בש"פ 3831/02 אסף מצרי נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט ש' טימן) בעניין עיון בחומר חקירה, בנוגע להליך פלילי המתנהל נגד העורר.

2.בבית המשפט המחוזי בתל-אביב תלוי כתב אישום נגד העורר. על פי הנטען, ביצע העורר עבירה של אינוס בעובדת זרה, שהגיעה ארצה מן הפיליפינים (להלן - המתלוננת). לבית המשפט המחוזי הוגשה בקשה, בהתאם לסעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן - החוק), להורות לתביעה להתיר עיון בחומר הבא: רשימה של כל החומר שנמצא בידי הרשות החוקרת; גליונות רישום פלילי לגבי המתלוננת, הן בישראל והן בארצה; מידע המצוי בידי חברת כוח אדם מסוימת או בידי שלוש עובדות של אותה חברה; פלט של שיחות, נכנסות ויוצאות, מטלפונים ניידים מסוימים.

בעת הדיון בבית המשפט המחוזי הוסדרו חלק מן הנושאים שעלו בבקשה, ועל כן אין צורך להתייחס לכך. בית המשפט נדרש להכריע בשאלה האם חומר החקירה, כאמור בסעיף 74 לחוק, כולל אף מידע המצוי בידי חברת כוח האדם ובידי עובדות של אותה חברה. יצוין, כי העובדות מופיעות ברשימת עדי התביעה וכנראה שהן עובדות סוציאליות במקצוען. בית משפט קמא הביע את הדעה, כי אין רלוונטיות למידע שבידי חברת כוח האדם, שכנראה העסיקה את המתלוננת, והוסיף כי חומר המצוי בידי עובדת סוציאלית כפוף לחיסיון.

3.העורר טוען בערר, כי החומר שנמצא בתיקים של חברת כוח האדם ואצל עובדותיה של אותה חברה, שהן עדות תביעה, הוא חומר חקירה. כמו כן העורר מלין על כך, שבית משפט קמא לא הורה למשיבה להמציא תדפיסים מן המרשם הפלילי לגבי שלושה מבין עדי התביעה. יאמר מייד, כי הנושא האחרון לא עלה בבקשה שהוגשה לערכאה הראשונה, אם כי הוא עלה בעת הדיון בבקשה. איני רואה סיבה לדון בעניין, שכן התרשמתי כי ניתן יהיה להסדיר את הנושא בין הסנגוריה לבין התביעה, בלא צורך במעורבות שיפוטית. אם עניין זה של הרישומים הפליליים לא יוסדר, יוכל העורר להגיש בקשה חדשה לבית משפט קמא. השאלה שיש להכריע בה מתייחסת לחומר שנמצא אצל חברת כוח האדם ובידי עובדותיה.

4.החומר אותו מבקשת הסנגוריה איננו מצוי בידי התביעה. לכאורה מגביל סעיף 74(א) את זכות העיון לחומר חקירה "שבידי התובע". ברם, כבר נפסק, כי אין לפרש את הדברים באופן מילולי, אלא יש לומר כי הכוונה היא לחומר "בין אם מצוי הוא למעשה בידי התובע ובין אם מצוי הוא במקום אחר שלתביעה שליטה עליו": ע"פ 1152/91 סיקסיק ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(5) 8, 19 (מול האות ז'). כמובן, שהאפשרות הנתונה לתביעה להשיג את החומר, היא כשלעצמה לא תהווה מבחן להיותו של החומר "חומר חקירה". התביעה, באמצעות המשטרה, יכולה להשיג כמעט כל חומר שהוא. ייתכן, כי העובדה שחומר מסוים כבר מצוי בידי המשטרה יהיה בה כדי להצביע, לכאורה, שאומנם מדובר בחומר חקירה. זאת ועוד, בגדר "חומר חקירה" ייכלל אף חומר אשר צריך ואמור

להיות בידי התביעה (בש"פ 5400/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מכל מקום, לגבי חומר שאיננו מצוי בידי התביעה נאמרו הדברים הבאים:

"העובדה, שחומר כלל אינו בידי גורמי החקירה והתביעה, מצביעה בדרך-כלל על כך שאין מדובר בחומר חקירה. בדרך העניינים הרגילה, כאשר נעשות פעולות חקירה באופן ענייני ובתום-לב, החומר אינו בידי גורמי החקירה רק משום שלא נמצא על-ידיהם כרלוונטי לחקירה; לכאורה, משמעות הדבר היא שהחומר אינו חלק מתשתית האישום שמפניו על הנאשם להתגונן. בנסיבות אלה, אף אין לראות בו באופן אובייקטיבי "חומר חקירה", כמשמעותו בסעיף 74 לחוק. למותר להוסיף, כי המשטרה או התביעה אינן רשאיות להימנע במכוון מלתפוס או לאסוף חומר שהוא רלוונטי לאישום רק כדי למנוע את היותו "חומר חקירה" המובא לידיעת הנאשם, ובמהלך העניינים הרגיל אין להניח היווצרותו של מצב כזה" (בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 376, 382-381).

5.במקרה זה מבקשת הסנגוריה לעיין, כאמור, בתיקים של חברת כוח האדם שהעסיקה את המתלוננת ובחומר שבידי עובדות של אותה חברה. נטען, כי המידע הנמצא שם יוכל לשפוך אור על מצבה הנפשי המעורער של המתלוננת לפני האירוע נשוא כתב האישום. העובדות של החברה מופיעות ברשימת עדי התביעה. אף נתון זה, כשלעצמו, אין די בו על מנת שתוסק המסקנה כי מדובר בחומר חקירה. במילים אחרות, חומר המצוי בידי עד תביעה אינו הופך, מיניה וביה, לחומר חקירה. האפשרות שהעלתה ההגנה כי יימצא שם חומר לגבי מצבה הנפשי של המתלוננת הינה בבחינת ספקולציה גרידא, אשר אינה מספקת על מנת שייקבע כי מדובר בחומר חקירה (ראו, בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל , פ"ד לט(4) 124, 132 (מול האות ד')).

6.הסנגוריה מתעלמת לחלוטין מן האפשרות הנתונה לה, לפי סעיף 108 לחוק, לבקש מבית המשפט שדן בהליך לצוות על עדות התביעה הנזכרות להביא עימן את התיקים שבידיהן הנוגעים למתלוננת. ניתן אף להוציא צו, כאמור, לחברת כוח האדם. בדרך זו תשיג ההגנה את שביקשה (בש"פ 9322/99 הנ"ל, עמ' 383; בש"פ 5400/01 הנ"ל). ניתן להבין את רצונה של הסנגוריה לראות את החומר בשלב מוקדם, עוד לפני שהחלה שמיעת הראיות. אולם, רצון זה אינו יכול להכריע, כאשר בוחנים את השאלה מהו "חומר חקירה" (ראו, בש"פ 5425/01 אל חאק נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(5) 426, 430). ההליכה במסלול הקבוע בסעיף 108 לחוק יש לה אף יתרון מסוים. כאשר עולה העד על דוכן העדים וההגנה מבקשת שיציג את החומר שנצטווה להביאו, ניתן לברר בו במקום טענה של חיסיון, אם תועלה. אם אמנם העדות הנזכרות הינן עובדות סוציאליות, אפשר שתועלה טענת חיסיון, בהתאם לסעיף 50א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971- (ראו גם בש"פ 8467/99 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 454).

7.לסיכום, החומר אשר ההגנה מבקשת לעיין בו איננו "חומר חקירה". לסנגוריה נתונה האפשרות לפעול בדרך הנקובה בסעיף 108 לחוק.

הערר נדחה.