רע"פ 1275/06 התובע הצבאי הראשי נ. רב"ט אנדריי קוזין

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט הצבאי לערעורים (כבוד השופטים האלוף י' בר, תא"ל ש' יניב ואל"ם מ' לוי), מיום 5.2.2006 בתיק ע/25/06.

1.המשיב הורשע, לאחר שהודה בעובדות כתב האישום, בעבירה של שימוש בלתי חוקי בנשק לפי סעיף 85 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 (להלן: חוק השיפוט הצבאי). בית הדין הצבאי המחוזי גזר עליו שישים ימי מאסר בפועל בניכוי 10 ימי מעצרו, שירוצו בדרך של עבודה צבאית, שישים ימי מאסר על תנאי למשך שנתיים והורדה לדרגת טוראי. המבקש ערער על גזר הדין בבית הדין הצבאי לערעורים. ערעורו נדחה. כעת מונחת בפני בקשתו למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים, ולעיכוב ביצוע העונש. בהחלטה מיום 9.2.2005 הוריתי על עיכוב ביצוע העונש. הגיעה העת להכריע בבקשה עצמה.

2.על פי עובדות כתב האישום, בליל 18.11.2005 נטל המשיב - חייל המשרת כמפקד כיתת טירונים - את נשקו האישי, וירה שתי מחסניות של 29 כדורים במצב "בודדת" לעבר גבעה שבראשה שכונת מגורים באזור צפת. בעקבות הירי, הוזעקו למקום כוחות משטרה. לפני הירי שתה המשיב כוס יין. בבואו לגזור את העונש, עמד בית הדין המחוזי על חומרת המעשה והסכנה שנשקפה ממנו. אל מול אלו, נתן בית הדין משקל רב לקולא לנסיבותיו האישיות של המשיב, אשר אף עמדו ביסוד ביצוע העבירה, ולאינטרס השיקומי לגביו. המשיב הוא בן יחיד, שעלה לארץ עם אימו בשנת 1998. אביו נפטר ממחלה ממארת, אימו חולה ונקבעה לה דרגת נכות של 60% וסבו, שהיה על ערש דווי בעת ביצוע העבירה, נפטר בשעה שהמשיב שהה במעצר. חוות דעתה של רכזת הקליטה בכפר הנוער בו התחנך מתארת אותו כבעל מוטיבציה גבוהה ללימודים ולשירות צבאי, ומפקדו הישיר מסר כי הוא משרת מתוך נאמנות ומסירות לתפקידו.

3.בערעורו בפני בית הדין הצבאי לערעורים, טען המבקש כי העונש שהושת על המשיב אינו הולם את חומרת העבירה בגינה הורשע. לשיטתו, במקרים מסוג זה נדרשת ענישה מוחשית של מאסר מאחורי סורג ובריח, באופן שיבטא את האינטרס הצבאי והחברתי במיגור מקרים של שימוש בלתי חוקי בנשק. במהלך הדיון, הציע בית הדין הצבאי לערעורים לצדדים פשרה שכללה החמרת מה בעונשו של המשיב, ללא מאסר בכלא צבאי. המבקש דחה הצעה זו והערעור נדחה מבלי שבית הדין נדרש לשמוע את טיעוני הסנגוריה. פסק דינו של בית הדין (מיום 5.2.2006) – ואני מביא את נוסחו של פסק הדין כולו, מתחילתו ועד סופו - קובע כהאי לישנא:

"ערעור זה עניינו במעשה חמור של שימוש בלתי חוקי בנשק, באזור עירוני. בית-הדין קמא עמד על חומרת המעשה אך נוכח נסיבותיו האישיות המיוחדות

של המשיב גזר עליו את העונשים הבאים: שישים ימי מאסר בפועל (בניכוי עשרה ימי מעצרו) שירוצו בדרך של עבודה צבאית; שישים ימי מאסר על תנאי והורדה לדרגת טוראי.

חרף קולתו של העונש אין הוא מצדיק את התערבות ערכאת הערעור. כן נציין, כי במהלך הדיון עלתה על הפרק, ביוזמתנו, הצעה ראויה. משזו נדחתה על-ידי התביעה הצבאית, החלטנו לדחות את הערעור מבלי לשמוע את תגובת הסניגור.

הערעור נדחה, אפוא."

4.הבקשה לרשות ערעור שלפני מיוסדת על הוראות סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי, הקובע כי לא תינתן רשות ערעור לבית המשפט העליון, אלא בשאלה משפטית שיש בה "חשיבות, קשיות או חידוש". השיקולים המנחים מתן רשות ערעור לפי סעיף זה דומים במידה רבה לשיקולים המנחים את בית המשפט העליון בבואו לדון בבקשות רשות ערעור במסגרת הוראותיו של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. ההפניה אל חשיבותה, קשיותה וחידושה של השאלה המשפטית אינה אלא ביטוי לאמות המידה העיקריות, שנתגבשו ממילא בפסיקתו של בית המשפט העליון בכל הנוגע לרשות ערעור (רע"פ 25/87 שמעון הבר נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מב(1) 45). לטענת המבקש, המקרה שלפנינו מצדיק מתן רשות ערעור בהתחשב באמות מידה אלו, וזאת משני טעמים. הטעם הראשון הינו העונש הקל שנגזר על המשיב, שאינו עולה בקנה אחד – כך לטענת המבקש – עם מדיניות הענישה העקבית של בית הדין הצבאי לערעורים. הטעם השני הינו סברתו של המבקש כי בית הדין הצבאי לערעורים דחה את ערעורו אך או בעיקר בשל סירובו לקבל את הצעת הפשרה שהביא בית הדין. כך, הוא לומד מלשונו של פסק הדין שלעיל ומן העובדה כי בית הדין כלל לא נדרש לשמוע את טענות הסנגוריה. באופן מפורט יותר, טוען המבקש כי אין להעלות על הדעת שבית הדין היה נכון – בהינתן הסכמת התביעה להסדר המוצע – להחמיר בעונשו של מי שלא מתחייב מן הדין להחמיר בעונשו. מכאן, מסיק המבקש כי לכתחילה סבר בית הדין הצבאי לערעורים כי יש להחמיר בעונשו של המשיב, ורק בשל סירובה של התביעה לקבל אותו "הסדר ראוי" שהוצע לה, בחר לדחות את הערעור. אדון בטענות אלו כסדרן.

5.אשר לטעם הראשון , כבר נפסק כי "בין השאלות המשפטיות, שיש בהן חשיבות, קשיות או חידוש, גם יכולה להימנות קביעת המדיניות השיפוטית, לרבות זו הנוגעת לדרכי ענישה. אינני מכוון את דבריי למקרה בו סבור בעל דין זה או אחר, כי עונש שנגזר בבית-דין צבאי לערעורים חמור מדיי או קל מדיי, אלא למקרים בהם יש גם מקום להעביר את הגישה העקרונית בשבט הביקורת כדי לסייע בגיבושה של מדיניות עונשית ראויה" (רע"פ 2303/91 התובע הצבאי הראשי נ' תא"ל שמעון נוה , פ"ד מה(5) 479, 482). המבקש לא הראה כי מדיניותם העקרונית של בתי הדין הצבאיים ביחס לעבירות של שימוש בלתי חוקי בנשק אכן מחייבת את התערבותנו. אדרבא, לטענתו בית הדין הצבאי לערעורים מפעיל מדיניות ענישה עקבית והדברים הינם כבר בבחינת קרקע חרושה (פסקה 43 לבקשה). הפגם שנטען לו בפסק הדין ביחס לשאלת הענישה נוגע אך לעונש הספציפי שהוטל על המשיב, בשונה ממדיניות הענישה בכללותה. אפילו מתקיים בפסק הדין פגם שכזה, אין בו כדי להעלות שאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש, המצדיקה מתן רשות ערעור.

6.אשר לטעם השני , לא מצאתי כי פסק דינו של בית הדין מיוסד או נובע מתגובת התביעה להצעתו בדבר העונש שייגזר על המבקש. עיון בפסק הדין הקצר מעלה כי ההתייחסות להצעה זו מובאת שם אגב אורחא, ולאחר שבית הדין מצא כי "חרף קולתו של העונש אין הוא מצדיק התערבות ערכאת הערעור".

7.בסיכומם של דברים, יתכן מאד כי במקרה זה אכן טעה בית הדין בהפעלת המדיניות העונשית. טעות כזו כשלעצמה אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור. השיקול המנחה במתן רשות ערעור איננו "תיקון אינדיווידואלי" כי אם "תיקון נורמטיבי". הבחינה איננה אם נפלה טעות בפסק הדין, לטובת צד זה או אחר, אלא האם נפלה בו טעות המחייבת תיקון הדין בשיטה כולה (ראו: א' ברק שיקול דעת שיפוטי (1987), 310; ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). במקרה שלפנינו, לא הוכח כי נפל בפסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים פגם המחייב "תיקון נורמטיבי". מטעם זה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית. ממילא מתבטל הצו לעיכוב ביצוע העונש.