוגע להעדת המנכ"לים בסעיף 52 כי משהנתבעים גמרו אומר שלא לזמנם כעדים מטעמם ראוי לאפשר זימונם לעדות על ידי התובעת. החלטה זו אינה מחייבת הבהרה ולשונה ברורה". זאת ועוד, לעניין טענת המבקשים כי על בית המשפט לעיין מחדש בהחלטתו, ולהורות על זימון המנכ"לים מטעמם של המבקשים, נקבע, לגופם של דברים ולמעלה מן הצורך, כי בשום שלב של הדיון המבקשים לא בקשו לזמן את המנכ"לים כעדים מטעמם. בהקשר זה, בית המשפט ציין כי היה ער לכך שהמבקשים ציינו ברשימת העדים מטעמם כי ככל שלא תתקבל התנגדותם לזימון המנכ"לים מטעם המשיבה, אזי יזומנו עדים אלו מטעמם של המבקשים. ואולם, בית המשפט הדגיש כי "הדין אינו מכיר ברשימת עדים 'על תנאי'". על-כן נקבע, כי בנסיבות העניין אין לאפשר למבקשים לבצע 'מקצה שיפורים' ברשימת העדים מטעמם.

12.החלטות אלה של בית משפט קמא, מהימים 22.08.2024 ו-13.09.2024, בגדרן כאמור התקבלו בקשות המשיבה לחייב את המבקשים להעביר לעיונה של המשיבה תכתובות דוא"ל פנימיות בין המבקשים; לזמן את המנכ"לים לעדות מטעמה של המשיבה; וכן נדחתה בקשת המבקשים לפצל את הדיון בין שאלת החבות לבין שאלת הנזק, הן העומדות ביסודו של ההליך דנן.

עיקרי טענות הצדדים

תכתובות הדוא"ל

13.המבקשים טענו כי בנסיבות המקרה דנן, החיסיון בעניין מסמכים פנימיים של רשות מינהלית חל על תכתובות הדוא"ל. בהקשר זה נטען, כי תכתובות הדוא"ל מכילות המלצות, עמדות או התייעצויות מקצועיות ומשפטיות, שהועברו כחלק מהליך קבלת החלטות פנימי של הרשות המינהלית. מכאן שמדובר ב'תרשומות פנימיות' מובהקות, ועל-כן אין לגלותן. לטענת המבקשים חשיפת תכתובות הדוא"ל עלולה ליצור 'אפקט מצנן', אשר ירתיע את גורמי הרשות המינהלית מפני הבעת דעה חופשית ובחינה ביקורתית של הסוגיות הנדונות. יתרה מזאת, גם לגופם של דברים נטען כי הרלבנטיות של התכתובות הנ"ל מוטלת בספק, שכן תכתובות אלה לא מייצגות את העמדה כפי שבאה לידי ביטוי, בסופו של דבר, בהחלטה.

14.המשיבה מצידה סמכה את ידה על החלטת בית משפט קמא. בעיקרם של דברים נטען, כי הרלבנטיות של תכתובות הדוא"ל, והאפשרות שהן יסייעו בבירור השאלות שבמחלוקת, הן בעלות משקל משמעותי ומכריע. בהקשר זה צוין, כי ההחלטה, שאורכה הוא פחות מעמוד אחד, ניתנה ללא פירוט ונימוקים. כך שבמצב דברים זה, ישנה חשיבות רבה לתכתובות הדוא"ל, משום שהן עשויות לשפוך אור על תהליך קבלת ההחלטות וכן על המניעים שהובילו את המנכ"לים לקבלת ההחלטה. זאת ועוד, לטענת המשיבה החשש מ'אפקט מצנן' צריך להישקל אל מול האינטרס הציבורי בשקיפות ובאחריות של הרשות המינהלית. לטענת המשיבה, במקרה דנן ידו של האינטרס הציבורי על העליונה, שעה שההחלטה לא נומקה כדבעי, ועל-כן לא ניתן לדעת מהם השיקולים שעמדו ביסודה.

זימון המנכ"לים למתן עדות מטעם המשיבה

15.המבקשים טענו כי החלטת בית משפט קמא, לפיה המנכ"לים יזומנו למתן עדות מטעם המשיבה, סותרת את הוראות הדין בכל הקשור לנסיבות שבהן תובע רשאי לזמן לעדות את הנתבע. בהקשר זה נטען, כי אמנם סעיף 1(5) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תיתנן בהן רשות ערעור, תשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט) קובע כי לא תינתן רשות ערעור על החלטות בעניין זימון עדים. ואולם, לטענת המבקשים, בענייננו ההחלטה מושא בקשה זו, עלולה לגרום לעוול דיוני למבקשים, וכפועל יוצא לפגיעה ממשית באינטרס הציבורי. יתרה מכך נטען, כי דחיית ההכרעה בסוגיה זו לערעור שלאחר פסק הדין, עלולה להוביל לניהול ההליך באופן שגוי. על-כן, בהתאם לפסיקת בית משפט זה, אין מדובר בהחלטה מסוג ההחלטות עליהן צו בתי המשפט נועד לחול. לגופם של דברים נטען, כי המבקשים אינם משיגים על עצם זימון המנכ"לים למתן עדות, אלא שבקשתם היא שיוגשו תצהירי עדות ראשית של המנכ"לים מטעמם, ולמשיבה תינתן האפשרות לחקור אותם בחקירה נגדית.

16.המשיבה דחתה את טענות המבקשים, תוך שהוטעם כי החלטת בית משפט קמא בעניין זימון המנכ"לים למתן עדות, היא החלטה שספק אם ניתן להגיש עליה בקשת רשות ערעור. בנוסף נטען, כי "המדינה אינה יכולה לאחוז בחבל בשני קצותיו ולטעון כי שלושת המנכ"לים אינם רלוונטיים בכל בהיבט לתיק, ובד בבד לטעון כי 'גרסתם היא חלק ממסכת ההגנה' ועליהם להעיד מטעמה" (ההדגשה במקור – ח' כ'). בהקשר זה המשיבה הבהירה, כי לאורך כל ההליך המבקשים הביעו את עמדתם לפיה עדות המנכ"לים לא רלבנטית ולא נדרשת. כן הודגש, כי טענת המבקשים, לפיה החלטת בית המשפט בעניין זימון העדים סותרת את הדין, משוללת כל יסוד, שכן הפסיקה הכירה באופן מפורש באפשרות זימונו של בעל-דין שכנגד, למתן עדות בחקירה נגדית תחילה.

זאת ועוד, לטענת המשיבה בקשת המדינה, לפיה המנכ"לים יגישו תצהירי עדות ראשית מטעמה, מעקרת מתוכן את החלטת בית המשפט מיום 22.08.2024. לבסוף נטען, כי הבקשה דנן מהווה, הלכה למעשה, בקשה לתיקון רשימת העדים מטעם המבקשים, ועל-כן ככל שזו מטרת המבקשים, עליהם להגיש בקשה מתאימה לפני בית משפט קמא.

פיצול הדיון

17.המבקשים טענו, כי שגה בית משפט קמא עת דחה את בקשתם לפיצול הדיון. בהקשר זה נטען, בין היתר, כי עניינה של שאלת החבות הוא בשאלת פרשנית מצומצמת של סעיף 6.6 להסכם. לעומת זאת, שאלת הנזק היא שאלה סבוכה ומורכבת, ובירורה כרוך בהשקעת משאבים משמעותיים. יתרה מזאת, נטען כי שאלת הנזק עשויה להתייתר, כתלות בהכרעת בית המשפט בשאלת החבות, שכן גם אם שאלת החבות תוכרע לרעת המבקשים, המבקשים יאפשרו למשיבה לבצע הליך שינוי ניצול במקרקעין חלף מתן פיצויים. לבסוף נטען, כי סעיף 1(4) לצו בתי המשפט מחריג מתחולתו החלטות בעניין פיצול או אי-פיצול דיון. לטענת המבקשים, החרגה זו מבטאת את החשיבות הרבה בהחלטות מסוג זה, ואת השפעתן על בעלי הדין.

18.המשיבה טענה כי יש לדחות את הבקשה בעניין זה על הסף. נטען, כי סעיף 1(4) לצו בתי המשפט, "הן מבחינת לשונו והן מבחינת תכליתו קובע את ההיפך הגמור מעמדת המדינה. תכליתו דווקא למנוע פיצול דיונים כדי למנוע את סרבול הדיון [...] לכן, כ[כ]לל לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו". גם לגופם של דברים נטען, כי בניגוד לטענת המבקשים, הדיון בשאלת הנזק לא מצריך בירור עובדתי ארוך; ומכל מקום, הצעתם של המבקשים, לפיה יוכלו לבחור איזה סעד ינתן למשיבה, באם שאלת החבות תוכרע לטובת המשיבה, משקפת את חוסר הגינותם ואת ניסיונם לבצע שימוש לרעה בהליכי משפט.

דיון והכרעה

19.בבואי להכריע בבקשת רשות הערעור שלפניי, נקודת המוצא היא שמדובר בבקשת רשות ערעור על החלטות דיוניות מובהקות של הערכאה הדיונית. ככלל, בית משפט זה לא יתערב בהחלטות מעין אלה, אלא במקרים חריגים ובמשורה בלבד, שכן מלאכת ניהול ההליך מופקדת בידי הערכאה הדיונית (ראו, מיני רבים: רע"א 1688/15 החברה המרכזית להפצת משקאות בע"מ נ' בן לולו, פסקה 8 (04.05.2015)).

20.אקדים אחרית לראשית ואציין כבר עתה, כי לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה שהוגשה לה, לא מצאתי שהבקשה שלפניי נופלת בגדר אותם מקרים חריגים; ועל-כן, כפי שיפורט להלן, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

תכתובות הדוא"ל

21.כידוע, ביסודם של הליכי גילוי ועיון בהתדיינות אזרחית ניצב הכלל לפיו יש לאפשר גילוי מרבי של מידע רלבנטי, וזאת על-מנת שההליך יתנהל ב'קלפים פתוחים' במטרה לקדם את חקר האמת (ראו, למשל: רע"א 2098/24 אדונייב נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 21 (27.06.2024)). לצד זאת, הפסיקה הכירה באינטרס הרשות המינהלית שלא לחשוף תרשומות פנימיות, הן משיקולי יעילות, הן על-מנת לאפשר לרשות לגבש את עמדתה באופן חופשי, מבלי שעובדיה יהיו נתונים ללחצים חיצוניים, ובכך להבטיח את תקינות פעילותה של הרשות המינהלית (רע"א 2097/16 מדינת ישראל – משטרת ישראל נ' עובד רפול, פסקה 13 (01.01.2017)). שמירתו של אינטרס זה, הוא עניין שאין להקל ראש.

22.לצד זאת, החיסיון על תרשומות פנימיות הוא יציר פסיקה, וככזה הוא יחסי, כך שגם תרשומת פנימית עשויה להיות חייבת בגילוי (שם). ודוק, טענה כי מסמך מהווה תרשומות פנימית אינה 'טענת קסם', במובן זה שאין היא חוסמת מניה וביה את הגילוי והעיון במסמך (רע"א 7461/16 מדינת ישראל – אגף המכס והמע"מ נ' פן דור תעשיות בע"מ, פסקה טו (29.11.2016)). בהקשר זה, בפסיקה נקבע כי יש לבחון כל מקרה לגופו; וזאת, בהתאם למהותו של המסמך הנדון ולא לפי כותרתו בלבד (להרחבה בעניין זה, ראו שם).

23.מן הכלל אל הפרט. כמפורט לעיל, במקרה דנן בית משפט קמא קיבל את בקשת המשיבה לעיין בתכתובות הדוא"ל של המבקשים, וזאת לאחר שעיין והתרשם בעצמו מתכתובות אלה, והגיע לכדי מסקנה שהן רלבנטיות לבירור האמת. בהקשר זה, עמד בית המשפט על כך שהמבקשים העלו לפניו "טענת חיסיון כללית", מבלי לנמקה ולבססה, ובנסיבות אלה נקבע כי אין לאפשר את חיסיון תכתובות הדוא"ל.

24.במילים אחרות, בית המשפט המחוזי הפעיל את דעתו כחוכמתו, לאחר שעיין במסמכים ואיזן בין התועלת הגלומה בחשיפתם לבין הנזק שעלול להיגרם מכך (רע"א 6656/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (25.11.2018)). בנסיבות אלה, ולאחר שבהחלטתי מיום 26.09.2024 הוריתי למבקשים להגיש לעיון בית משפט זה את תכתובות הדוא"ל, איני סבור כי נפל פגם בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי באופן שמחייב את התערבותה של ערכאת הערעור.

25.לצד זאת, לנוכח חשיבות האינטרס בדבר שמירת פעילותה התקינה של הרשות והחשש מפני 'אפקט מצנן', מצאתי להוסיף גם את הדברים הבאים. עיון בתכתובות הדוא"ל מושא טענת החיסיון, מעלה, כי על פני הדברים, יכול שיש מקום לחסות את חלקן בהיותן 'תרשומות פנימיות של רשות מנהלית'. לצורך בחינה ממוקדת ונכונה של הדבר, ראוי, ככלל, כי הטוען לחיסיון יפרט טענותיו בנוגע לכל תכתובות שראוי לחסותה, ולא יסתפק בהעלאת טענת חיסיון כללית, כפי שעשתה המבקשת כאן – באופן שמותיר את מלאכת ברירת המוץ מן התבן, לבית המשפט. במובן זה, רובץ הדבר לפתחה של המבקשת, ובהינתן דרך הילוכה, איני סבור, כאמור, כי יש מקום להתערב בהחלטה. ואולם, אין בהחלטתי זו כדי לחסום את דרכה של המבקשת, ככל שתחפוץ לעשות כן, להגשת בקשה פרטנית ומנומקת בנדון. בתוך כך, שומה יהיה על המבקשת לפרט ולנמק אילו תכתובות דוא"ל חוסות לשיטתה תחת החיסיון האמור, ומדוע; ובית משפט קמא ידון ויכריע בדבר כמיטב חוכמתו, ומבלי שבית משפט זה הביע כל עמדה לגופה באשר לבקשה מסוג זה, ככל שזו תוגש.

זימון המנכ"לים למתן עדות מטעם המשיבה

26.סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע כי רשות לערער על 'החלטה אחרת' תינתן אם "שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה״ (ראו גם: רע"א 3823/24 ריטלקס סוכניות בע"מ נ' דלתא גליל בע"מ, פסקה 12 (02.06.2024)). המשמעות המעשית של הוראת חוק זו, היא שהשגה על 'החלטה אחרת' תתאפשר רק במקרים חריגים, בהם המתנה לתום ההליך תסב נזק בלתי-הפיך לצדדים או תגרום לניהול הליך מיותר או שגוי. מכאן, שדרך המלך היא העלאת טענות נגד 'החלטה אחרת' במסגרת הערעור על פסק הדין כולו (ראו: תקנה 150 לתקנות; רע"א 7655/23 הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל נ' קרן היסוד המגבית המאוחדת לישראל, פסקה 15 (15.11.2023)).

27.בהקשר לענייננו, כפי שפורט לעיל, הלכה היא כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בהחלטות הנוגעות לסדרי דין ולאופן ניהול הדיון, ובכלל זאת להחלטות הנוגעות לזימון עדים, וערכאת הערעור לא תתערב בהן בנקל (ראו, למשל: רע"א 64356-08-24 עאסלה נ' עאסלה, פסקה 11 (04.11.2024))). ביטוי לכך ניתן לראות, בין היתר, בצו בתי המשפט, שקובע בסעיף 1(5) כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין הזמנת עדים [ו] סדר שמיעתם". יחד עם זאת, בית משפט זה החריג מגדר תחולת סעיף זה החלטות שעניינן אופי חקירת העדים, כמו למשל החלטה שחקירת עד תערך רק בדרך של חקירה ראשית, שכן החלטות אלה אינן החלטות 'דיוניות' במהותן (רע"א 7143/21 בוריסי נ' קרטין, פסקה 17 (04.12.2022) (להלן: עניין בוריסי)). ודוק, בעניין בוריסי הודגש כי אין בעצם אי-הכללת סוג החלטה מסוים בגדר הצו, כדי להוביל מניה וביה להתערבותו של בית משפט זה.

28.כאמור, בעניינו בית משפט קמא קיבל את בקשת המשיבה, כי המנכ"לים יעידו מטעמה, ודחה את התנגדותם של המבקשים בעניין הרלבנטיות של עדותם, וכן את בקשת המבקשים כי ככל שעדותם של המנכ"לים תמצא רלבנטית, הם יזומנו למתן עדות מטעמם. בהתאם, נקבע כי המנכ"לים יחקרו תחילה בחקירה נגדית על-ידי המשיבה, ולאחר מכן בחקירה ראשית על-ידי המבקשים.

29.בהינתן האמור לעיל, מצאתי כי מכלול השיקולים מטה את הכף לעבר דחיית הבקשה בעניין עדותם של המנכ"לים מטעם המשיבה. זאת, בין היתר, בשים לב לאופי הדיוני המובהק של ההחלטה מושא הבקשה; שיקול הדעת הרחב המסור לערכאה הדיונית בכל הנוגע לשמיעת עדויות; רף ההתערבות הגבוה במיוחד בהחלטות בעניין זימון עדים, בשים לב לתכליות סעיף 1(5) לצו בתי המשפט; וכן כי נראה שלא יגרם למבקשים נזק רב, קל וחומר נזק בלתי-הפיך. זאת, משעה שהפגיעה בזכויותיהם של המבקשים, ככל שזו קיימת, מצומצמת ומתוחמת לנוכח העובדה שבית המשפט הורה שחקירת המנכ"לים על-ידי המבקשים תיעשה במתכונת של חקירה ראשית (ראו והשוו: עניין בוריסי).

30.למעלה מן הצורך אציין, כי גם לגופם של דברים, דין הבקשה להידחות. ברע"א 4197/06 שירותי בריאות כללית נ' משה (20.06.2006) (להלן: עניין בריאות כללית) דן בית המשפט בשאלה מתי תובע רשאי לזמן את הנתבע להעיד מטעמו. את מסקנות פסק הדין סיכם השופט א' גרוניס באמצעות שלושה כללים:

"א. בעל דין רשאי לזמן לעדות את בעל הדין שכנגד;

ב.אף על פי כן, אם בעל דין מודיע כי הוא יעיד מטעמו, אין להתיר זימונו כעד על ידי הצד שכנגד;

ג.היה ובעל הדין שהודיע כי יתייצב למתן עדות מטעמו אינו עושה כן חרף הודעתו, אין מניעה שיזומן כעד מטעם יריבו")שם, בפסקה11).

31.הפרשנות של הכללים הללו מובילה למסקנה כי אכן 'דרך המלך' היא שהנתבע יעיד מטעם עצמו, שכן יש בכך כדי להבטיח כי כללי סדרי הדין ודיני הראיות בהליכים אזרחיים לא יעניקו יתרון מקדמי לצד אחד על משנהו (שם, בפסקה 7). ואולם, במצב דברים שבו הנתבע הודיע כי לא יעיד מטעם עצמו, התובע יורשה לזמן לעדות את הנתבע (ראו והשוו: רע"א 1688/15 החברה המרכזית להפצת משקאות בע"מ נ' בן לולו (04.05.2015)).

32.בנדון דידן, המבקשים ציינו ברשימת העדים מטעמם כי ככל שהתנגדותם לזימונם של המנכ"לים למתן עדות לא תתקבל, יש לזמן את המנכ"לים מטעמם. לטעמי עמדה זו של המבקשים אינה עולה בקנה אחד עם תכלית הכללים שנקבעו בעניין בריאות כללית וכן עם תכליתן של התקנות. תקנה 1 לתקנות קובעת כי "מטרות תקנות סדר הדין האזרחי הן לקבוע סדר דין לניהול ההליכים האזרחיים בבית המשפט, ליצור ודאות דיונית, למנוע שרירותיות ולהגשים את העקרונות החוקתיים העומדים ביסודו של הליך שיפוטי ראוי והגון, כדי להגיע לחקר האמת, להשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך".

33.בדומה, קביעת בית המשפט בעניין בריאות כללית נועדה למנוע מצב שבו צד אחד להליך נהנה מיתרון לא הוגן על-פני צד אחר. המשמעות המעשית של דברים אלה היא שאין לאפשר לנתבע, בענייננו המבקשים, לאחוז את המקל משני קצותיו, ולהודיע בעת ובעונה אחת כי הוא מתנגד לעצם זימון הנתבע למתן עדות, מחד גיסא; אך גם מבקש לזמן את הנתבע לעדות מטעם עצמו, מאידך גיסא – והכל כתלות בהחלטת בית המשפט. מצב זה עלול להעניק לנתבע יתרון לא הוגן על-פני התובע, שכן הוא למעשה מאפשר לצד אחד לבצע 'מקצה שיפורים' ברשימת העדים מטעמו, באופן לא הוגן. זאת אין להתיר.

פיצול הדיון

34.כמפורט לעיל, המבקשים הלינו על החלטת בית משפט קמא שלא לפצל את הדיון בין שאלת החבות לבין שאלת הנזק. ראשית, בהינתן הוראות סעיף 1(4) לצו בתי המשפט, אשר קובעות כי לא תינתן רשות ערעור בנוגע ל"החלטה בעניין שלבי הדיון בהליך, למעט החלטה שהדיון יישמע במפוצל או שיתקיים דיון נפרד בתביעה שכנגד ובהודעה לצד שלישי", ספק בעיניי אם המבקשים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה הנ"ל (ראו, למשל: רע"א 1091/24 עו"ד גיא יובל נ' ויגודצקי, פסקה 22 (15.07.2024)). אמנם, המבקשים ביקשו להיבנות מהמשפט "למעט החלטה שהדיון יישמע במפוצל", שכן לטענתם משפט זה מעיד על כך שהחלטה שלא לפצל את הדיון מוחרגת גם היא מגדרי צו בתי המשפט. אולם, לא כך הם פני הדברים, שעה שבית משפט זה קבע לא פעם כי החלטה שלא לפצל את הדיון חוסה תחת סעיף 1(4) לצו בתי המשפט (ראו, מיני רבים: רע"א 5334/20 לנוקס השקעות בע"מ נ' י.מ.ש השקעות בע"מ, פסקה 27 (24.09.2020)).

35.שנית, גם אם אניח לטובת המבקשים כי הצו אינו חל בעניינם, דין הבקשה להידחות גם לגופה. זאת, משום שבענייננו בית משפט קמא קבע, לאחר שהתרשם בצורה ישירה ובאופן בלתי-אמצעי מטענות הצדדים בכתב ובעל-פה, כי שאלת הנזק לא טומנת בחובה בירור עובדתי מורכב. התרשמתי שבית המשפט לא קיבל החלטה זו כלאחר יד, אלא שקל את טענות הצדדים, והגיע לכדי החלטה מנומקת כי "במקרה דנן, בחינת אופן קבלת החלטה נשוא ההליך, מצריכה בעיקרה בירור משמעותי לפרשנות ההסכם שנחתם בין הצדדים, ופחות לשאלת הנזק שלא מצריכה בירור עובדתי ארוך". במצב דברים זה, בשים לב לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיוניות בנושאים כגון דא – אל מול העדר יתרונה של ערכאת הערעור על-פני הערכאה הדיונית, בהכרעת שאלות מעין אלה; איני סבור כי עלה בידי המבקשים לבסס טעם של ממש, מדוע יש מקום לחרוג מן הכלל בדבר אי-פיצול הדיון. זאת, בין היתר, בצל החשש מפני סרבולו של ההליך והתקלות אשר עלולות להיגרם במקרים כגון אלה (רע"א 1812/15 פלוני נ' הרשות לניירות ערך, פסקה 7 (16.03.2015)). בנתון לאמור, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית המשפט בסוגיה זו.

36.סוף דבר: בנתון לאמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית אפוא וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. חזקה על בית המשפט המחוזי שלא יפעל באופן שיהיה בו כדי לייתר את האפשרות של המבקשים להגיש בהקדם בקשה לעניין תכתובות הדוא"ל, כמפורט לעיל.

בהתחשב בנסיבות העניין בכללותן, מצאתי לחייב את המבקשים בהוצאות המשיבה, אך זאת על הצד הנמוך, בסך של 2,500 ש"ח.