רע"א 7864/16 מרים כהן נ. מרדכי מילגרום

בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 26.9.2016 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא י' שנלר , סגן הנשיא ד"ר ק' ורדי והשופט ח' ברנר ) ברע"א 28919-11-15, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת כלפי פסק דינו מיום 8.11.2015 של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט העמית מ' סובל ) בעש"א 55499-08-15, אשר דחה את ערעור המבקשת על החלטת לשכת ההוצאה לפועל בתל אביב מיום 25.8.2015 (כב' הרשם א' אשר ; להלן: הרשם ) בתיק הוצאה לפועל 506676-04-15 (להלן: תיק ההוצל"פ ), בה נדחתה טענת "פרעתי" שהעלתה המבקשת. ענייננו, אפוא, בבקשת רשות ערעור ב" גלגול רביעי ".

רקע והליכים קודמים

1.תיק ההוצל"פ, בו המבקשת היא החייבת והמשיבים הם הזוכים, נפתח בשנת 2015 לשם ביצע פסק דין מיום 23.12.1997 של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופט י' שנלר ) בת"א 2294/97 (להלן: פסק הדין מ-1997 ). פסק הדין מ-1997 ניתן בעקבות תביעת פינוי שהגישו הורי המשיבים, הבעלים דאז של נכס ברחוב יצחק שדה 21 בגבעת שמואל, הידוע כחלקה 634 בגוש 6189 (להלן: הנכס ), נגד המבקשת ובעלה המנוח, שהתגוררו בנכס באותה עת כדיירים מוגנים. תביעת הפינוי הוגשה בגין בנייה שבוצעה על-ידי הדיירים ללא רשות בעלי הבית. באותו פסק דין, שניתן על יסוד הסכמת הצדדים, ניתן צו פינוי המחייב את הדיירים לפנות את הנכס (להלן: צו הפינוי ), ואולם נקבע כי הצו ייכנס לתוקפו אך ורק אם יבצעו האחרונים "בניה כלשהי, בין בבית ובין בחצר, לרבות שיפוץ כלשהו – אם לא יקבלו אישור מראש ובכתב" לכך מבעלי הנכס (פסקה 2 לפסק הדין מ-1997). בחלוף למעלה מ-17 שנים, בחודש אפריל 2015, פתחו המשיבים, שירשו בינתיים מהוריהם את זכויות הבעלות בנכס, את תיק ההוצל"פ לשם ביצוע צו הפינוי, וזאת בטענה שנערכה בנייה בנכס על-ידי המבקשת באופן שצו הפינוי המותנה שבפסק הדין מ-1997 נכנס לתוקף. המבקשת, שעודנה גרה בנכס עם שני ילדיה הבגירים, הגישה בקשה לביטול הפינוי, שהיא במהותה, על-פי קביעת הרשם, בקשה בטענת "פרעתי". בבקשה הוסבר שלא התקיימה הפרה, וצוין שהמבקשת היא דיירת מוגנת, ושמצבה הבריאותי והכלכלי קשה ביותר.

בהחלטתו מיום 25.8.2015 תיאר הרשם ניסיונות שנעשו במסגרת הדיונים בפניו, ולא צלחו, להגיע לפשרה שתאזן בין זכויות הצדדים. בשים לב לטענות הצדדים ולראיות שהובאו בפניו, קיבל הרשם את גרסת המשיבים, בקבעו שפסק הדין מ-1997 הופר בכך שבחצר הנכס נבנתה יחידת דיור קטנה ובכך שנעשה ריצוף בחצר – וכל זאת ללא קבלת רשות מראש ובכתב מהמשיבים, מהוריהם או מבא-כוחם. נוכח האמור, קבע הרשם שצו הפינוי נכנס לתוקפו. צוין, כי לא כל הפרה של פסק דין תביא להפעלת סעיף הסנקציה שבו, וייתכנו מקרים בהם יקבע רשם ההוצאה לפועל כי עמידתו של זוכה על הפעלת סנקציה נגועה בחוסר תום לב. אולם הובהר, כי במקרה דנא סעיף הסנקציה קבע מראש את הסעד הראשי, הוא סעד הפינוי, ולכן אין לראות בעמידת המשיבים על הפעלתו משום חוסר תום לב, מה גם שדומה כי ההפרה לא תוקנה במלואה, והמבקשת לא הציעה להעניק למשיבים סעד חלופי כלשהו, דוגמת פיצוי. לרקע האמור, ובלי להתעלם ממצבה הכלכלי והבריאותי הקשה של המבקשת, נדחתה טענת ה"פרעתי" וניתנו הוראות למשיבים לשם קידום הליך פינויה מהנכס.

2.המבקשת הגישה ערעור על החלטת הרשם, שנדחה בפסק דינו מיום 8.11.2015 של בית משפט השלום. נוכח התרשמותו כי המבקשת לא הסתייגה מקביעותיו העובדתיות של הרשם, קבע בית משפט השלום כי משהפרה המבקשת את פסק הדין מ-1997 אזי התנאי שנקבע בו התגבש וצו הפינוי הפך תקף. מכיוון שפסק הדין מ-1997 נתן תוקף להסכמות של בעלי הדין שם, שאינן כוללות סעדים של פיצוי או סעד מן הצדק, להם טענה המבקשת; וכן בשים לב לכך שתפקיד הרשם הוא לבצע פסקי דין, ולא לפרשם – נקבע כי אין אפוא בסמכות הרשם להעניק למבקשת סעדים כגון-דא. עוד צוין, כי חלוף הזמן אינו בגדר סיבה שלא לבצע את הפינוי, שכן תכליתו של פסק הדין מ-1997 טמונה בהיותו צופה פני עתיד – וקביעה כי אין לאוכפו תיטול ממנו את עוקצו. אשר לנסיבותיה האישיות של המבקשת, נקבע שחרף היותן קשות ומצערות אין בהן למנוע את ביצוע פסק הדין מ-1997, והן אינן מורידות מכך שהיה על המבקשת להקפיד לא להפר את התחייבויותיה. לבסוף, בית המשפט הצר על כך שהמבקשת וילדיה לא ניצלו את ההזדמנות שהעמיד בפניהם הרשם להגיע להסדר.

3.כלפי פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור, שנדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 26.9.2016, לאחר ניסיונות מצד בית המשפט להביא את הצדדים להסכמות, אשר, למרבה הצער, העלו חרס. צוין, כי המבקשת לא הצביעה, ככלל, על טעות כלשהי שנפלה בעניינה, ודאי לא טעות המצדיקה התערבות במסגרת בקשת רשות ערעור. חודד כי בניגוד לטענת המבקשת, לא מדובר בענייננו בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ואשר כולל סעיף סנקציה, או אז יש לבחון האפשרות לממש את הסנקציה – אלא, במקרה דנא כבר

ניתן פסק דין מותנה לפינוי, כאשר בהתאם להחלטת הרשם, עליה סמך בית המשפט ידו, התגבש התנאי שנקבע. נוכח הבחנה זו הבהיר בית המשפט המחוזי שהוא אינו מחווה דעתו לעניין אפשרותה של המבקשת לפנות לבית המשפט המתאים על-מנת לטעון, בין היתר, לקיומו של סעד מן הצדק. בנוסף, טענות המבקשת כי ב-1997 לא מדובר היה באותם בעלי דין, ושראוי היה להורות למשיבים להגיש תביעה לפינוי שתידון בפני הערכאה המוסמכת לכך חלף הדיון בפני הרשם – נדחו אף הן. עוד הודגש, שלא מדובר בהפרה זוטא, ושהמבקשת משלמת כיום סכום נמוך ביותר כשכר דירה, לכן קביעה כי צו הפינוי אינו תקף תמשיך למנוע מהמשיבים לממש את זכותם הקניינית. נוכח כל האמור נדחתה בקשת רשות הערעור. על-מנת לאפשר למבקשת זמן להתכונן נקבע מועד הפינוי ליום 15.11.2016.

כלפי החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא, ובצדה בקשה לעיכוב ביצועו של צו הפינוי. נוכח הנסיבות, ולאחר עיון בתגובת המשיבים לבקשה לעיכוב ביצוע, הוריתי בהחלטתי מיום 9.11.2016 על עיכוב ביצוע הפינוי.

בקשת רשות הערעור

4.המבקשת טוענת כי מוצדק לקבל את הבקשה, הגם שמדובר ב"גלגול רביעי", וזאת משום שהערכאות הקודמות טעו בהכרעותיהן, וכן נוכח נסיבות המקרה הקשות – בראשן היותה חולה במחלת הסרטן והימצאותה בהליך פשיטת רגל – שהופכות את פינויה מן הנכס לתוצאה בעייתית ומקפחת. לגופו של עניין, המבקשת חוזרת על טענות רבות שהועלו בפני הערכאות הקודמות, ביניהן, בין היתר, טענה שהיא "נזרקת לרחוב בשל בנייה שלא הוכחה"; שהרשם חרג מסמכותו ואף פירש באופן שגוי את פסק הדין מ-1997; שיש להורות למשיבים להגיש תביעה לפינוי בערכאה המוסמכת לכך, ולחלופין - לאפשר למבקשת לפנות בעצמה לבית המשפט; וכן שיש לתת משקל לחלוף הזמן מאז מתן פסק הדין מ-1997 ועד למועד הגשתו לביצוע בשנת 2015, ולכך שהצדדים שם שונים מהצדדים בהליך הנוכחי. לעניין הגנה מן הצדק, נטען, בין היתר, שהמבקשת לא ויתרה מעולם על האפשרות להעלות טענה מסוג זה, שבית משפט השלום טעה כשקבע שההסכמות ב-1997 לא כללו סעד מן הצדק, ושבית המשפט המחוזי כלל לא דן בנושא. נוסף על כל זאת, הועלו בבקשה גם טענות במישור החוזי ובמישור הנזיקי לעניין היחסים בין הצדדים, וכן טענות בהתאם לדיני הגנת הדייר. נוכח כל האמור, המבקשת מבקשת התערבותו של בית משפט זה וזימון הצדדים לדיון.

5.בהתאם להחלטתי מיום 9.11.2016 הגישו המשיבים תשובתם, בה נטען שהבקשה אינה מעלה שאלה כללית החורגת מעניינם של בעלי הדין, ומכאן שאינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול רביעי" ודינה להידחות. נטען, בין היתר, כי טענותיה של המבקשת כוללות בעיקר פנייה לחמלה ולרחמים, ואולם עם כל הצער על מצבה העגום – נסיבותיה האישיות אינן מהוות עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול רביעי". בהקשר זה הפנו המשיבים לפסיקה לפיה אין לעכב הליכי פינוי אך בשל מצבו הקשה של החייב. לגופו של עניין צוין, בין היתר, כי המבקשת תוקפת בטענותיה עובדות שנקבעו בהליכים הקודמים בתיק, כך למשל בטענתה שהבנייה בחצר הנכס "לא הוכחה", אך ערכאות ערעור אינן נוטות להתערב בממצאים עובדתיים, ולא זו בלבד, אלא שחלק מטענות אלה כלל לא הועלו על-ידי המבקשת בפני הרשם במסגרת הדיון בבקשה שהוגשה בטענת ה"פרעתי". בנוסף, נטען שכלל לא עומדת למבקשת האפשרות לטעון לסעד מן הצדק, שכן ההליך דנא תחילתו בבקשה לביצוע צו פינוי קיים, ולא, להבדיל, בבירורה של תביעת פינוי חדשה.

אשר לאפשרות שיינתן למבקשת פרק זמן נוסף בטרם פינוי לצורך היערכות, במקרה שבקשת רשות הערעור תידחה (אפשרות לגביה ביקשתי את עמדתם של המשיבים בהחלטתי מיום 9.11.2016) – המשיבים הודיעו כי הם מסכימים לארכה של 60 ימי התארגנות החל ממועד דחיית הבקשה, והכל בתנאי שהמבקשת תאשר מבעוד מועד כי בקבלתה את הארכה האמורה היא מתחייבת לפנות מרצונה את הנכס במועד שייקבע ושלא יידרש לבצע את הפינוי בכוח. כמו כן, ביקשו המשיבים שהיה ותינתן ארכה, תחויב המבקשת להפקיד ערבון בקופת בית המשפט להבטחת ביצוע הפינוי כאמור, וזאת, לדברי המשיבים, נוכח העובדה שבעבר לא קיימה המבקשת את התחייבויותיה.

דיון והכרעה

6.לאחר העיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה השונים, וכן בתשובות המשיבים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

ידועה ה הלכה לפיה רשות ערעור ב"גלגול רביעי" תינתן אך בהתקיימן של נסיבות נדירות ביותר (ראו למשל: רע"א 2226/14 נגר נ' בנק הפועלים בע"מ - משכן , פסקה 8 ( 29.10.2014 ), והאסמכתאות המצויות שם; רע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פסקה ד' (18.3.2007) ). המקרה שלפני אינו נכלל בגדר אותם מקרים חריגים בהם על ערכאה רביעית להידרש לעניין. ראשית יובהר כי בבקשה כלל לא נומק מדוע המקרה דנא עומד, לכאורה, באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול רביעי". ודוק: לא נטען שמתעוררות שאלות בעלות חשיבות כללית או ציבורית כלשהי, החורגות מעניינם של הצדדים הקונקרטיים, ואף לא נטען שנדרשת התערבות של בית משפט זה לשם מניעת עיוות דין. כל שנטען לעניין זה הוא שמוצדק לקבל את הבקשה משום שהערכאות הקודמות שגו בהחלטותיהן, וכן משום נסיבותיה האישיות הקשות של המבקשת. ככלל, די באמור כדי להסיק שדין הבקשה להידחות. יתרה מכך, גם אם נניח כי בטענותיה הנ"ל של המבקשת התכוונה היא למעשה לטעון לעיוות דין שנגרם לה – ואף שהדבר לא נטען במפורש – אפילו תחת הנחה כזו דין הבקשה להידחות. לא התרשמתי שאי התערבות בעניינה של המבקשת עלול להביא לעיוות דין, שכן במסגרת ההכרעות בעניינה בערכאות הקודמות לא נפלו טעויות כלשהן, כפי שטענה, לא מבחינה מהותית ולא מבחינה פרוצדוראלית, וככלל אין בתוצאות ההליכים שתוארו לעיל משום חוסר סבירות שעלול לעלות כדי עיוות דין. בדומה לכך, נסיבותיה האישיות של המבקשת, אף שאין חולק כי הן קשות ומצערות ביותר, אינן מבססות עילה להתערבותו של בית משפט זה בשל עיוות דין שנגרם בעניינה.

7.בגדר למעלה מן הצורך אציין, כי אף לגופו של עניין שוכנעתי שדין טענות המבקשת להידחות. בפתח הבקשה צוין שהבנייה בנכס לא הוכחה, אולם, בשונה מכך, לקראת סופה נכתב כי "השיפוץ שנערך לא גרם כל נזק למשיבים", ובדיון בבית המשפט המחוזי אף ציין בא-כוח המבקשת כי "אכן בנו" בנכס אך "בהיקף מינורי בלבד". בהתחשב בסתירות אלה בטיעוני המבקשת, ונוכח קביעותיו המבוססות של הרשם בנוגע לבנייה שבוצעה בנכס על-ידי המבקשת או מטעמה, קביעות אשר עברו תחת שבט ביקורתן של הערכאות הקודמות, ברי כי אין מקום להידרש לקביעות עובדתיות כגון-דא בגדר ההליך הנוכחי. אשר לטענה כי הרשם פירש את פסק הדין מ-1997 פרשנות בלתי סבירה בקבעו שלמבקשת "אסור היה להזיז אבן" בנכס – מקריאת החלטתו דומה כי מדובר היה בצורת ביטוי בלבד, ולא בהכרעה או פרשנות כלשהי. בהקשר זה סיפקה המבקשת סימוכין מהפסיקה לפיהם בהינתן מחלוקת בעניין פרשנותו של פסק דין שהוגש לביצוע, אזי על הרשם להפנות שאלת הבהרה לערכאה שנתנה את פסק הדין במקור. דא עקא, לשונו של פסק הדין מ-1997 כלל אינה משתמעת לשתי פנים, ועל-כן הפניית שאלת הבהרה אינה רלבנטית בענייננו. ככלל, דומה כי המבקשת אף מנסה לתקוף בטענותיה את קביעותיו של פסק הדין מ-1997, פסק דין שניתן בהסכמתה ושלא הוגשו עליו כל ערעור או השגה, או לחלופין להתעלם מקיומו. ברי כי אין להידרש לטענות מסוג זה, וכי אף לא היה מקום להשמעתן.

אשר לטענה כי ראוי היה להורות למשיבים להגיש תביעה חדשה לפינוי, נכון קבע בית המשפט המחוזי כי לא היה מקום לדרוש זאת מן המשיבים "בה בשעה שאוחזים הם בפסק דין תקף לפינוי" (פסקה 10 בהחלטת בית המשפט המחוזי), תוך שהוא מבחין בין המקרה דנא, בו כבר ניתן צו פינוי והוסכם להתנות את תוקפו בקיום הפרה עתידית, לבין מצב דברים אפשרי אחר, כאשר מתבקש בית המשפט ליתן צו פינוי

חדש

בעקבות טענה להפרה נוספת מצד הדייר (לרבות הפרת הסכם שקיבל מעמד של פסק דין ושקבע שהפרתו תהווה עילה לפינוי). המבקשת שבה וטענה בתוקף לקיומו של סעד מן הצדק, בהתאם להוראות סעיף 132 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, ותקפה את החלטת בית המשפט המחוזי, אשר לשיטתה כלל לא דן בנושא. כאן המקום לשוב ולהבהיר ש אין זה מסמכותו של רשם הוצאה לפועל להעניק סעד מן הצדק במסגרת הליך שעניינו ביצוע פסק דין , ומשכך גם אין לדון בטענה מעין זו בערעורים שונים על החלטות הרשם. טוב עשה, אפוא, בית המשפט המחוזי כשהבהיר שהוא כלל אינו נדרש לדון במסגרת ההליך הנוכחי באפשרותה של המבקשת להגיש הליך בטענה כגון-דא, ו יובהר, שקביעות אלה זוכות למשנה תוקף נוכח האמור בפסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא ג' ארנברג ) מיום 15.11.2015 בעש"א 56830-07-15, אליו חזרה והפנתה המבקשת.

8.לסיום, איני מקל ראש בקשייה של המבקשת ובנסיבות חייה הלא קלות. עם זאת, בשים לב לכל האמור נראה כי אין מקום לקבלת בקשתה. התוצאה היא קשה – אך לא ניתן להתעלם, רק בשל קושי זה, מקיומו של פסק דין שניתן בזמנו ושאינו משתמע לשתי פנים. יפים בהקשר זה דבריו של בית המשפט המחוזי:

"מעת שניתנה הזדמנות למבקשת ולמנוח להישאר דיירים מוגנים תחת מגבלה ברורה וראשונית, דהיינו כי לא יבנו ו/או ישפצו את הנכס לרבות בניה בחצר, שומה היה עליהם להיזהר כמפני אש, שלא לסטות מהוראה זו. אכן, חלפו שנים רבות אולם אין בכך להפקיע את הסכמת הצדדים ופסק הדין שניתן, ובמיוחד יפים הדברים מעת שמדובר – ובניגוד לנטען – בבניה מסיבית על כל המשתמע מכך" (פסקה 10 להחלטת בית המשפט המחוזי).

לא זו בלבד, אלא ש אף לאחר שהמבקשת לא עמדה בתנאי שנקבע, וכתוצאה מכך נפתח תיק ההוצל"פ, דומה שעמדו בפניה מספר הזדמנויות להגיע, בכל זאת, לפשרה, ויש להצר על כך שהיא לא ניאותה להסכים לפתרונות שהוצעו. מקריאת הפרוטוקול וההחלטה מיום 30.5.2016 עולה כי שופטי בית המשפט המחוזי לא התעלמו מההיבט האנושי, עשו מעל ומעבר להשגת פשרה ואף הוצעו הצעות ראויות. ברי כי השגת פשרה תלויה הייתה לא רק במבקשת, אלא ודאי גם במשיבים, ואולם משהועלו הצעות שונות שהמשיבים הביעו נכונות לקבלן, דומה כי סירובה של המבקשת מנע הגעה לעמק השווה, ומכאן שהרשם, והערכאות הבאות אחריו, נדרשו להכריע כפי שהכריעו. בהעדר הסכמות אין מנוס מסיום ההתדיינות בפסיקה המבוססת על הדין, ועליו בלבד.

9.לקראת סיום, ונוכח האמור בסעיף 7 להחלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין המותב האמור לדון בבקשת רשות הערעור במקרים כגון-דא, דומה כי יש מקום להבהיר את שנאמר ברע"א 5797/14 דוד נ' אהרון (14.5.2015). בגדר הליך ב"גלגול שלישי" בבית המשפט המחוזי שתחילתו בהחלטת רשם ההוצאה לפועל, המותב המוסמך לדון בערעור לגופו – כלומר, לאחר שניתנה רשות ערעור – הוא מותב תלתא, ואילו בבקשת רשות הערעור עצמה מוסמך לדון שופט יחיד, ובכלל זה גם לדחותה. אמנם, באותו פסק דין בואר כי "מקובל במצבים אלה, כאשר דן יחיד סבור שיש לשקול מתן רשות ערעור, להותיר גם את ההחלטה בבקשת רשות הערעור לכלל חברי ההרכב" (סעיף 15 לפסק הדין). אולם, כאשר, להבדיל, לא ניתנת כלל רשות ערעור, הסמכות לדון בבקשה עצמה - לרבות קבלת החלטה על דחייתה – נתונה לדן יחיד. אין בכך כדי לשלול את העברת הבקשה לדיון בפני מותב, אך מובהר שכאשר דן יחיד סבור כי דינה להידחות הוא מוסמך להחליט כך לבדו. הערתי זאת רק משום שלא היה ברור מהחלטת בית המשפט המחוזי האם הוא ראה עצמו חייב לקיים את הדיון בבקשת רשות הערעור במותב תלתא, אם לאו. כמובן שאין באמור משום ביקורת על ההחלטה לקיים במקרה דנא את הדיון בבקשת הרשות בפני הרכב, ולו בשל התוצאה הקשה מהבחינה האנושית.

10.סוף דבר, הבקשה נדחית. בנסיבות המקרה, מצאתי לאפשר למבקשת להיערך לפינוי כך שהנכס יפונה על ידה עד ליום 15.2.2017. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.