בש"פ 58/10 מדינת ישראל נ. פלוני

בקשה חמישית מטעם המדינה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים מעבר לתשעה חודשים, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) .

1.

ארבעה משופטי בית משפט

זה כבר נדרשו לעניינו של העורר במסגרת החלטה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים: כב' השופט גרוניס בבש"פ 507/09; כב' השופט ג'ובראן בבש"פ 2904/09; כב' השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 5580/09 וכב' השופטת חיות בבש"פ 7863/091; 7838/09. עניינו של העורר נבחן גם מספר פעמים על ידי שופטים שונים ב בית המשפט

המחוזי, החל מהבקשה המקורית למעצר עד תום ההליכים דרך בקשות חוזרות ונשנות לעיון חוזר, ועל חלק מהחלטות אלה הוגשו עררים ל בית משפט זה, וראו, לדוגמה, החלטתו של כב' השופט א' א' לוי בבש"פ 10076/08.

2.

העובדות הצריכות לעניין והשתלשלות העניינים תוארו בהחלטות קודמות, ואך לאחרונה פורטו הדברים בהרחבה בהחלטתה של כב' השופטת חיות בבש"פ 7863/091; 7838/09 מיום 22.10.09. לכן, איני רואה טעם לחזור ולגולל מבראשית את השתלשלות העניינים שהביאה את הצדדים עד הלום, ואפנה את הקורא להחלטה הנ"ל.

בתמצית שבתמצית נספר לקורא כי כנגד המשיב הוגש בחודש יולי 2007 כתב אישום המייחס לו עבירות מין חמורות שעשה בשנת 2007 בבתו הקטינה ילידת שנת 1994 (להלן: המתלוננת ). בחודש אוגוסט 2007 הודה המשיב במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן אך בחודש יוני 2008 התיר לו בית המשפט המחוזי לחזור בו מהודאתו בעקבות ראיות חדשות מהן עלה, לכאורה, כי המתלוננת העלילה עליו. המדינה טענה כי הראיות החדשות הן תוצר של לחץ שהופעל על המתלוננת, תוך פיברוק של ראיות. בשל כך אף הגישה המדינה בנפרד כתב אישום בעבירות של

הטרדת עד, שיבוש הליכי משפט ובידוי ראיות כנגד אמה של המתלוננת, כנגד הסניגורים שייצגו את המשיב בשעתו, וכנגד שני חוקרים פרטיים שנשכרו על ידם. הליך זה עדיין תלוי ועומד ב בית משפט השלום.

3.

בכל ההחלטות הקודמות בעניינו של המשיב במסגרת סעיף 62 לחוק המעצרים ובמסגרת הליכי המעצר עד תום ההליכים, הודגשה מסוכנתו של העורר והחשש לשיבוש הליכי משפט. אציין כי בנוסף לחשד לשיבוש הליכי משפט מושא כתב האישום שנזכר לעיל, המשיב התקשר בטלפון מבית המעצר לאחותה הקטינה של המתלוננת, שהיא אחת העדות המרכזיות בפרשה.

כב' השופטת חיות דנה גם בערר על החלטת בית המשפט המחוזי שדחה את בקשת המשיב לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים, ובהחלטתה הנ"ל, מצאה כי עוצמת הראיות לא התכרסמה בעוצמה הנדרשת לשינוי החלטת המעצר. בהמשך, עמדה השופטת חיות על האינטרסים הנוגדים בבקשה להארכת מעצר על-פי סעיף 62 לחוק המעצרים, ולסופו של יום נעתרה לבקשה מתוך הנחה "כי נוכח האצת קצב הדיונים צפוי ההליך כולו, לרבות שלב הכרעת הדין, להסתיים במהלך תקופה זו".

ואכן, קצב הדיונים הואץ, וכיום נמצאים אנו בשלב בו הוגשו כבר סיכומי התביעה וסיכומי ההגנה הוגשו בימים אלה ממש. במצב הדברים הרגיל, כאשר המשפט נמצא בישורת האחרונה, לא הייתי מתקשה להורות על הארכה נוספת של תקופת המעצר, מתוך הנחה שפסק דינו של בית המשפט

המחוזי יינתן תוך שלושה חודשים מהגשת הסיכומים.

דא עקא, שביני לביני חלה התפתחות נוספת בעלילה. התביעה הגישה ל בית המשפט המחוזי בקשה להשהיית מתן פסק הדין למשך כחודש, מנימוקים שלא ניתן לחושפם. משכך, הזדרז המשיב לפנות לשופט המעצרים ב בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים. בקשתו של המשיב נדחתה על ידי כב' השופטת כוחן בתום דיון שנערך ביום 5.1.10, לאחר ששמעה מהתביעה במעמד צד אחד את הסיבה בגינה הגישה את בקשתה להשהיית מתן פסק הדין. בא כוח המשיב התנגד לכך שהדברים יישמעו במעמד צד אחד, וגם בדיון בפני, חזר ועמד על התנגדותו. למרות ההתנגדות, החלטתי לשמוע במעמד צד אחד את הנימוקים שהביאו את התביעה להגיש בקשה כה חריגה וכי החלטה מנומקת בסוגיה זו תינתן בהמשך.

4.

אתייחס אפוא לשאלה האם רשאי בית המשפט , במסגרת הליך לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, להיחשף לחומר חסוי במעמד צד אחד, מבלי שניתנת להגנה אפשרות לעיין בחומר ולהגיב.

במסגרת הליכי מעצר לימים, נחשף בית המשפט כמעט כדבר שבשגרה, לחומר חסוי במעמד צד אחד. אך לאחר הגשת כתב האישום, הכלל הוא שההגנה זכאית לראות את כל החומר הרלוונטי, בכפוף לחסיונות, ובנושא זה קיימת פסיקה עניפה לגבי סעיפים 74 ו-108 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ולגבי החסיונות השונים בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"ג-1973.

זו דרך המלך, אך בפסיקה נקבע כי במקרים חריגים בהם תחושת הצדק מחייבת זאת, רשאי בית המשפט

לעיין בחומר במעמד צד אחד גם בהליכי מעצר עד תום ההליכים (ראו: בש"פ 597/93 מדינת ישראל נ' אבוטבול , פ"ד מז(1) 340 (1993)). כך, לדוגמה, כאשר יש ברשות המדינה חומר רלוונטי לשאלת המשך מעצרו של הנאשם, כגון חומר ממנו עולה כי הנאשם מתעתד לברוח מהארץ או שהנאשם פועל כדי לשבש הליכי משפט או שהוא ממשיך לבצע או לתכנן עבירות נוספות מתוך תא המעצר. באותם מקרים בהם לא ניתן לגלות לנאשם את המידע, מנימוקים שונים כגון אי חשיפת מקורות מודיעיניים או כדי שלא לסכל חקירה, רשאי בית המשפט

להידרש לאותו מידע במעמד צד אחד. ודוק: פרקטיקה זו, מוגבלת למידע הקשור לעילות המעצר בלבד, ולכן אינה נופלת ל"משבצת" הדיון של סעיפים 74 ו-108 לחוק סדר הדין הפלילי, שעניינם בחומר הנוגע לעבירות נשוא כתב האישום (ראו בש"פ 6552/05 עבידאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.8.05) בפסקה 7 והאסמכתאות שם). אדגיש שוב כי מדובר בהליך חריג, ובמקרה כאמור, על בית המשפט לבחון את המידע המובא בפניו בעיניה של ההגנה, למרות שכבר שנינו ולמדנו כי "אין חקר לתבונתו של סניגור" (ראו: ע"פ 35/50 מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד ד, 429, 433 (1950)).

5.

מה שנכון להליכי מעצר עד תום ההליכים, יפה גם להליכים במסגרת סעיף 62 לחוק המעצרים, וזו גם הפרקטיקה הנוהגת ב בית משפט זה (ראו החלטתה של כב' השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 435/06 מדינת ישראל נ' זריהן (לא פורסם, 12.2.06) בפסקה 5; החלטתו של כב' השופט ג'ובראן בבש"פ 7676/08 מדינת ישראל נ' אוחנה

( לא

פורסם , 28.9.08) בפסקאות 12 ו-15).

6.

ולגופה של בקשה. לפנינו מצב לא שכיח בו מבקשת המדינה להאריך מעצר נאשם במסגרת סעיף 62 לחוק המעצרים, כאשר ביד השניה, היא עותרת בפני הערכאה הדיונית להשהות את מתן פסק הדין בשל נסיבות חדשות שההגנה אינה מודעת להן. לכאורה, תרתי דסתרי, שהרי במצב הדברים הרגיל, הארכת המעצר מעבר לתשעה חודשים נועדה לאפשר לערכאה הדיונית להשלים את מלאכתה כאשר הנאשם נתון עדיין במעצר.

מקרה דומה נדון בבש"פ 435/06 הנ"ל, שם עתרה המדינה להאריך המעצר לתקופה נוספת על מנת לבחון נסיבות חדשות שנוצרו עקב מות עד תביעה מרכזי, ויפים לענייננו דברי כב' השופטת פרוקצ'יה שם (בפסקה 6):

"אין בלבי ספק כי מצב דברים כפי שנוצר כאן מצוי בגידרו של שיקול הדעת השיפוטי הנתון ל בית המשפט על פי סעיף 62 לחוק המעצרים. שיקול דעת זה מצריך איזון ראוי בין צרכי מערכת אכיפת החוק לברר כראוי את נסיבות מותו של עד מרכזי במשפט הכרוך בפשיעה חמורה כדי לגבש את מדיניות התביעה לגבי המשך ניהול המשפט, לבין עניינו של הנאשם המוחזק במעצר בקיצור תקופת שלילת חירותו האישית כל עוד לא הורשע ונגזר דינו".

הרשות נתונה אפוא וכאן אנו מגיעים אל לב השאלה הצריכה לענייננו: בנקודת הזמן בה עומד משפטו של המשיב, מה האיזון הראוי בין זכותו לחירות לבין אינטרס הציבור להבטיח את שלום הציבור ושלומה של המתלוננת ולהבטיח את ניהולו התקין של ההליך.

7.

המשיב עצור מזה כשלושים חודשים וזו הבקשה החמישית להארכת מעצרו. עם זאת, יש לזקוף לחובתו של המשיב תקופה של כשנה, בשל הודאתו באשמה וחזרתו מן ההודאה. מנגד, המשפט התנהל בקצב איטי ביותר משך תקופה של כשנה. אך בהמשך, הואץ קצב המשפט באופן משמעותי ולאחר הגשת הסיכומים, לא נותר אלא להמתין למתן פסק הדין.

גם אם אקח בחשבון את ההשהייה של כחודש ימים שנתבקשה על ידי התביעה,

כל עוד לא נתברר להיכן מועדות פניה של התביעה, המצב דהיום הוא, שהסתיימה שמיעת העדים והוגשו סיכומי הצדדים. בעבירות חמורות של מין במשפחה עסקינן, וגם אם הייתי נכון להניח כי ניתן להקהות עוקצה של מסוכנות המשיב בחלופת מעצר כזו או אחרת, עומד לו לרועץ החשש הממשי לשיבוש הליכי משפט. שיחת הטלפון של המשיב מבית המעצר אל אחותה של המתלוננת וכתב האישום שהוגש כנגד אחרים בגין עבירות של שיבוש הליכי משפט, יוצרים בשלב זה "מסה קריטית" המטה את הכף גם בשלב זה של הארכת מעצר חמישית, לקבלת בקשת המדינה.

8.

אשר על כן אני נעתר לבקשה ומורה על הארכת מעצרו של העורר בתשעים ימים מיום 22.1.2010 או עד למתן פסק-דין בעניינו בתפ"ח 1083/07 ב בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.