דנ"פ 1424/01 מדינת ישראל נ. דרוויש חמדאן

עתירה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופטים ד' דורנר, י' טירקל, א' א' לוי) בע"פ 621/01.

1.המשיב הואשם בהשתתפות ברצח המנוח אחמד חכרוש (להלן: המנוח) - רצח שבוצע כנקמה על רצח בן דודו של המשיב, פואד חמדאן, על ידי בני משפחתו של המנוח. על-פי כתב האישום, שותפיו של המשיב לרצח היו שני אחיו של פואד חמדאן. חומר הראיות שנאסף כנגד המשיב הושתת על דברי אדם בשם עותמאן, שמסר בהודעתו במשטרה, כי המשיב הודה בפניו בהשתתפות במעשים הפליליים המיוחסים לו. עותמאן אף הסכים להעיד כנגד המשיב בבית המשפט ולסייע למשטרה כמדובב. מנגד, הגיע לידי המשטרה מידע ממקורות חסויים, שבגדרו לא הוזכר שמו של המשיב כמי שרצח את המנוח, אלא הוזכרו כמבצעי הרצח, בין היתר, אחיו של פואד חמדאן. על חומר זה הוצאה תעודת חסיון לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971- (להלן: הפקודה). במסגרת פרשת התביעה חזר בו עותמאן מן הדברים שמסר במשטרה, והודעותיו הוגשו כראיה מכוח סעיף 10א לפקודה. בתום פרשת התביעה עתר סניגורו של המשיב להסרת החסיון מן המידע המצביע על אנשים אחרים כמבצעי רצח המנוח. העותרת החליטה לגלות את המידע שביקש הסניגור, מבלי לחשוף את מקורות המידע. הסניגור עתר להסרת החסיון שהוטל על זהות מקורות המידע (להלן: מוסרי הידיעות), זאת על מנם שיוכל להזמינם כעדי הגנה. בית המשפט המחוזי, לאחר ששמע את התנגדות העותרת להסרת החסיון, קיבל את הבקשה במובן זה שאיפשר לסניגורו של המשיב להזמין את מוסרי הידיעות לעדות באופן שלא יחשוף את זהותם. בקשת העותרת כי בית המשפט המחוזי יעיין מחדש בהחלטתו נדחתה. באין אפשרות לערער על החלטת הביניים שהתירה את העדתם של מוסרי הידיעות, חזרה בה העותרת מן האישום כנגד המשיב במטרה לטעון, במסגרת ערעור על פסק הדין, גם כנגד ההחלטה המתירה את העדת מוסרי הידיעות. חזרת העותרת מן האישום הביאה - כמתחייב על-פי הדין - לזיכויו של המשיב. בערעור שהגישה העותרת לבית משפט זה, טענה היא, כי העדת מוסרי הידיעות מקימה חשש לפגיעה בהם ונוכח העובדה שהדבר נעשה חרף ההבטחה שנתנה להם המשטרה כי לא יוזמנו למתן עדות, מתעורר אף חשש לפגיעה ביכולת המשטרה לקבל מידע מודיעיני בעתיד. העותרת הבהירה כי בנסיבות הקיימות לא יועיל אמצעי כלשהו להסתרת זהות מוסרי הידיעות, ועל כן מעדיפה היא את זיכויו של המשיב על פני העדתם. כן טענה העותרת כי אין במידע האמור כדי להטיל ספק בהשתתפות המשיב עצמו במעשה הרצח.

2.בית משפט זה דחה את ערעורה של העותרת, לאחר שעיין במידע החסוי ושמע הסברים על מוסרי הידיעות ועל מידת קרבתם למעשים הפליליים. בית המשפט ציין כי יכריע באשר לחיוניותה של עדות חסויה להגנת הנאשם, לפי השאלה, האם בעדות זו מצוי פוטנציאל ראייתי, שעשוי - על-פי קנה מידה אובייקטיבי - לעורר ספק סביר באשמת הנאשם, וכי בגדר המבחן האובייקטיבי תיקבע חיוניותה של העדות להגנת הנאשם על סמך ההנחה כי היא תניב את המידע שהוא מבקש להגיש באמצעותה, ובלבד שקיים פוטנציאל ראייתי לנכונותה של הנחה זו ואין היא מופרכת. בנותנו דעתו לרקע נורמטיבי זה, קבע בית המשפט, כי המידע שמסרו מוסרי הידיעות עשוי להטיל ספק סביר באשמתו של המשיב ולהביא לזיכויו, ולפיכך מן הראוי להורות על הסרת החסיון.

3.בפסק דין זה מבקשת העותרת לקיים דיון נוסף. העותרת טוענת כי בפסק הדין נשוא העתירה נפסקה הלכה חדשה לגבי האופן בו יבחן בית המשפט את קיומה של הפגיעה בהגנת הנאשם. החידוש בהלכה מתבטא בכך שלפי שיטתו של בית המשפט, בחינתו של החסיון היא בחינה תיאורטית, המנותקת מן המציאות הראייתית, שכן הוא יוצא מנקודת הנחה לפיה הראיה החסויה תניב את המידע שהסניגוריה מנסה להפיק ממנה. לטענת העותרת, גישה זו אינה מתיישבת עם הלכתו המבוססת של בית המשפט בדיני חסיונות, ממנה עולה כי בית המשפט, בבואו לבחון את חיוניותה של ראיה להגנת הנאשם, חייב להשתמש במבחנים מהותיים, המתייחסים לעובדות המקרה הנדון ולמורכבותו, ולא במבחנים טכניים ותיאורטיים. בחינה זו מחייבת, לטענת העותרת, קביעת עמדה ביחס לערכה ההוכחתי של הראיה, ובית המשפט אינו יוצא פטור בהנחה כי הראיה החסויה תניב את שטוען לו הסניגור. במקרה דנן, מוסיפה העותרת וטוענת, התעלם בית המשפט לחלוטין ממשקלן הראייתי של הראיות החסויות ולא ראה צורך לשקול את עובדת היותן של הראיות הללו בבחינת עדויות שמיעה. כך גם לא ראה בית המשפט צורך לבחון את יריעת המחלוקת, ואת גרסתו של המשיב, שאין בה כדי להסביר את מידת התמצאותו בפרטי האירוע. לשיטת העותרת, תוצאת החידוש בהלכה, היא פגיעה חמורה ביותר באכיפת החוק, מבלי שהדבר משרת את האינטרס של עשיית הצדק.

4.המשיב בתגובתו טוען כי אין מקום לקיים דיון נוסף בפסק הדין, שכן בית המשפט לא קבע בפסק הדין הלכה חדשה, אלא הנחה עצמו בהתאם להלכות החסיון הנוהגות. לטענת המשיב, בית המשפט ערך בפסק הדין בחינה עובדתית קונקרטית של משמעות החומר החסוי לגבי הגנת המשיב, וקביעתו כי יש בחומר החסוי כדי לסייע להגנת המשיב היא קביעה עובדתית שאינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף.

5.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. אכן, ההלכה היא, כפי שנקבעה בפסקי הדין של בית משפט זה, כי בית המשפט יכריע באשר לחיוניותה של עדות חסויה להגנת הנאשם, לפי השאלה, האם בעדות זו מצוי פוטנציאל ראייתי, שעשוי - לפי קנה מידה אובייקטיבי - לעורר ספק סביר באשמת הנאשם (ראו לדוגמה: בש"פ 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל , פד"י לח(3) 729; בש"פ 1924/93 גרינברג נ' מדינת ישראל , פד"י מז(4) 766; ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל , פד"י נא(1) 433, 466). עם זאת, לא השתכנעתי כי בענייננו קבע בית המשפט הלכה חדשה הסותרת הלכה זו. פסק הדין אינו קובע כי החסיון ייבחן בחינה תיאורטית המנותקת מן המציאות הראייתית, ואין בו גם כל קביעה שבחינת הראיה החסויה לא תיעשה על רקע מכלול הראיות. בית המשפט הנחה עצמו לאורה של ההלכה, לפיה החסיון יוסר כאשר קיים פוטנציאל ראייתי בחומר החסוי שעשוי לעורר ספק סביר באשמת הנאשם, וקבע כי בנסיבות העניין המידע שמסרו מוסרי הידיעות עשוי להטיל ספק סביר באשמתו של המשיב ולהביא לזיכויו. למעשה, מבקשת העותרת, כי בית משפט זה יבחן מחדש את החומר החסוי לאור מכלול הראיות ויקבע האם קיים בו פוטנציאל ראייתי שעשוי לעורר ספק סביר באשמתו של המשיב. לא לכך נועד הדיון הנוסף. כבר נפסק בעבר כי דיון נוסף אינו ערעור נוסף, קרי: אין הוא כלי להעברתו של פסק הדין של בית המשפט העליון שניתן בשלושה, בשבט הביקורת של ערכאה נוספת, אך ורק בשל כך שנותרו ספקות לגבי נכונות או סבירות התוצאה (ראו למשל: דנ"פ 3489/93 יאיר אור נ' מדינת ישראל (לא פורסם); דנג"צ 6490/96 אמיר נ' אמיר , פד"י נ(5) 55; דנ"א 1068/00 לישיצקי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

לפיכך, לא בוססה עילה לקיום דיון נוסף בפסק הדין כנדרש בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-.

מטעמים אלה דינה של העתירה להידחות.