ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. עז' המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל

מבוא

1.זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בת.א. 828/95 ו- ת.א. 1453/99, שניתן ביום 16.12.02, על ידי כבוד השופט נ' ישעיה, ובו התקבלה תביעת המשיבים כנגד המבקשות לתשלום תגמולים על פי פוליסת ביטוח חיים שעשתה המנוחה גב' רחל שחר פיאמנטה ז"ל.

רקע עובדתי

2.בתחילת שנת 1994, נטלו המנוחה רחל פיאמנטה ובעלה אהרון פיאמנטה, הלוואה מבנק טפחות, הוא המבקש 5 (להלן: "הבנק"), לצורך מימון רכישתן של שתי דירות, האחת באילת והשנייה ברעננה. המשיבים התחייבו לרשום משכנתה על הדירות לטובת הבנק, ובנוסף חויבו המשיבים לרכוש מאת המבקשות פוליסת ביטוח חיים. האירוע הביטוחי המוגדר בפוליסה היה מוות או מחלה חשוכת מרפא, אשר כתוצאה ממנה אין סיכוי סביר כי המבוטח יחיה יותר מ- 12 חודשים.

3.בחודש אוקטובר 1994, כתשעה חודשים לאחר רכישת הפוליסה, פנתה רחל פיאמנטה למבטחים ותבעה לשלם לה את תגמולי הביטוח, מאחר וחלתה במחלה ממארת שקיצרה את תוחלת חייה לחודשים ספורים בלבד. המבקשות דחו את התביעה, וטענו כי המשיבים הטעו אותן בעת רכישת הפוליסה, הואיל ולא גילו להן כי רחל פיאמנטה לקתה במחלת הסרטן עוד בשנת 1992. בעקבות כך הגישו המשיבים תביעה בסדר דין מקוצר נגד חברות הביטוח, וזמן קצר לאחר זאת הודיע הבנק למשיבים על ביטול הסכם ההלוואה והעמדתה לפירעון מיידי. חרף הודעת הביטול המשיכו המשיבים לשלם את התשלומים להחזר ההלוואה במועדם, וגם הבנק נמנע במשך שנים מלנקוט בהליכים כלשהם נגד המשיבים.

בחודש מרץ 96, ובטרם החל בירור התביעה, הלכה המנוחה לעולמה. משנדחתה בקשת המשיבים להתיר להם לתקן את תביעתם על ידי צירוף הבנק וסוכנות הביטוח שטיפלה בהוצאת הפוליסה כנתבעים נוספים, הוגשה תביעה נוספת בשם משיב 2 ויורשיה של המנוחה, והדיון בשתי התביעות אוחד בהסכמת הצדדים.

פסק דינו של בית משפט קמא

4.בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה והורה למבקשות 1-4, חברות הביטוח, לשלם למשיבים סך של 866,530.86 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה, החל מיום 23.10.94 ועד לתשלום בפועל. בית המשפט נימק את פסק-דינו, בין היתר, בכך שהאמין למשיבים כי לא הבנק ולא המבקשות בקשו בעת החתימה על פוליסת הביטוח הצהרה על מצב בריאותה של המנוחה, וכן נקבע כי למשיבים לא הייתה כוונה לרמות את מי מהמבקשות.

5.המבקשות הגישו ערעור על פסק הדין. להשקפתן, התעלם בית משפט קמא מראיות שהיו בפניו והמעידות על כך שהמשיבים הטעו את המבקשות בכל הנוגע למצב בריאותה של המנוחה. עוד נטען, כי בית המשפט התעלם מהוראות סעיף 16 לחוק חוזה הביטוח, לפיו חוזה ביטוח שנערך לאירוע שכבר התרחש, הנו חוזה בטל.

בד בבד עם הגשת הערעור הגישו המבקשות את הבקשה דנן לעיכוב ביצועו של פסק הדין. נטען כי הן שילמו למשיבים סך של 992,387 ₪, הוא ההפרש בין הסכום אותו חויבו לשלם בפסק הדין, לבין יתרת ההלוואה שנטלו המשיבים נכון ליום מתן פסק הדין. המבקשות הסבורות כי סיכוייהן לזכות בערעור טובים, עותרות לאפשר להן לפרוע מתוך הסכום בו חויבו את יתרת ההלוואה לבנק, בכפוף לכך שרישום המשכנתאות על דירות המשיבים יישאר על כנו עד לסוף ההליכים בערעור. לטענת המבקשות יש בהסדר זה כדי להבטיח שלא ייגרם להן נזק בלתי הפיך במידה ותצלח דרכן בערעור.

המשיבים מתנגדם לבקשה.

דיון

5.כידוע, הכלל הוא כי צד שזכה בדין זכאי לממש את פסק הדין שניתן לטובתו לאלתר. רק לעתים רחוקות נוטה בית המשפט להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע, וזאת רק מקום שהמבקש הראה כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, וכי אם לא יינתן צו העיכוב ייגרם לו נזק בלתי הפיך, דבר העלול לייתר את הליך הערעור. בענייננו, ולאחר שבחנתי את הבקשה ואת התגובה לה, ולאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט קמא, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הצעתן של חברות הביטוח לפרוע ישירות לבנק את יתרת ההלוואה, לא נועדה לעכב את ביצועו של פסק הדין, אלא לעשות בו שינוי מהותי על ידי קבלתו של אחד הסעדים להם עתרו המבקשות (ראו סעיף 40 להודעת הערעור). זאת ועוד, החיוב מכוח פסק דינו של בית משפט קמא, הנו חיוב כספי, ולא הובאה ראיה שיש בה להצביע על מצוקתם הכספית של המשיבים, מצוקה שאפשר שהיתה יכולה להצביע על נזק בלתי הפיך הכרוך בביצועו של פסק הדין.

הבקשה נדחית, המבקשות ישאו בהוצאות המשיבים בסך 3000 ₪.