תקציר פסק הדין בע"א 10217/16, ע"א 5613/17 וע"א 6447/17
ב.ת.ב – בנייני תעשיה באר-שבע בע"מ נ' רפאל ג'ינר
תמצית פסק הדין
בית המשפט העליון (השופטת י' וילנר, בהסכמת השופטים נ' סולברג וי' אלרון) החליט היום פה אחד לשנות את הלכת ידידיה, אשר ניתנה לפני כחמישה עשורים, ולקבוע כי פיצויים שנפסקו לניזוק שהוא פושט רגל בגין פגיעה בכושר ההשתכרות יוקנו לנאמן ויועברו לקופת פשיטת הרגל וזאת להבדיל מפיצויים בגין "זכויותיו האישיות" של פושט הרגל (דוגמת "כאב וסבל" ו"פגיעה באוטונומיה") שיועברו לידיו.
עוד נקבע ברוב דעות (השופטת י' וילנר, בהסכמת השופט נ' סולברג) כי הזכות להגיש תביעה בגין עוולה אשר גרמה נזק לכושר השתכרותו של פושט הרגל – מוקנית אף היא לנאמן.
השופט י' אלרון סבר בדעת מיעוט כי יש להותיר בידי פושט הרגל את הזכות להגיש ולנהל תביעה מעין זו, בעוד שפירות התביעה יוקנו לנאמן.
תאריך מתן פסק הדין :
17.1.2019
שופטי ההרכב : נ' סולברג, י' אלרון, י' וילנר
המערערים : ב.ת.ב – בניני תעשיה באר-שבע בע"מ, בני קוגן וכונס הנכסים הרשמי
רקע : לאחר מתן צווי כינוס בעניינם של שני חייבים בפשיטת רגל (ג'ינר וקוגן), נפסקו לטובתם פיצויים בגין נזקי גוף בתביעות שהגישו.
בהתאם להלכת ידידיה (ע"א 38/68 הנאמן בפשיטת-רגל של ידידה ראובן (יוסף עברון, עורך-דין) נ' ידידיה , פ"ד כב(2) 141 (1968)), פסקו בתי המשפט המחוזיים כי יש להעביר לחייבים את כספי הפיצויים שנפסקו להם במלואם וכי אין להעביר אותם או כל חלק מהם לקופת הכינוס.
נגד ההחלטות האמורות הוגשו שלושה ערעורים לבית המשפט העליון.
לפני בית המשפט העליון עמדה השאלה:
האם פיצויים להם זכאי ניזוק פושט רגל בגין נזקי גוף שנגרמו לו, מוקנים לנאמן כך שניתן לעשות בהם שימוש לטובת נושיו, או שמא דינם של פיצויים אלה כדין "זכות אישית" של פושט הרגל והם נותרים מחוץ לקופת הכינוס.
עיקרי פסק הדין
סעיף 21(1) לפקודת הנזיקין קובע כי "הזכות לתבוע על עוולה שגרמה נזק ממון לנכסי פושט רגל תעבור לידי הנאמן או תמומש בידיו".
בהלכת ידידיה נקבע כי הזכות להגשת תביעה בגין נזקי גוף היא זכות אישית של פושט הרגל, ואין לראותה כתביעה על עוולה שגרמה נזק ממון לנכסיו, אשר מוקנית כאמור לנאמן. כמו כן, נקבע כי לא ניתן לפצל את זכות התביעה לפיצוי בגין נזקי גוף – לזכות תביעה ממונית (אשר תוקנה לנאמן), ולזכות תביעה אישית (אשר תיוותר בידי החייב).
בפסיקה של הערכאות הדיוניות במהלך השנים נשמעו קולות הקוראים לשינויה של הלכת ידידיה בשל הקשיים העקרוניים שהיא מעוררת.
בפסק הדין קבעה השופטת י' וילנר כי לנוכח תמורות שחלו במהלך השנים – הן בדיני הנזיקין בישראל ובמשפט הישראלי בכלל, הן במשפט האנגלי שעליו התבססה הלכת ידידיה – יש לפרש את המונח "נכס" ככולל גם כושר השתכרות, ומשכך, הפרשנות הנכונה של סעיף 21(1) הנ"ל מקנה לנאמן את הזכות לתבוע בגין עוולה שפגעה בכושר השתכרותו של פושט הרגל. השופטת י' וילנר קבעה כי פרשנות זו אף מגשימה את התכליות העומדות בבסיס דיני פשיטת הרגל ודיני הנזיקין. השופט נ' סולברג הצטרף למסקנת השופטת י' וילנר, אך זאת בהסתמך על הגדרת המונח "נכסי פושט הרגל" בפקודת פשיטת הרגל (להבדיל מהגדרת "נכס" שבפקודת הנזיקין). השופט י' אלרון הצטרף אף הוא למסקנתה של השופטת י' וילנר כי כושר ההשתכרות של פושט הרגל הניזוק מהווה "נכס" כאמור בסעיף, ואולם, סבר כי פרשנות תכליתית מחייבת להותיר בידי פושט הרגל את הזכות להגיש ולנהל את התביעה הנזיקית בגין עוולה שגרמה הן לנזק ממון לנכסיו הן לנזק אישי עבורו, להבדיל מן הזכות ליהנות מפירותיה של תביעה בגין הפסד כושר השתכרות – אשר אותה יש להקנות לנאמן. זאת, לשיטתו, כדי למנוע פגיעה בפרטיותו של פושט הרגל, וכדי למנוע ניגוד אינטרסים בין פושט הרגל מזה לנאמן והנושים מזה בכל הנוגע לאופן ניהול התיק הנזיקי.
השופטת י' וילנר (בהסכמת
השופטים נ' סולברג ו י' אלרון ) קבעה כי אם התביעה בגין נזקי גוף הוגשה כולה על-ידי הניזוק פושט הרגל, הנאמן יהא זכאי לקבל את רכיב הפיצוי שניתן עבור הפגיעה בכושר ההשתכרות של פושט הרגל הניזוק לעבר ולעתיד, בעוד רכיבי הפיצוי בגין "זכויותיו האישיות" של פושט הרגל, אשר אינן מהוות "נכס", יוותרו בידיו ולא ייכנסו לקופת הכינוס, ובכלל זה – רכיבי פיצוי עבור נזק בלתי ממוני, פגיעה באוטונומיה, עזרת צד ג' והוצאות רפואיות בעבר ובעתיד.