רע"פ 8310/05 רועי שוורץ נ. מדינת ישראל

1.שלושה בני-נוער - חן יצחק, איטן פלד ונעמה אלקריב ז"ל - קיפחו את חייהם במופע שנערך במסגרת פסטיבל המוסיקה בערד בשנת 1995. מותם נגרם עקב צפיפות ועומס קהל שנוצרו בשערי הכניסה לאתר המופע, ועקב ליקויים בתכנון האתר ובאבטחתו. בגין אירועים אלה הוגש כנגד המבקש, אשר שימש כמפיק הפסטיבל, כתב-אישום לבית משפט השלום באשדוד, בו יוחסה לו עבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בכתב-האישום נטען, כי המבקש לא נהג כפי שמפיק סביר ומיומן היה נוהג בנסיבות העניין, הואיל ובין היתר לא דאג לבחינת התאמתו של האתר להופעה אשר תוכננה להתקיים בו; לא נתן את דעתו למגוון ההיבטים שנדרשו להבטחת שלומו של הקהל; ולא פיקח באופן נאות על מכירת הכרטיסים להופעה.

2.בהכרעת-דינו קבע בית-משפט השלום, כי המבקש נמנה עם "הגרעין הקשה" של מארגני הפסטיבל, וכי כמפיק האירוע הייתה מוטלת עליו חובת זהירות כלפי הקהל שפקד את ההופעה, הן מכוחם של עקרונות יסוד במשפט, והן מכוח היותו "מארגן האסיפה" כהגדרתו בחוק הבטיחות במקומות ציבוריים, התשכ"ג-1962, הקובע בסעיף 12: "לא קוימו באסיפה תקנות לפי חוק זה, יהיה האחראי לבטיחות... ובאין אחראי, מארגן האסיפה, אשם בעוון... זולת אם הוכיח שנקט באמצעים סבירים לקיום התקנות לפי חוק זה". עוד נקבע, כי מכוחה של חובת זהירות זו, היה על המבקש להיות ער, ברמה סבירה, לכל ההיבטים הלוגיסטיים והבטיחותיים הכרוכים בארגון המופע.

טענתו של המבקש - לפיה האחריות לסדר הציבורי באתר ההופעה רובצת לפתחה של המשטרה, שכן גורמי המשטרה הם שבחנו את התאמתו של האתר לייעודו, והמבקש הקפיד למלא את כל שהורו לו - נדחתה. נקבע, כי אין בחובתה של המשטרה לשמור על הסדר הציבורי, כדי להפקיע את האחריות המוטלת על מארגני אירועים לנקוט בכל האמצעים הסבירים להבטחת ביטחון הציבור, וכי הרשלנות שדבקה בכוחות המשטרה אינה בגדר "גורם זר מתערב" השולל את הקשר הסיבתי בין האסון לרשלנות המארגנים.

המבקש הורשע, אפוא, בגרימת מוות ברשלנות על יסוד התרשלותו בארגון המופע ובהבטחת הסדר הציבורי בו. עם זאת, החליט בית-משפט השלום לפטור את המבקש מאחריות למכירת-היתר של הכרטיסים, מן הטעם שלא הייתה הגדרה ברורה לרמת הפיקוח שנדרשה ממנו כ"מפיק האירוע" על הפצת הכרטיסים ומכירתם, ומן הטעם שלא חלה עליו חובה להקים מערך פיקוח מקביל לזה שהקים מפיץ הכרטיסים המורשה (ראו עמ' 132 להכרעת-דינו של בית-משפט השלום). בעקבות הרשעתו, נגזרו למבקש תשעה חודשי מאסר, שנה מאסר על-תנאי וקנס בסך 20,000 ש"ח.

3.המבקש, שמאן להשלים עם הרשעתו, ערער על פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. המדינה, מצדה, ערערה על קולת העונש שנגזר לו ועל ההחלטה לפטור אותו מאחריות למכירת היתר של הכרטיסים. בערעורו, חזר המבקש על הטענה לפיה משמילא את הנחיות הבטיחות של המשטרה, הוא קיים את חובת הזהירות המוטלת עליו. בנוסף, טען המבקש את אלה:

א.הרשעתו התבססה, בין היתר, על אי-איתורם של כשלים וליקויים במבנה האתר ובהיערכות למופע, ואולם, ההצבעה על ליקויים אלה הינה בבחינת "חוכמה שלאחר מעשה", שכן מלכתחילה לא היה לאל ידו לצפות את השפעתם על התרחשות האסון.

ב.חוק הבטיחות במקומות ציבוריים אינו חל, לפי לשונו, על המבקש.

ג.זיכויו של נאשם אחר, גלנץ, אשר שימש כראש מטה הפסטיבל, מחייב את זיכוי של המבקש. יתרה מכך, השתת מאסר מאחורי סורג ובריח על המבקש, בעוד שלאנשי המשטרה שהיו מעורבים באסון נגזרו עבודות שירות בלבד, היא ענישה לחומרא, שיש בה גם פגיעה בכלל בדבר אחידות הענישה.

4.בפסק-דינם, נחלקו השופטים בבית-המשפט המחוזי בדעותיהם. שופטי הרוב (סגן-הנשיא י' טימור והשופט י' אלון) סברו כי עקרונית, נושא המבקש באחריות רחבה גם למכירת היתר של הכרטיסים, ומן הראוי היה להחמיר בעונשו מעבר לעונש שנגזר לו. עם זאת, בנסיבות העניין, ועקב עינוי הדין שנגרם למבקש, הוחלט להותיר את העונש על כנו. לעומת זאת, שופט המיעוט (כב' השופט נ' הנדל) סבר כי המבקש נושא באחריות מוגבלת ומצומצמת בלבד להפצת היתר של הכרטיסים, וכי יש להקל בעונשו, משום שהוא אמנם התרשל, אך לא סטה במכוון מהוראות מוגדרות, לרבות דרישות המשטרה (ראו עמ' 23 להכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי).

בסופו של יום, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש נושא באחריות מסוימת למכירת היתר של הכרטיסים, והותיר על כנו, בדעת רוב, את העונש שנגזר למבקש על- ידי הערכאה הראשונה.

לעניין ההשלכה שנודעה לתפקודם של גורמי המשטרה על עצם אחריותו של המבקש, שררה תמימות דעים בין השופטים. סגן הנשיא ציין כי: "אין המערער יכול לפטור עצמו מאחריות, בטענה שהמשטרה מופקדת על נושא הבטיחות והוא רשאי היה לסמוך על טיפולה בעניין. יש לקבוע כי חובה זו הייתה מוטלת בראש ובראשונה עליו, כמפיק של האירוע" (עמ' 14 לפסק-הדין). ברוח דומה, קבע השופט הנדל כי המבקש "אינו יכול להשתחרר מאחריות בשל מחדלי המשטרה. אחריותו של כל אחד מהם עומדת על רגליה היא ... בהצגת העניין כאילו המפיק והמשטרה שייכים לאותה קבוצה, ועומדים בסדר היררכי, יש בה משום סטייה מהאמת. המשטרה הינה גורם חשוב ובעל ידע, אך אין היא קצין בטיחות מטעם המפיק. המפיק צריך להיעזר בה, אך אין הוא יוצא ידי חובה בקבלו אישור ממנה" (עמ' 22 לפסק-הדין).

לעניין יישומו של חוק הבטיחות במקומות ציבוריים נקבע, כי נוכח כך שלאתר ההופעה, כמו גם לקיום ההופעה בו, לא הוענק בפועל רישיון עסק, יש לראות את המבקש, מתוקף היותו מפיק הפסטיבל, כ"מחזיק בפועל" וכאחראי לבטיחות באירוע. זאת, בהתאם להוראת סעיף 4 לחוק הבטיחות, הקובעת: "ניתן רשיון לפי כל חיקוק לגבי השימוש במקום אסיפות קבוע, יהיה בעל הרשיון אחראי לבטיחות לענין חוק זה; באין רשיון, יהיה המחזיק בפועל במקום אחראי לבטיחות כאמור".

5.כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערעור נוסף, וזאת עושה הוא על יסוד אותם נימוקים אשר שימשו אותו בערעורו.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, לא שוכנעתי כי בידי המבקש עילה לקבלתו של הסעד לו הוא עותר. טענותיו בדבר שגגה שיצאה מלפני בית-משפט קמא בקביעת אחריותו למכירת היתר של הכרטיסים, כמו גם הטענה לפיה הכשלים הבטיחותיים שבגינם הורשע המבקש הינם בגדר "חוכמה שלאחר מעשה", דינן להידחות, הואיל וכל מטרתן היא להשיג על ממצאים שבעובדה, ובאלה, כידוע, אין זה מדרכו של בית משפט שלערעור להתערב.

כך הוא גם באשר לטענתו של המבקש בדבר עמידה בחובת הזהירות על דרך של יישום הנחיות המשטרה. טענה זו נדונה בפירוט ובהרחבה בידי ערכאות קמא, ושתיהן הכריעו כי בנסיבות המקרה, האישור שנתנה המשטרה להסדרי הביטחון באירוע, והעובדה שהמבקש נשמע להוראות הבטיחות, אין בהם כדי לקבוע כי המבקש עמד בחובת הזהירות בה חב.

7.בא-כוחו של המבקש הפנה לאסמכתאות המעידות, לטעמו, על כך שבמקרים דומים נקבע כי אדם או גוף שנועצו במומחה, מילאו את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליהם, ומבקש כי נקיש ממקרים אלו לענייננו. עיינתי באסמכתאות אלו, ולא שיניתי מדעתי.

אמת, המסקנה העולה מע"א 491/73 גדולי החולה נ' עזרא , פ"ד כט(2) 32, 37-38; מע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' , פ"ד לז(1), 113, 131; ומע"פ 876/76 שלמה ויינגרטן נ' מדינת ישראל , פ"ד לב(2) 29, 37, היא כי אדם עשוי למלא את חובת הזהירות המוטלת עליו על דרך של היוועצות במומחה. אולם, השאלה אם אותו אדם אכן יצא ידי חובתו, תלויה בנסיבות המיוחדות של האירוע עליו הוא נקרא לתת את הדין, וזו סוגיה שמטבעה היא בעלת אופי עובדתי. כך הוא גם באשר לפסק-הדין The People Of The state of New-York v. Roger Reagan 256 A.D 2d 487 , באשר הקביעה המופיעה בו, לפיה לא ניתן להטיל אחריות פלילית על אדם שהתייעץ בבר-סמכא, הייתה צמודה לעובדות אותו מקרה, ולא היה בה משום התווייתו של כלל לעניין מילוי חובת אחריות על דרך של היוועצות במומחה . ובאשר לפסק-הדין Cunnigham and Others v. Reading Football Club Limited, Queen's Bench Division (1991) ,

הרי שעיון בו מעלה כי החלטת בית-המשפט שם שלא להטיל אחריות ברשלנות, נבעה גם היא מההשקפה שבנסיבות המקרה, ובהתחשב באינפורמציה שהייתה בידי הנתבעים, הם קיימו את חובת הזהירות בה חבו.

סיכומם של דברים, במקרה שבפני, נקבעו ממצאים שבעובדה בדבר גדרי האחריות של המפיק, ובדבר הצטברותם של פגמים לוגיסטיים ובטיחותיים חמורים שהובילו לאסון. על סמך ממצאים אלה קבעו ערכאות קמא, כי כדי לעמוד בחובת הזהירות שהייתה מוטלת על המבקש, לא היה די במילוי הוראות המשטרה. קביעה זו אשר נגזרה מן התשתית העובדתית, התבססה על התרשמותן של הערכאות כי תחומי אחריותו ומומחיותו של המבקש היו רחבים ביותר, וכללו מעורבות עמוקה בהסדרי הבטיחות של המופע. בקביעות עובדתיות מעין אלו, כאמור, אין זה מדרכה של ערכאת ערעור, לא כל שכן ערכאה שלישית, להתערב. הבקשה שבפני אינה מגלה עילה לשנות מכלל זה.

8.באשר לטענות בדבר פרשנותו של חוק הבטיחות במקומות ציבוריים ותחולתו- המבקש טען, כי לא ניתן היה להטיל עליו אחריות מכוח חוק זה, הואיל והמבנה הלשוני של החוק הינו הדרגתי, ואינו מאפשר להעמיד לדין, סימולטאנית, את "בעל הרישיון" ואת המבקש כ"מארגן האסיפה". לשיטתו, החובות הקבועות בחוק חלות על "בעל רישיון" ורק בהעדר רישיון, הן חלות על מארגן האסיפה.

אף אם אניח לטובת המבקש כי לא חלה עליו אחריות מכוח חוק הבטיחות, הרי שאין בכך כדי להועיל לו. הנדבך המרכזי בהרשעתו היה סעיף 304 לחוק העונשין, ולא חוק הבטיחות. חוק זה לא שימש כמקור בלעדי לקביעת גדר אחריותו של המבקש, ועל המבקש לא הושתה אחריות פלילית לפי סעיף 12 לחוק הבטיחות בגין הפרת הוראותיו.

בין כך ובין כך, הלכה היא כי גם מקום בו חובות הקבועות בחוק מסוים אינן חלות על אדם קונקרטי, אין הדבר פוטר אותו מנקיטת אמצעי הזהירות המנויים באותו חיקוק (ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי

כהן , פ"ד נ(2) 111, 122-123; ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי , פ"ד נח(1) 1, 19). ובהתאם, אף אם הייתי מקבל את טענתו של המבקש, לפיה הוראות חוק הבטיחות אינן חלות בעניינו, הרי שהיה עליו לנקוט את אמצעי הזהירות הקבועים בחוק לשם הבטחת ביטחונו של הקהל אשר פקד את האירוע.

9.לבסוף, הטענות שהעלה המבקש כנגד חומרת העונש שהושת עליו, לא יוכלו להתקבל אף הן. הלכה היא, כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מהווה עילה לקיומו של ערעור נוסף, אלא בהתקיים נסיבות חריגות, כגון סטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת (רע"פ 5258/03 פדילה נ' מדינת ישראל ; רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת

ישראל ; רע"פ 4938/98 חליל נ' מדינת ישראל ). המקרה הנוכחי אינו מעלה כל חריגה מעין זו.

אף עקרון אחידות הענישה, אין בו כדי להועיל למבקש. עקרון זה הוא רק אחד השיקולים שעל בית המשפט לשקול, ומשקלו עשוי להשתנות לפי נסיבות העניין. במקרה שבפני נקבע כי מידת אחריותו של המבקש לאסון גדולה מזו של מעורבים אחרים בפרשה, ובהתאם, נגזר לו עונש כבד יותר.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.

10.המבקש יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, ביום ה' באדר תשס"ו (5.3.2006), עד לשעה 11:00.