בש"א 8904/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

ערעור על החלטתו של כב' הרשם, יגאל מרזל, במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה לסילוק על הסף של ההליך העיקרי (ע"א 4842/05).

1.ההליך העיקרי הוא ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 3128/01). ההליך החל להתנהל בבית המשפט המחוזי עקב תביעה שהגישו חברות סלובר בע"מ (להלן:"סלובר") ורנדור בע"מ (להלן:"רנדור") כנגד המערערים וכנגד בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן:"הבנק"). המערערים הגישו הודעת צד ג' נגד המשיבה כלל חברה לביטוח. פרטי העניין אינם חשובים.

2.בסופו של דבר, נדחתה התביעה בכללותה, וגם כאן לא נעמוד על הפרטים. יחד עם התביעה נדחתה גם הודעת צד ג' שנשלחה על ידי המערערים לחברת כלל.

3.על פסק דין זה, וליתר דיוק, על אותו חלק של פסק הדין הדוחה את הודעת צד ג' שנשלחה לחברת כלל, הגישו המערערים ערעור לבית משפט זה. בתגובה, הגישה כלל בקשה למחיקה על הסף של הערעור.

4.בהחלטתו מיום 13.7.2005 נענה הרשם לבקשתה של כלל ומחק את הערעור תוך שהוא קובע כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא הביא לפגיעה בזכויות המערערים וכי הגשת הערעור "אינה אפשרית". עוד קבע, כי דרך המלך היא צירוף כלל כמשיבה בערעור (נפרד) אותו הגישו סלובר ורנדור. לבסוף קבע הרשם כי ככל שיש למערערים עילה נפרדת כנגד כלל, יש לברר עניין זה בהליך נפרד.

5.על החלטתו זו הערעור שלפני.

טענות המערערים

6.טוענים המערערים כי הרשם אינו מוסמך למחוק על הסף כתבי ערעור. עוד טוענים הם כי שגה הרשם בקובעו כי "דרך המלך" להשגה על ביטול הודעת צד ג' היא צירופה של כלל לערעור על פסק הדין. מוסיפים המערערים וטוענים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הביא לפגיעה בזכויותיהם, למרות דחיית התביעה נגדם, וזאת משני טעמים; ראשית, חברת כלל ביטחה את גרניט בפוליסה של אחריות מקצועית ובכלל זה, לטענתם, כיסוי הוצאות משפט בהליכים כגון דא . ההוצאות שנפסקו לטובתם על ידי בית המשפט אינן מגיעות, לטענתם, לגובה הוצאות ניהול ההגנה. שנית, מסלול תביעה עתידי כנגד כלל חסום בפניהם בשל היותה של קביעת בית המשפט המחוזי בבחינת מעשה בית דין. אשר על כן, במידה ותיוותר קביעת הרשם על כנה, ויתקבל ערעורן של סלובר ורנדור, לא תוכל גרניט לחזור אל כלל ויגרם לה נזק.

טענות המשיבה

7.המשיבה טוענת כי מחיקת הערעור על ידי כב' הרשם היא מצב ביניים בו נמחק ערעור מטעם המצוי על הציר שבין הפרוצדוראלי למהותי, וכי לא סביר ששיקול דעתו של הרשם יהא מוגבל לנושאים טכניים בלבד. עוד טוענת המשיבה כי ערעור על הודעת צד שלישי אינו "ערעור של ממש" שכן דחיית התביעה העיקרית גוררת עמה את דחיית ההודעה ומשעה שנדחתה התביעה העיקרית לא ניתן עוד לדון בהודעה. לבסוף טוענת המשיבה כי הלכה למעשה לא נפגעה כל זכות של המערערים.

דיון

ערעור מותנה

8.בבסיס החלטתו של כב' הרשם עומדת קביעתו כי:

"הגשת ערעור על הפסק אך מן הטעם שקבלתו [של ערעור שהוגש על-ידי התובעות] עלולה להצמיח לה חבות אותה מבקשת היא לחייב צד ג', אינה אפשרית . דרך המלך בנדון היא כי המשיבה בערעור זה תצורף כמשיבה בערעור אותו הגישה סלובר בע"מ, היא התובעת בערכאה הראשונה (ע"א 4978/05)".

9.מקובלת עלי מסקנת הרשם בענין "דרך המלך"; עם זאת איני סבורה כי היה מקום למחוק את הערעור על הסף .

אכן, "דרך המלך" היא צירופם של צדדים שלישיים כצד להליך, קרי, צירופה של כלל לערעור שהוגש על ידי סלובר ורנדור לבית משפט זה. כאמור, זוהי דרך המלך, אך אין בכך כדי לשלול קיומן של דרכים אלטרנטיביות. ניתן לתהות מדוע חברת כלל לא צורפה מלכתחילה לערעור שהגישו התובעים שהרי "כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואיננו מערער, יהיה משיב בערעור" (תקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). מותר היה למערערים לפנות לרשם כדי שיתקן זאת. ואולם, אין פירוש הדברים שהדרך שהלכה בה המערערת היא דרך בלתי אפשרית המצדיקה מחיקה על הסף

10.הודעת צד ג' היא מטבעה הליך מותנה הנגרר אחר ההליך העיקרי (ע"א 775/75 צרקלביץ נ' אלנבולסי , פ"ד ל(3) 102(1976)). מקום בו נדחתה תביעה ועמה הודעת צד שלישי, אולם התובע מערער על דחייתה, יכול הנתבע להגיש ערעור מותנה כנגד הצד השלישי, כפי שעמדה לו זכותו להגשת הודעה מותנית בהליך המקורי. במילים אחרות, מקום בו זכה נתבע בתביעה ועל זכייתו זו הוגש ערעור, יכול אותו נתבע, שלמעשה נתבע מחדש במסגרת הערעור, להגיש ערעור מותנה כנגד הצד השלישי ולבקש לדון בתיקים במאוחד. הדבר משתלב היטב עם הרציונאלים העומדים בבסיסה של הודעת צד ג' – ראשית, כבילת הצד השלישי להכרעה שתיפול בהליך שבין התובע לנתבע ושנית, רציונאל של יעילות, סיום סכסוכים במהירות האפשרית והקטנת העומס על בתי המשפט שכן שימוש בהודעת צד ג' מביא לכדי סיום את הסכסוך בין התובע, הנתבע והצד השלישי, והכל במסגרת אותו הליך ( ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, 635 וכן עניין צרקלביץ שלעיל).

11.ב-ע"א 8495/00 ברזילי נ' שיכון ופיתוח לישראל , פ"ד נה(4) 721 (2001), נדון מקרה דומה. באותו עניין דובר בתביעה כנגד חברה קבלנית בגין ליקויי בניה, כאשר החברה הקבלנית הגישה הודעה לצד שלישי. התביעה התקבלה וכך גם ההודעות, אך התובעים ערערו על גובה הנזק. הנתבעת לא הגישה ערעור כנגד הצדדים השלישיים והסתפקה בהיותם משיבים בהליך העיקרי (וזאת בהתאם לתקנה 424 האמורה). ברם, אותם משיבים נמחקו בהמשך ההליך. הנתבעת, שהיתה מנועה מלהגיש ערעור כנגדם בשל חלוף המועד, הגישה בקשה לרשם במסגרתה נטענו שתי טענות: האחת, כי בלאו הכי ניתן יהיה לחייב את הצדדים השלישיים גם בלא ערעור והשנייה, שבשל מחיקתם של אותם צדדים יש למחוק את הערעור. הרשם דחה את הבקשה. על החלטתו זו הוגש ערעור (בש"א 4553/01 שיכון ופיתוח לישראל נ' ברזילי, פ"ד נה(5), 357 (2001)). בית המשפט (השופט ש' לוין) קבע כי לא היה מקום למחוק את הצדדים השלישיים מלכתחילה ולכן קיבל את הערעור בציינו כי אין צורך שהנתבעת תגיש ערעור נפרד כנגדם אלא די בכך שהם יהיו משיבים כדי לחייבם:

"אין כל טעם או הגיון להפריד מחדש בין ההליך העיקרי לבין הליכי ההודעה לצד שלישי דווקא בערכאת הערעור ולחייב את שיכון ופיתוח להגיש ערעור נפרד - על תנאי - שבגדרו יכול והמשיבים מס' 2-5 לא יהיו קשורים בתוצאת הערעור בין רוכשי הדירות לבין שיכון ופיתוח; ואיני רואה כל סיבה לשלול משיכון ופיתוח את הזכות - בהתקבל ערעורם של רוכשי הדירות - לזכות בגדר הערעור העיקרי עצמו בפסק של חיוב נוסף גם נגד הצד השלישי, המבוסס, כאחד מנדבכיו, על פסק הדין המקבל את הערעור נגדה, אם ינתן".

מדברים אלו עולה כי אכן, "דרך המלך" בה צריכה היתה המבקשת לילך היא צירוף כלל כמשיבה בערעור. אולם, מדברים אלו לא עולה כי "אין אפשרות", כמאמר כב' הרשם, לנתבע להגיש ערעור מותנה משלו כנגד הצד השלישי. בעניין ברזילי מציין השופט לוין כי אין טעם "לחייב" את הנתבע להגיש ערעור נפרד כנגד הצד השלישי, אך אינו מציין כי הגשת ערעור שכזה אינה אפשרית, כפי שקבע הרשם בעניינינו.

12.באשר לחשש כי תוצאותיו של ערעור זה תהיינה שונות מתוצאת הערעור שהגישו חברות סלובר ורנדור - פתרון לכך הוא כאמור בקשה לאיחוד הדיון בשני הערעורים.

13.סיכומם של דברים, אכן, אין כל טעם בהגשת ערעור נפרד מקום בו הצדדים השלישיים הם ממילא צד להליך, וזו אף אינה דרך המלך. ברם, אין זה אומר כי הגשת ערעור שכזה "אינה אפשרית". אשר על כן, הערעור מתקבל. כיוון שהמערערים לא הלכו ב"דרך המלך" איני רואה מקום לחייב בהוצאות.