פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
2254/08
בפני:
כבוד השופט
י'
דנציגר
העוררת:
ליאורה ברקו
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי
בירושלים מיום 24.2.08 בב"ש 4202/08 שניתנה על ידי כבוד השופט מ' רביד
תאריך הישיבה:
י' באדר ב' תשס"ח
בשם המבקש:
עו"ד ר' דרחי;
עו"ד א' קדרי
בשם המשיבה:
עו"ד א' גורדון
החלטה
1.
בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' רביד) בגדרה נדחתה בקשת העוררת להקלה בתנאי השחרור ממעצר שהוטלו עליה.
2.
ביום 21.11.2007 הוגש נגד העוררת ונגד שני נאשמים נוספים, יצחק בר מוחא ואלירן דריי (להלן: בר מוחא ו דריי בהתאמה), כתב אישום המייחס לעוררת עבירה של אספקת סם (לפי סעיפים 13 ו-19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים )). על פי עובדות כתב האישום, במהלך פגישה עם בר מוחא ודריי - אשר היו אסורים בכלא השרון - העבירה העוררת, עורכת דין במקצועה, לדריי, בהוראתו של בר מוחא, 2.93 גרם סם מסוכן מסוג קוקאין, עשרים כדורי קלונקס ושני כדורי ויאגרה, וכן מיכל דבק פלסטי.
3.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המאשימה בקשה לעצור את העוררת עד תום ההליכים המשפטיים נגדה, אולם הצדדים הגיעו להסכמה לפיה העוררת תשוחרר למעצר בית מלא בבית אמה, בפיקוח אמה ואחותה, אשר כל אחת מהן הפקידה ערבות צד ג' בסך של 30,000 ₪, זאת בנוסף להפקדת סכום בסך של 30,000 ₪ על ידי העוררת. עוד הוסכם כי העוררת לא תעסוק במקצוע עריכת הדין עד למתן החלטה אחרת בעניינה. בית המשפט המחוזי נתן להסכמות אלה תוקף של החלטה.
4.
לאחר עיון בחומר הראיות, הגישה העוררת בקשה לבטל את מעצר הבית המלא שהוטל עליה ולאפשר לה לחזור לעיסוקה כעורכת דין בסייג שעל העוררת ייאסר להיכנס לתחנות משטרה, לבתי סוהר ולבתי מעצר. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום להקל בתנאי מעצר הבית שהושתו על העוררת. העוררת עררה על החלטה זו לבית משפט זה, ועררה נדחה (ראו: החלטתו של כבוד השופט א' רובינשטיין, בש"פ 10937/07 ליאורה ברקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.1.2008)).
5.
בישיבה הראשונה שהיתה קבועה להקראת כתב האישום (ביום 21.1.2008), טרם הוסדר נושא הייצוג של הנאשם מס' 3 בתיק העיקרי, אלירן דריי, ולכן לא ניתן מענה לכתב האישום. בישיבה השנייה (ביום 13.2.2008) טען דריי לפסלות המותב, טענה שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. על החלטה זו הגיש דריי ערר לבית משפט זה, אשר קבוע לדיון ליום 3.4.2008. בית המשפט המחוזי "הקפיא" את ההליכים בפניו עד להכרעה בעררו של דריי בנוגע לפסלות המותב.
6.
ביום 17.2.2008 פנתה העוררת לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר שעניינה הקלה ברכיב מעצר הבית בו נתונה העוררת, בשים לב לחלוף הזמן מאז שחרורה של העוררת בתנאים ובשים לב לזמן שצפוי לחלוף עד להתחדשות ההליכים בתיק העיקרי.
יצויין כי העוררת סגרה את משרד עורכי הדין אותו ניהלה והסכימה להשעיה זמנית של רישיונה במסגרת הליך משמעתי שהתקיים בלשכת עורכי הדין, ולכן בקשה זו לא נגעה לתנאי של איסור על עיסוק במקצוע עריכת הדין.
7.
ביום 24.2.2008 דחה בית המשפט קמא את בקשת העוררת לעיון חוזר, בקובעו כי העוררת אינה עומדת באיזה מהתנאים המפורטים בסעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996.
8.
בערר שבפניי טוענת העוררת כי מאז ההחלטה שקבעה את תנאי שחרורה חלפו כארבעה חודשים, ויש בכך כדי להוות "חלוף זמן ניכר" מאז מתן ההחלטה. לטענת העוררת, שגה בית המשפט קמא בכך שלא שקל את משך הזמן שעוד צפוי לחלוף בטרם יתחדש משפטה של העוררת. העוררת מוסיפה כי במשך התקופה בה שהתה במעצר בית הקפידה למלא אחר כל התנאים שהושתו עליה. בנסיבות אלה, לגישת העוררת, יש להקל בתנאי מעצר הבית בו היא נתונה.
9.
בדיון שבפניי ביקשו באי כוח העוררת להדגיש כי העוררת נמצאת מזה כארבעה חודשים במעצר בית מלא, וזאת מבלי שסיום משפטה נראה באופק. הקראת כתב האישום נקבעה לתחילת חודש אפריל 2008, ולדבריהם מדובר בתיק לא פשוט הכולל כ-25 עדי תביעה (אשר צפויים להיחקר על ידי כל אחד משלושת הסנגורים) וכן מספר לא מבוטל של עדים מטעם ההגנה. מכאן, שגם אם חלוף הזמן עד כה אינו מצדיק את העיון מחדש בתנאי השחרור, אזי העובדה שמשפטה של העוררת צפוי להימשך עוד זמן רב, להערכת ב"כ העוררת (לאור פגרת הפסח ופגרת הקיץ), ולפחות עד סוף השנה האזרחית, מצדיקה את העיון מחדש.
ב"כ העוררת הדגישו עוד את נסיבותיה האישיות של העוררת, היעדר עבר פלילי כלשהו, והפגיעה הקשה שנגרמת לה עקב היותה במעצר בית ועקב השעיית רישיונה כעורכת דין, דבר שחייבה לסגור את משרד עורכי הדין שהקימה בעשר אצבעותיה, העברת הלקוחות לעורכי דין אחרים וחובותיה עקב כך לרשויות המס. עוד הדגישו באי כוחה כי העוררת לא הפרה את תנאי מעצר הבית שהושתו עליה, על אף היות מעצר הבית כשלעצמו תנאי מכביד, ועל כן היא ראויה לאמון. בנוסף, לטענת ב"כ העוררת, עצם ההשעיה של רישיון עריכת הדין של העוררת, מאיינת את המסוכנות לה טוענת המשיבה, שנובעת מעצם מקצועה של העוררת המאפשר לה גישה לבתי הסוהר לשם פגישה עם לקוחותיה.
10.
מאידך, ב"כ המשיבה טען כי ההגבלות שהוטלו על חירותה של העוררת במסגרת תנאי השחרור הינן מידתיות, שכן מצד אחד אינן פוגעות יתר על המידה בזכויותיה, ומצד שני מבטיחות את הרציונאלים של תנאי השחרור. עוד טען ב"כ המשיבה כי עצם חלוף הזמן במקרה דנן אינו מקים עילה לעיון חוזר, שכן לא חלף פרק זמן משמעותי מאז ההחלטה על שחרור העוררת בתנאים, ואין לערוך ספקולציות בנוגע להתמשכות ההליכים בעתיד. דברים אלה מקבלים משנה תוקף שעה שתנאי השחרור נקבעו בהסכמה בין העוררת למשיבה, דבר אשר מלמד על הבנה של שני הצדדים לפיה כל עוד המשפט מתמשך התמשכות סבירה, החלופה תישאר בעינה.
11.
טענה נוספת של ב"כ העוררת היתה כי מעצרה של העוררת עד תום ההליכים, גם אם בתנאי מעצר בית, יש בו משום אפליה לעומת בר מוחא ודריי, אשר המדינה לא ביקשה את מעצרם. יוער, כי השניים אסורים בבית סוהר, אולם לטענת ב"כ העוררת, אסירים רשאים לצאת לחופשות מהכלא, זכות שאינה עומדת לעוררת. ב"כ המשיבה טען, ובצדק, כי טענה זו לא הועלתה בערר, ומכל מקום, כאשר עסקינן באסיר אשר מתנהלים נגדו הליכים משפטיים, תישקל עובדה זו על ידי שירות בתי הסוהר במסגרת בקשות לחופשה מבית הכלא, ולכן אין כל אפליה בין העוררת לבין שותפיה לכתב האישום.
12.
התנאים לעיון חוזר בהחלטת בית משפט בענין הנוגע לחלופת מעצר קבועים בסעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), והם כוללים גילויין של עובדות חדשות, שינוי נסיבות, או מעבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה נשוא הבקשה. הכלל הוא כי במסגרת בקשה לעיון חוזר, לא נפתח דיון מחודש בסוגיית עצם ההצדקה למעצר או לחלופת מעצר והתנאים שנקבעו במסגרתה. עיקרו של הליך העיון החוזר הוא בבחינה ובדיקה האם מאז ההחלטה המקורית שניתנה אירעו עובדות או נסיבות חדשות או מעבר זמן רב שיש בהם כדי לשנות את נקודת האיזון הראויה בין עניינו של הנאשם בהגשמת חירותו האישית כפרט לבין האינטרס הציבורי בהגנה על בטחון הציבור והבטחת תקינות ההליך השיפוטי (ראו: בש"פ 2/06 זילברפרב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.2.2006)).
13.
בענייננו טוענים ב"כ העוררת כי השיקול הרלוונטי הוא עצם חלוף הזמן - כארבעה חודשים מאז ההחלטה המקורית על שחרורה של העוררת למעצר בית - ויתרה מכך, הזמן שעוד צפוי לחלוף עד להכרעה במשפטה של העוררת, בזמן שהיא שוהה במעצר בית בתנאים מכבידים תוך שנשללה ממנה היכולת לעסוק במקצועה לאור הסכמתה לשלילת רישיונה באופן זמני.
14.
השיקול שעניינו הזמן שחלף מאז מתן ההחלטה המקורית על מעצר או על שחרור בתנאים הינו שיקול המשתנה בהתאם לנסיבות העניין, ולא ניתן לקבוע מהו פרק הזמן המצדיק עיון מחדש בהחלטה בעניין מעצר או שחרור בתנאים. במסגרת השיקולים שעל בית המשפט לשקול על מנת לקבוע האם משך הזמן שחלף מצדיק עיון מחדש בתנאי השחרור אם לאו, נמנים, בין היתר, חומרת העבירה המיוחסת לנאשם, מידת המסוכנות שלו, התנהגותו במעצר או אופן עמידתו בתנאי חלופת המעצר ונסיבותיו האישיות: המשפחתיות, הכלכליות והנפשיות. לאור כל אלה יש לערוך איזון בין הפגיעה הנגרמת לנאשם הספציפי בשל חלוף הזמן, אל מול הפגיעה באינטרס הציבורי או בהליכי המשפט (ראו: בש"פ 6286/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.8.2006); בש"פ 6845/07 קוסטריקין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.8.2007)).
15.
העבירה המיוחסת לעוררת הינה חמורה כשלעצמה, ורמת החומרה אף גוברת לאור מקצועה של העוררת אשר איפשר לעוררת לבצע את העבירה המיוחסת, תוך ניצול תפקידה ותוך פגיעה בערכים שאמור מקצוע עריכת הדין לייצג. מיותר לציין כי עבירות הסמים מקימות חזקת מסוכנות, כקבוע בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים. אשר לנסיבותיה האישיות של העוררת, אין חולק כי השעיית רישיון עריכת הדין ומעצר הבית בו היא נתונה גרמו לפגיעה קשה בעוררת, הן מהבחינה האישית והן מהבחינה הכספית. יחד עם זאת, כפי שצויין בערר, בשלב זה זנחה העוררת את בקשתה לחזור לעסוק במקצוע עריכת הדין, וכמצויין לעיל, אף הסכימה להשעיה זמנית של רישיונה בהליך המשמעתי שהתנהל בלשכת עורכי הדין.
הערר דנן מתמקד בהקלה בתנאי מעצר הבית בו נתונה העוררת.
16.
צודקים ב"כ העוררת בציינם כי מעצר בית אינו אלא "כלוב של זהב", שכן אמנם אין מדובר במעצר בבית מעצר, אולם עדיין יש בו הגבלה חמורה על חירותו של אדם אשר טרם הוכרע דינו. יחד עם זאת, סבורני כי בנסיבות העניין, בשלב זה של ההליכים, עצם חלוף הזמן אינו מצדיק הקלה בתנאי השחרור של העוררת.
17.
בין שיקוליי הבאתי את העובדה שהקראת כתב האישום נקבעה למועד קרוב (3.4.2008) ולמרות השערותיהם של ב"כ העוררת לגבי משך התנהלות התיק העיקרי, לא ניתן כרגע לצפות כמה זמן יימשך ההליך. ייתכן שבחלוף פרק זמן נוסף, ניתן יהיה להעריך האם אכן אמור המשפט להתארך זמן ממושך ובהתאם, לשקול שינוי בתנאי השחרור. יצויין בהקשר זה, כי ב"כ המאשימה טען בפניי, ואף הביא אסמכתאות לכך, שבקשות פרטניות של העוררת לצאת ממעצר הבית למטרות קונקרטיות נענו בחיוב על ידי המשיבה. בטוחני שבקשות עתידיות של העוררת לצאת מביתה למטרות כאלה ואחרות תזכינה לאוזן קשבת אצל המשיבה ולמענה קונקרטי.
18.
שיקול נוסף שהביאני למסקנה שאין מקום בשלב זה להיעתר לבקשה להקל בתנאי השחרור של העוררת הינו העובדה שתנאי השחרור נקבעו בהסכמה. אמנם ההסכמה ניתנה בטרם עיינו הסנגורים בחומר הראיות, אולם עצם הסכמתה של העוררת לשהות במעצר בית כבר בשלב המקדמי של ההליכים ונכונותה להשעות את עיסוקה במקצועה, יש בהם כדי להוות משקל נגד להיענות לבקשתה, כל עוד לא אירע שינוי מהותי במצבה של העוררת מאז מתן ההחלטה המקורית.
19.
יפים לעניין זה דברי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה במסגרת בש"פ 6772/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.8.2005):
"בנסיבות ענין זה, מעבר ארבעה חודשים מאז מתן ההחלטה אינו מצדיק את שינויה בשל יסוד חלוף הזמן גרידא, וההנחה המובנית בחלופת מעצר בית שהוחלה בהסכמת העורר היא כי הוא ישהה במסגרת זו במהלך התנהלות משפטו, וכל עוד הוא מתמשך התמשכות סבירה, לא תקום עילה לשינוי תנאי החלופה."
וראו גם דברי כבוד השופט ד' לוין במסגרת בש"פ 4152/91 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.1991):
"הנאשם המציע את המגבלות שהושתו עליו חייב להיות נאמן להצעתו. רק נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן המלמדות על שינוי מהותי במצב יצדיקו עיון חוזר ושינוי התנאי."
20.
לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה.
ניתנה היום, י"ב באדר ב' תשס"ח (19.3.08).
ש ו פ ט