רע"א 8864/99 ליאת אנקווה נ. מעוז חברה לביטוח בע"מ

1.זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט יעקובי-שווילי) מיום 11.11.99 בה החליט בית המשפט לבטל פסק דין שניתן על ידו בה.פ. 164/99 בש"א 5788/99 (להלן - "ההחלטה").

2.פסק הדין שניתן ובוטל קיבל עתירה אחת מאלו שנתבעו על ידי המבקשות, ולבקשת המשיבה בוטל פסק הדין. הטעם לבקשת הביטול נשען על הטענה כי הישיבה ביום 12.5.99 אשר בעקבותיה הוגשו סיכומים בכתב וניתן פסק הדין, נקבעה למעשה לדיון בבקשת ביניים לבירור בקשה לעיכוב ביצוע פינוי דירה בהליכי הוצאה לפועל ולא לדיון בהמרצת הפתיחה גופה. בהקשר לכך נטען כי המשיבה לא הכינה עצמה לדיון בהמרצת הפתיחה וממילא לא הכינה תצהיר תשובה ולא הביאה את כל ראיותיה. בית משפט קמא קיבל את עמדת המשיבה וביטל את פסק דינו. הוא השתית את החלטת הביטול על שני אלה: האחד - על הקביעה העובדתית כי בהזמנה לדיון שנשלחה לצדדים צויין כי מדובר בבקשת ביניים ולא בהליך התובענה עצמו וכי על כן המשיבה הניחה כי מדובר בדיון במסגרת מצומצמת ולא בהליך העיקרי. והשני - על התפיסה המשפטית כי נתונה לבית המשפט סמכות טבועה לבטל פסק דין שנתן בנסיבות מתאימות, וכי מציאות הדברים כפי שארעה כאן הולמת הפעלת סמכות כזו, שכן היא שקולה, למעשה, למצב הדומה למתן פסק דין בהעדר נתבע אשר לא הוזמן כדין ולא ניתן לו יומו לטעון לגופן של השאלות שבמחלוקת הרלבנטיות לאותו הליך.

3.המבקשות עותרות לרשות ערעור על החלטת בית משפט קמא, כשעיקר טענתן היא כי אין זה מקרה הולם להפעלת סמכות ביטול פסק הדין. לדבריהן, אין מדובר בליקוי חמור או בנסיבות יוצאות דופן הכרוכות בפסק הדין שניתן המצדיקים את ביטולו מ"חובת הצדק". יתר על כן, לגופם של דברים, ניתנה למשיבה "יומה בבית המשפט" להעלות את כל טיעוניה והיא לא קופחה, ויוזמת הביטול שהיא נקטה בה מהווה ניצול לרעה של הטעות בהזמנת בית המשפט שהופעלה כאשר תוצאות פסק הדין לא היו לרוחה.

4.נתתי דעתי לנימוקי בקשתן של המבקשות ולתשובת המשיבה ובאתי לידי מסקנה כי יש לדחות את הבקשה ולאמץ את קביעותיו של בית משפט קמא הן באשר להיבט העובדתי והן באשר לגישה המשפטית שננקטה על ידו.

ראשית, ייאמר, כי אין מקום להתערב בקביעות בית משפט קמא על פיהן ההזמנה לדיון שנשלחה לצדדים אכן התייחסה להליך הביניים, ועל התרשמותו כי המשיבה ובא כוחה הניחו כי אכן מדובר בהליך כזה ולא בדיון בתובענה העיקרית. לא למותר לציין כי הסיכומים מטעם המשיבה בעקבות הדיון שנתקיים מתייחסים במפורש לבקשה לעכב הליכי הוצל"פ עד להכרעה בבקשה העיקרית למתן פסק דין הצהרתי (סעיף 1 לנספח ח' לתשובת המשיבה) ומהקשר הדברים הכולל עולה כי אכן היא ובא כוחה סברו כי מדובר בהליך ביניים אליו נערכו ולא בהליך העיקרי.

ובאשר להיבט המשפטי:

כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את "יומו בבית המשפט". מושג זה נושא עמו תוכן מהותי ולא טכני בלבד ועניינו בקביעה כי תינתן לצד למשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות למחלוקת בהליך נתון. מכאן משתמעת התוצאה כי מקום שבעל דין נעדר מדיון עקב כך שלא הוזמן אליו, או שבשל תקלה אחרת הוא מוזמן לדיון בהליך מסוים, אליו הוא נערך, ומתברר כי עקב טעות שוררת הנחה שגויה בקרב מי מבעלי הדין ואולי אף בית המשפט כי מדובר בהליך אחר אשר אליו לא התכונן בעל הדין ואשר בהקשר אליו לא מיצה את ראיותיו וטיעוניו, כי אז נגוע אותו הליך בפגם דיוני שורשי המצדיק את ביטולו ואת פתיחתו מחדש לצורך ניהולו בצורה תקינה. מבחינה זו קימת אנלוגיה בין מצב בו בעל דין לא הוזמן כלל לדיון שנתקיים בהעדרו לבין מצב בו הוא הוזמן והופיע לדיון מתוך הנחה כנה ובתום לב כי מדובר בדיון שמסגרתו, טיבו ומטרתו הינם שונים מכפי שהובן על ידי הערכאה השיפוטית הדנה, ואולי אף על ידי בעל הדין האחר.

אלה הם מצבים בהם מוסמכת הערכאה השיפוטית שנתנה החלטה אגב תקלה דיונית כזו לבטל אותה ולהורות על דיון מחודש. ביטול החלטה עקב פגם מהותי בהליך נעשה מתוך חובת הצדק ex debito iusitiae , והפגם בהליך מהווה עילה לביטול ההחלטה. (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' 7, עמ' 736). בנסיבות אלה לא נכנס בית המשפט לבחינה האם ההחלטה נכונה וצודקת לגופה, ואין הביטול נתון לשיקול דעתו אלא עליו לבטלה כדי להבטיח הליך דיוני תקין. כבר קבעה ההלכה הפסוקה מקדמת דנא כי

"פסק דין אשר ניתן שלא כהלכה - דרך משל: מבלי שהנתבע הוזמן כחוק - רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק ... פסק דין כזה פגום הנהו ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של ענין שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא ינתן נגדו פסק-דין אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה." (ההדגשה שלי - א.פ.)

(דברי השופט זוסמן בע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פד"י ח(1) 395, 397). (ראה גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' 5, עמ' 260; ע"א 36/75 חסן נ' מוזדן פד"י לא(1) 757, 761;. ע"א 5000/92 רע"א 4680/92 בן ציון נ' גורני ואח', פד"י מח(1) 830, 835).

יש הרואים בזכות הביטול של פסק דין מ"חובת הצדק" משום זכות בעלת אופי חוקתי הכרוכה בעקרון היסוד בדבר ההזדמנות השווה שיש ליתן לכל בעל דין להגיע למערכת השיפוטית ולטעון בה את טענותיו.

ואכן,

"גם בהעדר הוראה מפורשת בדין, מוסמך בית המשפט, ולפעמים אפילו חייב הוא, לבטל פסק דין שניתן על פי צד אחד והוא - על יסוד סמכותו הטבועה של בית המשפט. משהפכה כיום זכות הגישה למערכת השיפוטית לענין חוקתי, יש לבחון את שיקול דעתו של בית המשפט בסוגיה שלפנינו גם מהבחינה הזו...

מכאן, שאם לא ניתנה לבעל דין הזדמנות לנצל את הזכות, שומה על בית המשפט לבטל את הפסק בין אם ההזדמנות לא ניתנה לו בגלל העדר המצאה, ובין מחמת נימוקים אובייקטיביים או סובייקטיביים המצדיקים את ביטול הפסק...".

(ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, עמ' 203-4).

יישומן של זכות הגישה לבית המשפט והזכות להעלות טענות מחייב כי בעל דין ידע אל נכון מה טיבו של ההליך אליו הוא הוזמן ואשר במסגרתו עליו להביא את טענותיו וראיותיו. וכך, עומדת לו הזכות כי אם הוזמן לטעון את טענותיו לצורך מסוים לא תיזקפנה טענות אלה לצורך אחר ותימנע ממנו עקב כך האפשרות להציג את מכלול טיעוניו לצורך ההליך האחר. טעות או תקלה בענין כזה עלולים לפגוע בזכות בעל דין ל"יומו בבית המשפט".

בנסיבות שלפנינו, לקה ההליך הדיוני בפגם רציני עקב תקלה שארעה, משהמשיבה סברה בתום לב כי טענותיה מתיחסות להליך ביניים בעוד הן התקבלו ויושמו בטעות כאילו מדובר בהליך העיקרי. בנסיבות אלה, ראוי היה כי בית משפט קמא יבטל את פסק הדין שניתן במסגרת הליך זה, כפי שאכן עשה.

אני מחליטה, איפוא, לאמץ את החלטת בית משפט קמא ולדחות את בקשת רשות הערעור.

המבקשים ישלמו למשיבה את הוצאות הבקשה בסך 6,000 ש"ח.