בע"מ 4951/06 פלוני נ. פלוני

1.המבקש והמשיבה נישאו בשנת 1981, וחיו בדירה הרשומה על שם המבקש, שהיתה בבעלותו לפני הנישואין. לבני הזוג לא נולדו ילדים. לאחר כ-19 שנים עזב המבקש את הדירה, ובני הזוג התגרשו בשנת 2002. המשיבה הגישה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לסעד הצהרתי לפיו תירשם מחצית הדירה על שמה, וכן דרשה מחצית מהכספים והחסכונות שנצברו בחיי הנישואין, חלק במענק פרישה שקיבל המבקש, חלק מזכויות הפנסיה שלו ומחצית הזכויות ברכב.

2.בית המשפט לענייני משפחה קבע כי חל על המקרה חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון ), אולם ציין כי המשיבה יכולה לטעון לשיתוף בדירה מכוח דיני החוזים הכלליים והסכם מכללא שנוצר בין הצדדים במהלך חיי הנישואין, הסכם אשר תנאיו מושפעים מהידיעה שיש למי שנישא בדבר השיתוף והשוויון. בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה, למיצער לאחר תום השנתיים הראשונות לנישואין, היו הנישואין בין הצדדים "ריקים מתוכן": בין הצדדים לא היה שיתוף כמקובל בחיי נישואין, הן מבחינה כלכלית הן מבחינה של אירועים ופעולות משותפות. על כן דחה בית המשפט את התביעה ביחס לדירה וביחס לזכויות הפנסיוניות של הבעל ומענק הפרישה ובהסכמת הצדדים קיבל את החלק בתביעה הנוגע לפירוק השיתוף במכונית.

3.המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה היה שיתוף בין בני הזוג וציפייה לשיתוף בנכסים. מסקנה זו ביסס בית המשפט על כך שבני הזוג ישנו באותה מיטה וניסו למשך זמן מה לקבל טיפולי פוריות וכן מכך שהם לא היו מסוכסכים, ואת תביעת שלום הבית והגירושין הגיש המבקש רק לאחר 19 שנים. כן הסתמך בית המשפט על כך שהמשיבה העבירה חלק ממשכורתה מידי חודש למבקש, כולל את כספי הפיצויים שקיבלה, דבר שבית המשפט לענייני משפחה ראה בו יותר מדמי השתתפות בהוצאות גרידא, ועל טענת המשיבה אשר ראתה בדירה דירה של שני בני הזוג. בית המשפט סיכם את הדין כך שבן זוג שהביא עמו לנישואין דירה בה בני הזוג מתגוררים, שעה שאין לבן הזוג השני דירה אחרת, יוצר מצג כלפי בן זוגו כי הדירה היא רכושם המשותף, אלא אם הביע את רצונו לשמור את הדירה לעצמו עם פקיעת הנישואין. בית המשפט הוסיף כי דברים אלה יפים אף ביחס לזכויות בקופות גמל ופנסיה של הצדדים. לכן, קיבל בית המשפט את הערעור והורה על חלוקת הדירה וכספי הצדדים שווה בשווה בין הצדדים, ולעניין הכספים והפנסיה באופן יחסי לשנות נישואיהם.

4.לפסק דין זה מתייחסת בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש, במסגרתה מתבקש עיכוב ביצע פסק הדין עד להכרעה בבקשה, לאחר שבקשה לעיכוב ביצוע שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי התקבלה באופן חלקי, כך שביצוע פסק הדין עוכב ב-15 ימים. יצוין, כי בקשת עיכוב הביצוע הוגשה ביום 13.6.06, כשבוע לאחר תום המועד עד אליו עוכב ביצוע פסק הדין על-ידי בית המשפט המחוזי.

5.המבקש טוען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי עומד בניגוד לפסקי הדין המנחים בסוגיה, וכן שבית המשפט התערב בממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט לענייני משפחה. לדבריו, משקבע בית המשפט לענייני משפחה שלא היה שיתוף בין בני הזוג, לא היה מקום לבחון את השאלה האם חלה הלכת השיתוף.

6.לאחר שעיינתי בטענות המבקש, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. המבקש אינו מצביע על כל שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית החורגת מהעניין של הצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת, ועל כן הבקשה אינה עומדת בתנאים למתן רשות לערעור שני (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי , פ"ד מט(3) 529 (1995) נדחתה ברוב דעות אפשרות החלתה של חזקת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון. עם זאת, בפסק הדין וכן בפסקי דין מאוחרים הובעה הגישה כי הדין הכללי מוסיף לחול בזמן הנישואין, ומכוחו ניתן להוכיח שיתוף אף בנכסים שהיו בבעלותו של אחד הצדדים ערב הנישואין (עניין יעקובי , בעמ' 561, 621; רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי , פ"ד נו(6) 175, 183 (2002); ע"א 7687/04 ששון נ' ששון , תק-על 2004(4) 3450, 3461 (2005)). על כן, הפסיקה אמרה את דברה ביחס לסוגיה, והמקרה דנן אינו מעלה שאלה שטרם הוכרעה ודורשת ליבון בגלגול שלישי. הערכאות במקרה זה חלקו ביניהן ביחס לשאלה האם הוכחה כוונת שיתוף בדירת המגורים של בני הזוג. בית המשפט המחוזי קבע שאכן היה שיתוף וציפייה לשיתוף, והתבסס בדבריו בעיקר על הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט לענייני משפחה, בנותנו להם פרשנות שונה.. בכל אלו אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, באשר הדברים מוגבלים לסכסוך הספציפי בין הצדדים.

7.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משהגעתי לתוצאה אליה הגעתי, ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה למתן צו עיכוב ביצוע עד להכרעה בבקשה זו. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.