רע"א 7157/20 מעוף בדיקת ארנונה והיטלים עירוניים בע"מ נ. דואר ישראל בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.4.2019 ומיום 16.8.2020 (כבוד השופט ר' סוקול , ס"נ; ת"צ 30573-01-18), בגדרן התקבלה באופן חלקי בקשה לתיקון בקשה לאישור תובענה כייצוגית (להלן: בקשת התיקון ו- בקשת האישור , בהתאמה). בהחלטותיו בבקשת התיקון התיר בית המשפט המחוזי הוספת סעד לרשימת הסעדים המבוקשים, ומנגד דחה בקשה לצירוף ראיות ובקשה לצרף מבקש נוסף; על כך הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור זו.

הרקע הדרוש לעניין וההליכים בבית המשפט המחוזי

2.

בקשת האישור הוגשה נגד המשיבה, דואר ישראל בע"מ (להלן: הדואר ), בטענה כי הוא מטעה את ציבור לקוחותיו העושים שימוש בשירות "דואר מהיר אקספרס" (להלן: השירות ). על פי הנטען, פעמים רבות דברי דואר הנשלחים במסגרת השירות מגיעים ליעדם באיחור, וזאת למרות שהשולח שילם תשלום מיוחד עבור השירות המהיר; ובתוך כך תוארו על ידי המבקשת מספר מקרים שבהם חלו עיכובים בהעברת דברי דואר שנשלחו במסגרת השירות ליעדם. הדואר מצידו טען כי דינה של בקשת האישור להידחות, שכן לכל היותר מדובר בתקלה נקודתית והמבקשת לא הוכיחה ולוּ לכאורה שמדובר בהתנהלות גורפת.

בין המועד שבו הוגשה בקשת האישור ובין המועד שבו הוגשה תשובת הדואר לבקשה, ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין ב-ע"א 2112/17 גרסט נ' 013 נטוויז'ן בע"מ (2.9.2018) (להלן: עניין

גרסט ), שם הובהר כי " הכלל הוא שאין להתיר ניהול תובענה ייצוגית כאשר התשתית הראייתית מצביעה על כך שמדובר בטעויות נקודתיות גרידא " (שם, פסקה 33). לדברי המבקשת, בקשת התיקון הוגשה על ידה בעקבות פסק הדין שניתן בעניין גרסט – וזאת על מנת להוכיח קיומה של שאלה משותפת לחברי הקבוצה. במסגרת בקשת התיקון נתבקש לצרף את עמדת משרד התקשורת, שהוא המאסדר המפקח על פעילות הדואר, ביחס לבקשת האישור; וכן את עמדת המועצה הישראלית לצרכנות (להלן: המועצה לצרכנות ). עוד נתבקש לצרף סקר צרכני וחוות דעת מומחה בנוגע להיקף הצרכנים העושים שימוש בשירות והנזק שנגרם להם. המבקשת אף עתרה לצרף לבקשת האישור מבקש נוסף – הוא מר מארק פייסחוב, המשמש כמנהל המבקשת ובעל השליטה בה (להלן: פייסחוב ); וזאת לדבריה לנוכח טענת הדואר כי המבקשת בהיותה תאגיד אינה בעלת עילת תביעה אישית לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן ). לבסוף התבקש תיקון של רשימת הסעדים המבוקשים בבקשת האישור, כך שיתווספו לה שני סעדים: פרסום בכל סניפי הדואר כי השירות לא בהכרח ניתן במועדו, והחזר של התמורה ששולמה עבור השירות במקרים שבהם המשלוח לא נמסר במועד בשל התנהלות הדואר.

3.

ביום 28.4.2019 ניתנה החלטה בבקשת התיקון. בית המשפט המחוזי ציין שהמבקשת כלל אינה טוענת שהתגלו לה עובדות או טענות חדשות המחייבות את תיקון בקשת האישור, אלא שלגרסתה הבינה בדיעבד שהראיות שהוצגו על ידה בבקשת האישור אינן מספיקות בשים לב להלכה שנקבעה בעניין גרסט ; ולעניין זה נקבע כי הדבר אינו מצדיק את קבלת בקשת התיקון. על פי ההחלטה, פסק הדין בעניין גרסט לא קבע הלכה חדשה – אלא רק הבהיר את הדרישה שקבועה בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות ), שלפיה על המבקש לשכנע " שהתובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה "; ובמקרה דנן המשמעות היא שהיה על המבקשת לדעת כי מוטל עליה נטל להראות כי קיימת קבוצה של לקוחות שנפגעו, ולא די בכך שתצביע על מספר תקלות נקודתיות שאירעו.

בהמשך לדברים הללו, בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לצירוף עמדותיהם של משרד התקשורת ושל המועצה לצרכנות – בראש ובראשונה משעמדות אלה כלל לא הוצגו על ידי המבקשת, ומכל מקום אינן יכולות לשמש תחליף להצגת ראיות לעצם קיומה ולגודלה של קבוצה. כן נדחתה הבקשה לצרף את פייסחוב כמבקש, תוך שנקבע כי לא יהיה בכך כדי להועיל להוכחת קיומה של קבוצה. בכל הנוגע לבקשה לצרף חוות דעת מומחה הכוללת סקר צרכני, נקבע כי חוות דעת כזו עשויה לכאורה להצביע על קיומה של תופעה ועל היקפה; אך משחוות הדעת לא צורפה לבקשת התיקון לא ניתן לעמוד על תרומתה לבירור המחלוקת. משכך נקבע כי רק לאחר שתוגש חוות הדעת לעיונו של בית משפט, ייקבע אם יש מקום להתיר את צירופה. לבסוף, בית המשפט התיר את תיקון הסעדים כמבוקש, תוך שציין כי תיקון זה אינו כרוך בשינוי המסכת העובדתית העומדת ביסוד בקשת האישור.

4.

בהמשך להחלטה זו, ולאחר מספר דחיות, הגישה המבקשת ביום 8.9.2019 חוות דעת מאת ד"ר יוסף שריד ממכון שריד שירותי מחקר והדרכה בע"מ, המבוססת על סקר צרכני שערך (להלן: ד"ר שריד ו- הסקר , בהתאמה). בסקר נטלו חלק 1,629 משתתפים, ולדברי ד"ר שריד הוא מלמד שבהחלט ניתן להגדיר קבוצה של נפגעים מהשירות במהלך השנים. לפי הסקר, כ-20% עד 30% מהצרכנים דיווחו על ליקויים בשירות, ולהערכתו של ד"ר שריד מדובר בסדר גודל של אלפי משלוחים בשנה שנמסרו באיחור וגרמו נזק לצרכנים פרטיים ועסקיים. לנוכח ממצאים אלה הגיע ד"ר שריד למסקנה שלפיה " שירות המשלוחים 'מהיר אקספרס' לקוי באופן קבוע ואין לייחס לקות זו לטעויות אנוש מקריות וספורדיות ". הדואר מצידו התנגד לצירוף הסקר – ולפי הנטען מסמך זה אינו מצביע ולו על מקרה אחד המעיד על כשל בביצוע המשלוח, ואין זאת אלא שמדובר במסמך "רכילות" שאינו יכול לשמש כראיה.

ביום 18.12.2019 הגישה המבקשת בקשה לצירוף ראיה נוספת – חוות דעת מומחה המבוססת אף היא על סקר צרכני, שהוגשה מטעם הדואר במסגרת הליך ייצוגי אחר המתנהל נגדו (ת"צ 52304-05-14 טנוס נ' דואר ישראל בע"מ (15.8.2017) (להלן: תיק

טנוס )); על פי הנטען, מטרת הצירוף הייתה להראות שסקר צרכני עשוי לשמש כראיה בהליכי תובענה ייצוגית. הדואר התנגד אף לצירופה של חוות דעת זו, מהטעם שהיא הוכנה במסגרת הליך הסב על עילה שונה בתכלית מעילת התביעה שבה עסקינן.

5.

ביום 16.8.2020 דן בית המשפט המחוזי בבקשות לצירוף הסקר וחוות הדעת מתיק טנוס , ודחה את שתיהן. בית המשפט מתח ביקורת על התנהלות המבקשת בכל הנוגע לצירוף הסקר כראיה, וקבע כדלקמן:

" אין כל הסבר מדוע מוגשת ראיה שהוכנה רק אחרי שניתנה ההחלטה מיום 28/4/2019, המעידה כי בעת הגשת בקשה מס' 12 (בקשת התיקון-ע'ב') כלל לא הייתה בידי המבקשת הראיה אותה ביקשה להגיש. אין גם שמץ הסבר מדוע עותרת המבקשת לשינוי הראיה אותה ביקשה להגיש, ומבקשת להגיש חוות דעת שהוכנה רק כ-5 חודשים אחרי ההחלטה האמורה. עולה כי המבקשת עתרה להגיש ראיה בדבר חוות דעת סוקר, בטרם נערך סקר כלשהו (הסקר נערך בחודשים יולי-אוגוסט 2019), ומבלי שידעה כלל ועיקר האם חוות הדעת עשויה לסייע בבירור השאלות שבמחלוקת. זו כמובן התנהגות בלתי ראויה של בעל דין ".

זאת ועוד. הבקשה לצירוף הסקר נדחתה גם לגופה – תוך שנקבע כי אין בה כדי לתרום לבירור השאלות שבמחלוקת. בית המשפט קבע כי מדובר בסקר צרכני שיכול לכל היותר להצביע על הלך רוח בקרב ציבור הצרכנים, וכי אינו מתאים לשמש כראיה להוכחת כשל בשירות – שכן לא ניתן ללמוד מהסקר אם אמנם אירעו איחורים בשירות ומאיזו סיבה; גם לא מי הם אותם צרכנים שהשיבו לסקר ומה הייתה המוטיבציה שלהם להשיב כפי שהשיבו. עוד הובהר בהחלטה, כי " סקר צרכנים עשוי להיות רלבנטי במקרים שבהם ישנה חשיבות לבירור עמדת הצרכנים, כגון בנוגע להשפעת פרסום לציבור, או היעדר פרסום לציבור, טיב הפרסום וכדומה ... סקר צרכנים אינו יכול לשמש ראיה להוכחת כשל בביצוע שירותי המשלוחים ".

משנדחתה הבקשה לצירוף הסקר מאת ד"ר שריד, נקבע כי ממילא מתייתרת הבקשה להגיש את חוות הדעת בעניין טנוס – ומשכך אף היא נדחתה.

בקשת רשות הערעור

6.

המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא התיר לה לצרף לבקשת האישור את הסקר מאת ד"ר שריד ואת עמדות משרד התקשורת והמועצה לצרכנות, וכן בכך שדחה את בקשתה לצרף את פייסחוב כמבקש נוסף בבקשת האישור. לגישת המבקשת, פסק הדין בעניין גרסט , שניתן לאחר הגשת בקשת האישור, " קבע הלכה חדשה לעניין הרף הראייתי הנדרש ממבקש בבקשה לאישור תובענה ייצוגית "; ועל רקע זה יש צורך בתיקונים המבוקשים. בכל הנוגע לסקר – המבקשת עומדת על כך שד"ר שריד קבע מספר קביעות עובדתיות שיש בהן כדי לסייע לבירור המחלוקת בנוגע לקיומה של קבוצה; ובפרט ניתן ללמוד מהסקר כי השירות נמצא לקוי במידה רבה ובאופן קבוע, וכי אין לייחס לקות זו לטעויות אנוש מקריות וספורדיות. המבקשת מציינת כי ד"ר שריד פירט בחוות דעתו את שיטת העבודה שלו, שהיא שיטה מדעית לכל דבר; ובכל מקרה שיטה זו אינה שונה מהשיטה שבה נערך הסקר הצרכני שהוגש מטעם הדואר עצמו בתיק טנוס . ועוד בהקשר זה, נטען כי מקובל בפסיקה לקבוע את גודל הקבוצה על יסוד סקר סטטיסטי; ולכל הפחות שומה היה על בית המשפט המחוזי לקיים דיון הוכחות וחקירה של ד"ר שריד ולא לדחות את הסקר "על הסף". המבקשת מוסיפה ומבהירה כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר קבע כי יש פסול בכך שהבקשה להגיש חוות דעת של סוקר הוגשה עוד קודם שנערך סקר כלשהו; ובעניין זה המבקשת מפנה לבקשות שהגישה לבית המשפט המחוזי לקבלת ארכה להגשת חוות הדעת, ולתכתובות שלה עם ד"ר שריד, הכוללות מידע בדבר " תכנים שיכללו " בחוות הדעת, כלשונה של המבקשת בתכתובת.

עוד טוענת המבקשת, כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע כי עמדות משרד התקשורת והמועצה לצרכנות אינן תחליף לראיה בדבר קיומה וגודלה של הקבוצה; ובתוך כך היא מפנה לדוח שפורסם על ידי משרד התקשורת, המתייחס לתלונות הציבור בדבר שירותי הדואר בכלל, ושירות "מהיר אקספרס" בפרט, תוך שנטען כי המידע הכלול בדוח זה בוודאי יכול להעיד על היקף התופעה של איחור בשירות. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שדחה את בקשת התיקון בעניין זה גם בנימוק שעמדות משרד התקשורת והמועצה לצרכנות לא הוצגו לו (בסעיף 11 להחלטה מיום 28.4.2019), ולדבריה בבקשת התיקון היא ביקשה לפנות למשרד התקשורת ולמועצה לצרכנות לצורך קבלת עמדתם.

המבקשת מוסיפה כי לא היה מקום לקבוע שצירופו של פייסחוב כמבקש בבקשת האישור לא יועיל להוכחת קיומה של קבוצה. כך בהינתן שתיקון זה התבקש במענה לטענת הדואר, שלפיה המבקשת בהיותה תאגיד אינה אוחזת בעילת תביעה אישית בהתאם לחוק הגנת הצרכן – טענה שהמבקשת דוחה. המבקשת מוסיפה כי גם דברי דואר ששלח פייסחוב לא הגיעו ליעדם במועד, וזאת לאחר הגשת בקשת האישור. המבקשת מוסיפה כי בית המשפט המחוזי שגה גם בכך שהתעלם מדוגמאות נוספות שצורפו על ידה, שלשיטתה מבססות את קיומה של קבוצה שנפגעה מהשירות.

לבסוף, המבקשת מלינה על כך שבית המשפט התעלם לדבריה ממאזן הכוחות בינה ובין הדואר, מפערי המידע בין הצדדים ומחוסר תום ליבו של הדואר – שלא השיב לפנייה מוקדמת מצידה של המבקשת, והסתיר מידע מהותי מבית משפט; כאשר לעומת זאת, המבקשת מצידה פעלה בשקידה סבירה להנחת התשתית העובדתית הדרושה.

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, נחה דעתי כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת הדואר. ואפרט.

נהוג בפסיקה לנקוט בגישה ליברלית בבחינת

בקשה לתיקון בקשה לאישור תובענה כייצוגית המוגשת בשלבים מוקדמים של ההליך הייצוגי, וזאת משום האינטרס הציבורי בבירור תובענות ייצוגיות ראויות. בהתאם, ככל שעל פני הדברים נראה כי בקשת האישור איננה בקשת סרק, וכן ככל שקיים יסוד סביר להניח שהתיקון המבוקש יתרום להכרעה בעניינים השנויים במחלוקת – בית המשפט ייטה להיעתר לבקשת התיקון. עם זאת, הובהר בפסיקה כי אין לאפשר תיקון של בקשת האישור לצורך עריכת "מקצה שיפורים" בבקשה שהוגשה כלאחר יד וללא שקידה ראויה, או לצירוף טענות או עובדות נוספות שניתן היה לצרפן לכתחילה לבקשת האישור (רע"א 3955/19 פלאפון תקשורת בע"מ נ' שירזי , פסקה 12 (30.4.2020) (להלן: עניין

שירזי ); רע"א 1850/19 לרנר נ' די בי אס שירותי לווין (1998) בע"מ, פסקה 9 (7.2.2020)). בעניין אינסלר נקבע כי השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה לתיקון בקשת האישור הם: מידת חיוניותו של התיקון לבירור השאלות האמיתיות שבמחלוקת; השיהוי בהעלאת הטענה או בהוספת הראיה והעיתוי שבו הוגשה בקשת התיקון; מידת הפגיעה שהתיקון עלול לגרום לבעל הדין היריב; ושאלת תום ליבו של מבקש התיקון (בר"מ 4303/12 אינסלר נ' המועצה האזורית עמק חפר , פסקה 8 (22.11.2012); עניין שירזי , פסקה 12).

בענייננו, בית המשפט המחוזי נתן דעתו לשיקולים אלה בשתי החלטות מנומקות, ואלה הובילו אותו לקבל באופן חלקי בלבד את בקשת התיקון. איני רואה הצדקה להתערב בהחלטותיו בנדון, על אחת כמה וכמה בהינתן שיקול הדעת הרחב הנתון לערכאה הדיונית בנוגע לניהול ההליך בכלל, ובנוגע לתיקון בקשת האישור בפרט. כידוע, לערכאה הדיונית היכרות מעמיקה עם ההליך ויכולת להתרשם מהתנהלות הצדדים באופן בלתי אמצעי, והתערבות בהחלטותיה בעניינים דיוניים תיעשה אך במקרים חריגים, כאשר ההחלטה ניתנה בניגוד לדין או שהיא גרמה לעיוות דין (רע"א 125/19 קליין נ' בתי זיקוק לנפט בע"מ (בז"ן) , פסקה 6 (3.7.2019); רע"א 748/18 אברהמי נ' י. בראון ובניו בע"מ , פסקה 5 (12.5.2019)). כפי שיבואר, המקרה הנדון אינו נמנה עם מקרים אלה.

8.

שלא כטענת המבקשת, פסק הדין בעניין גרסט לא שינה מן הנטל המוטל על המבקש בבקשת האישור. סעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי על המבקש לשכנע " שהתובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה " ; ודרישה זו התקיימה עוד קודם לפסק הדין בעניין גרסט . הלכה מושרשת היא שעל המבקש לבסס כראוי את בקשת האישור מבחינה משפטית ועובדתית, וככלל לא יתאפשר למבקש לערוך "מקצה שיפורים" בבקשת אישור שהוגשה על בסיס תשתית עובדתית או משפטית רעועה (רע"א 1235/19 סופר נ' אורגד ח.ש.ן בע"מ , פסקה 12 (2.4.2020)). כפי שיפורט להלן, התיקונים הנדונים במסגרת בקשת רשות הערעור דנן נחזים כניסיון לעריכת "מקצה שיפורים" בבקשת האישור, ולפיכך לא נמצא פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להתירם.

9.

ראשית אפנה לסקר שנערך על ידי ד"ר שריד. סקר צרכני, מעצם טיבו וטבעו, עשוי להועיל להוכחת עמדותיהם של צרכנים בעניינים שונים; ואולם ברי כי אין בכוחו של סקר מסוג זה לשמש ראיה לכך שכשל נטען כלשהו אמנם אירע במציאות. כאשר על הפרק ניצבת שאלה עובדתית מהסוג שבמוקד בקשת האישור הנדונה – סקר צרכני מהווה לכל היותר עדות מפי השמועה, שאינה קבילה כראיה. המבקשת נאחזת בכך שבתיק טנוס

התקבלה חוות דעת שהוגשה מטעם הדואר והתבססה על סקר צרכני, וטוענת כי יש לגזור מכך גזירה שווה לענייננו; ואולם אין הנדון דומה לראיה. בתיק טנוס

ממצאי הסקר נועדו להעיד על עמדותיהם של צרכנים בשאלה אם השירות שניתן להם ענה על ציפיותיהם; ואילו כאן מבוקש לעשות שימוש בממצאי הסקר כראיה לקיומה של קבוצה, כלומר לעצם התרחשותו של כשל ולהיקפו – וזאת לא ניתן. משהוברר כי אין בסקר מאת ד"ר שריד כדי לתרום להכרעה בשאלות שבמחלוקת, הרי שגם לפי אמת המידה הליברלית שנקבעה בפסיקה, אין לאפשר את צירופו לבקשת האישור.

ומכאן לעמדותיהם של משרד התקשורת והמועצה לצרכנות שצירופן התבקש. מבקשת התיקון עולה כי המבקשת כלל לא אוחזת בידה בעמדות כלשהן מאת גורמים אלה – אלא למעשה מבקשת מבית משפט שיורה למאסדר ולמועצה לצרכנות לערוך עמדות מטעמן; ולכך אין מקום. לערכאה הדיונית אמנם נתונה הסמכות לבקש את עמדת המאסדר או גוף רלוונטי אחר במסגרת הליך ייצוגי, בהתאם לשיקול דעתה, ועל פי רוב הדבר ייעשה כאשר העמדה עשויה לשפוך אור על סוגיה משפטית שבמוקד ההליך. ואולם עמדת המאסדר לא נועדה לשמש ככלי בידי המבקש לעריכת מקצה שיפורים בבקשת אישור, כבענייננו. נוסף על כך, במקרה דנן ספק אם עמדות משרד התקשורת והמועצה לצרכנות יסייעו בידי המבקשת בהוכחת כשלים בשירות וקיומה של קבוצה. נתונים שיימסרו מאת משרד התקשורת בנוגע למספר פניות ציבור שהתקבלו אצלו בנושא השירות, יכולים להעיד על עצם קבלת הפניות. אולם אין באמור משום ראיה שהכשלים שדווחו אירעו במציאות ומאלו טעמים; והדבר נכון גם ביחס לעמדת המועצה לצרכנות.

אף הבקשה לצרף את פייסחוב כמבקש נוסף, בדין נדחתה. כזכור, צירופו לבקשת האישור התבקש במענה לטענת הדואר כי אין באפשרותו של תאגיד לתבוע מכוח חוק הגנת הצרכן; וכן משום שדברי דואר ששלח פייסחוב עצמו לא הגיעו ליעדם במועד, וכי כך אירע לאחר הגשת בקשת האישור. מדובר על פניו בניסיון מובהק לעריכת מקצה שיפורים בבקשת האישור, על דרך תיקונה. מעבר לכך, אפילו אם ייקבע שאין למבקשת עילת תביעה אישית מכוח חוק הגנת הצרכן מאחר שהיא אינה עונה להגדרת "צרכן", ואינני נוקטת עמדה בשאלה זו, הדבר אינו מחייב את דחיית העילה הצרכנית. כידוע לבית המשפט הסמכות לצרף או להחליף תובע מייצג, וזאת מתוקף סעיף 8(ג) לחוק תובענות ייצוגיות (וראו גם רע"א 7146/18 קידום ד.ש. (השקעות ופיננסים 1992) בע"מ נ' ששון , פסקה 14 (22.10.2019)). ועוד יצוין כי המבקשת כלל לא פירטה את הטענה שלפיה פייסחוב נפגע בעצמו מן השירות באופן המקים לו עילת תביעה אישית נגד הדואר, ואף לא הציגה כל ראיה לכך.

10.

המבקשת מלינה על כך שבית המשפט המחוזי התעלם מן העובדה שהיא צרפה לבקשת האישור שורה של דוגמאות המבססות לשיטתה את קיומה של קבוצה. לא מצאתי בטענות אלה ממש, שכן ברי כי במסגרת ההחלטה בבקשת התיקון נדרש בית המשפט להתייחס רק לאותן ראיות שלא צורפו לבקשת האישור ושהמבקשת עתרה לצרפן. ההתייחסות לדוגמאות שפורטו בבקשת האישור, ובפרט לשאלה אם יש בהן כדי להצביע על קיומה של קבוצה, תיעשה מטבע הדברים במסגרת ההחלטה בבקשת האישור.

סוף דבר

11.

המסקנה מכל האמור היא, כי לא נפל כל פגם בהחלטות בית המשפט המחוזי, לא כל שכן פגם המצדיק התערבות בהחלטות הערכאה הדיונית הנוגעות לניהול ההליך.

התוצאה היא שבקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות.