בשג"ץ 6455/17 דוד מזרחי נ. מדינת ישראל

לפנַי ערעור על החלטת כב' הרשם ג' לובינסקי זיו מיום 27.7.2017 במסגרת בג"ץ 6051/17, בגדרה נדחתה בקשת המערער לקבלת פטור מתשלום אגרה.

1.

המערער הגיש עתירה נגד שמונה החלטות שונות שניתנו על ידי בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה במסגרת תת"ע (פ"ת) 1426-11-15. יחד עם הגשת העתירה, הגיש המערער בקשה למתן פטור מתשלום אגרת המשפט ולמתן פטור מהפקדת עירבון. בהחלטת הרשם נקבע כי די בכך שהבקשה נעדרת פירוט או תיעוד כלשהו באשר למצבו הכלכלי של המערער, על מנת לדחותה. כן נקבע כי אין בעובדה שהמערער קיבל פטור מתשלום אגרה בהליך קודם, כדי להקנות לו פטור אוטומטי מתשלום אגרה בהליכים נוספים או מהנחת תשתית עובדתית המבססת את אי מסוגלותו הכלכלית לשלם את האגרה. הרשם ציין עוד כי בהליך הקודם הפטור ניתן מבלי שהתקיים דיון לגופו של עניין, מאחר ולא התקבלה תגובת הצד שכנגד. החלטת הרשם לא נתקבלה על דעת המערער ומכאן הערעור שלפניי.

2.

לטענת המערער, תקנה 14(ד)(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: התקנות ) קובעת כי קיומה של החלטה שיפוטית הפוטרת אותו מתשלום אגרה ואשר ניתנה בשנתיים שקדמו לבקשה, כמוה כראיה לכאורה בדבר חוסר יכולתו הכלכלית לשלם את האגרה. אי לכך ולנוכח ההחלטה השיפוטית שניתנה בעניינו מיום 12.1.2017 (ע"א (מחוזי י-ם) 10072-11-16) ואשר פטרה אותו מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון, שגה הרשם בהחלטתו לדחות את בקשתו מחמת היעדר פירוט תשתית עובדתית מתאימה לפטור כאמור. בנוסף, שגה הרשם בדחותו את הבקשה למתן פטור מהפקדת עירבון. המערער גם העלה טענות קשות כלפי הרשמים ושופט בית משפט זה, אשר לטענתו מתנכלים לו.

לאחר עיון בהחלטת הרשם ובטענות המערער, איני מוצא פגם בהחלטה ודין הערעור להידחות.

3.

תחילה ייאמר כי המערער לא חויב בהפקדת עירבון ועל כן בקשתו לפני הרשם והערעור שלפניי בעניין זה אינם מן העניין. באשר לבקשתו לקבלת פטור מאגרה, נקודת המוצא היא כי פתיחת הליך משפטי מחייבת תשלום אגרה. בצדו של כלל זה ישנם חריגים המאפשרים במקרים מסוימים המפורטים בתקנות, כי יינתן פטור חלקי או מלא מתשלום האגרה. תקנה 14(ג) לתקנות קובעת כי מתן פטור מתשלום אגרה מותנה בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד, כי אין ביכולתו הכלכלית של המבקש לעמוד בתשלום; השני, כי ההליך מגלה עילה.

4.

באשר לתנאי הראשון, המבקש נדרש להניח תשתית ראייתית התומכת בטענת אי מסוגלותו הכלכלית, לרבות צירוף תיעוד ואסמכתאות רלוונטיות, הבהרות האם יש ביכולתו להסתייע בגורמים אחרים כדי לעמוד בתשלום והגשת תצהיר כנדרש בתקנה 14(א) לתקנות. אכן, הוראת תקנה 14(ד) לתקנות קובעת כי החלטה שיפוטית שניתנה בשנתיים האחרונות מהווה ראיה לכאורה למשאביו הכלכליים המוגבלים של המערער. אך אין די בעצם מתן הפטור כדי להקנות למבקש פטור אוטומטי מתשלום אגרות במשך שנתיים בהליכים אחרים מבלי שיציג תשתית עובדתית מתאימה (בשג"ץ 4934/14 מילנה גורנשטיין נ' כנסת ישראל (21.7.2014) (להלן: עניין גורנשטיין ); בג"ץ 3622/12 שריאור נ' מדינת ישראל (3.6.2012 )), דבר שהמערער נמנע מלעשותו במקרה זה. קביעה זו אף מתחדדת נוכח העובדה כי ההחלטה השיפוטית עליה נסמך המערער, קרי, החלטת רשם בית המשפט המחוזי בירושלים , התקבלה בשל היעדר תגובות מצד המשיבים באותו מקרה ומבלי לדון לגופה של הטענה בדבר אי יכולתו הכלכלית של המערער. לפיכך, לא נפל כל פגם בהחלטת רשם בית משפט זה בקבעו כי משלא הציג המערער כל תשתית עובדתית המתייחסת למצבו הכלכלי, די בכך כדי לדחות את הערעור.

5.

ובאשר לתנאי השני בדבר קיומה של עילה בהליך, במקרה זה המערער מילא את פיו מים ולא טען מאומה בעניין – דבר המהווה טעם נוסף לדחיית הערעור.

6.

בנוסף, יש להדגיש כי ככלל, לרשם מסור שיקול דעת רחב וערכאת הערעור לא תיטה להתערב בו בנקל ( בש"פ 3464/17 דראגה נ' מדינת ישראל (26.4.2017); בש"א 7207/16 בילעאווי נ' מדינת ישראל (17.11.2016) ). כאשר מדובר בהחלטות רשם על פטור מתשלום אגרה (או הפקדת עירבון), הנטייה להתערב תצומצם אף יותר ותיעשה רק במקרים של חריגה מסבירות או כאשר נפלה טעות ממשית בשיקול דעתו של הרשם (עניין גורנשטיין ). לא נמצא כי מקרה זה נמנה עם אותם מקרים.

7.

ובשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם, מוטב היה למערער שישמור ביתר שאת על כבודם של שופטי ורשמי בית משפט זה.

משלא נתבקשה תגובה ולפנים משורת הדין, איני עושה צו להוצאות.