בש"פ 1985/01 ולרי בבייב נ. מדינת ישראל

1.לפני ערעור על החלטתה של כבוד הרשמת של בית משפט זה, לדחות את בקשתו של המערער להאריך לו את המועד להגשת עתירה לדיון נוסף. בהחלטתה, קבעה כבוד הרשמת, כי אי מודעותו של בא-כוח המערער לכך, שהמועד להגשת עתירה שכזו, נמנה מיום מתן פסק הדין, ולא מיום המצאת הנימוקים לבעלי הדין, אינו מהווה עילה מספקת להארכת המועד. עוד הוסיפה כבוד הרשמת, כי על פני הדברים, סיכויי העתירה להתקבל אינם גבוהים, הואיל וטענות המערער הן עובדתיות בעיקרן.

2.כנגד החלטה זו מופנה הערעור שלפנינו. לטענת המערער, קבעה כבוד הרשמת אמנם כי סיכויי העתירה "אינם גבוהים", ואולם היא לא שללה את סיכויי העתירה כלל. המערער סבור גם, כי טענותיו אינן עובדתיות, וכי בבית המשפט שלערעור נקבעה הלכה המעוררת קושי רב. עוד מציין המערער, כי יש להתחשב בכך שהאיחור הינו בן ארבעה ימים בלבד, כמו גם בכך שעסקינן בדיני נפשות. המערער חוזר ומדגיש, כי לא היה מודע לאיחור בהגשת העתירה, וזאת, לטענתו, בשל לשונה המטעה של הוראת תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד1984-. הוא גם מלין על הפרוצדורה הנקובה בתקנה הנ"ל, וסבור כי יש לפרש את תקנה 4 באופן מרחיב ושוויוני, כך שמניין הימים להגשת העתירה יחל ביום המצאת הנימוקים. פרשנות זו, המוצעת על ידו, עולה בקנה אחד, לדעתו, עם הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

3.מנגד, טוענת המשיבה כי על פי הוראת תקנה 4 הנ"ל, מתחיל מניין הימים להגשת עתירה לדיון נוסף ביום מתן פסק הדין. התכלית בדבר ודאות וסופיות הדיון היא המחייבת - כך סבורה המשיבה - גישה קפדנית ומצמצמת בעניין זה. המשיבה מציינת, כי לידיה הגיע עותק מפסק הדין עוד ביום 31.12.00, בעוד שלידי המערער הוא הגיע רק ביום 3.1.01. מכאן למדה המשיבה, כי המערער לא שקד על זירוז קבלת הנימוקים לידיו. המערער - כך מדגישה המשיבה - לא ביקש הארכת מועד במסגרת התקופה הקצובה בחוק להגשת העתירה, ואף השהה את הגשת בקשתו שבועיים נוספים מיום שנודע לו כי המועד חלף.

4.לאחר שעיינתי בכתב הערעור, בתשובת המשיבה ובתגובת המערער לתשובה, ולאחר שבחנתי את נוסח העתירה לדיון נוסף עצמו, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטת כבוד הרשמת. אמנם, סבורני כי חלוף הזמן שבין מתן פסק הדין לבין המצאת הנימוקים, עשוי להוות, בנסיבות המתאימות, משום "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת העתירה. אולם, נראית לי טענת המשיבה, כי כך הוא הדבר, מקום שלא היה בידי בעל הדין, המבקש לעתור לדיון נוסף, לזרז את קבלת הנימוקים לידיו. בפרשה דנן, כפי שעולה מתגובת המשיבה, ניתן היה לקבל את נימוקי פסק-הדין קודם למועד בו הגיעו אלה לידי המערער. יתר על כן, הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר חלוף המועד הקבוע בדין להגשת העתירה. בצדק קבעה כבוד הרשמת, כי טעות או היעדר מודעות של בעל דין להוראות הדין, אין בהם כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד. ולבסוף - לאחר שעיינתי בעתירה לדיון נוסף, מצאתי כי פגם בהערכתה של כב' הרשמת כי סיכוייה של העתירה להתקבל הינם קלושים.

התוצאה היא שהערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך 2,500 ש"ח.