ע"א 2501/00 עביר אבו כף נ. מוחמד אבו כף

ערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט אריאל ואגו) מיום 19.03.00 (בש"א 2622/00), שלא לפסול את עצמו מלדון בת.א. 2263/99.

1.המערערת נפגעה בתאונת דרכים, שעה שנסעה ברכב בו נהג בעלה (המשיב 1), בזמן התאונה לא היה ברשותו של המשיב 1 ביטוח תקף לרכב בו נהג. לפיכך הגישה המערערת תביעה לתשלום פיצויים, בגין נזקי הגוף שנגרמו לה, כנגד המשיב 1 וכנגד קרנית (המשיבה 2).

2.בישיבת קדם משפט הראשונה ביום 13.5.99, אמר השופט ואגו:

"על ב"כ התובעת לקח לשימת ליבו הערת בית המשפט שאם מדובר בבני זוג המתגוררים וחיים יחד, יתכן שיהיה מדובר בהליך סרק, שכן אם תתקבל הודעת צד ג' אין משמעות מעשית לפיצוי שייפסק, אם ייפסק לתובעת".

לדברי בא כח המערערת, סבר הוא כי יש לבקש פסילתו של בית המשפט. עם זאת, החליט להמתין ולראות האם יחזור בית המשפט על עמדתו. בישיבת קדם משפט מיום 9.9.99 לא חזר בית המשפט על עמדתו. עם זאת, בישיבת בית המשפט מיום 28.12.99 פנה בית המשפט אל בא כח המערערת ואמר:

"אני לא מבין מה אתם רוצים כאן? אתם רוצים שהתובעת תקבל לידיה את הפיצוי שיפסק לזכותה ולשלוח את הנתבעת [קרנית] לחפש את הכסף שייפסק לטובתה בהודעת צד ג', ללא אפשרות לגבותו".

כן פנה, באותה ישיבה אל בא כח המשיבה 2, ושאל "אתה מבין מה רוצים כאן?" ובא כח המשיבה 2 ענה לו שאינו מבין, וכי רצונה של המערערת הינו בדיוק כפי שהעיר השופט. מיד לאחר דברים אלה ביקש המערער את פסילתו של בית המשפט. השופט פנה אליו באומרו "מלבד החוצפה מה יש לך לאמר?", וחזר על כך גם פעם שניה, תוך איום על בא כח המערערת בהוצאות אישיות.

3.בבקשת הפסלות בבית המשפט קמא, טען המערער, כי מהתבטאויות השופט עולה, כי בית המשפט הכריע כבר כי המדובר בתביעת סרק, וכי דעתו הינה נעולה באופן שאין עוד טעם בהמשך ניהול התביעה בפניו. כמו כן, טען המערער, כי בבוא בית המשפט לפסוק סכום פיצויים הוא יושפע מדעתו כי סכום הפיצויים שתקבל המערערת יהיה צריך להיות מוחזר כולו למשיבה 2, אך זאת תתקשה לגבותו, ומכאן שייפסק סכום צנוע למערערת. לחילופין, טענה המערערת, כי גם אם אין עילה לפסילתו של בית המשפט, הרי יש לעשות כן מחמת מראית פני הצדק. המשיבה 2, בתגובתה לבקשת הפסילה, טענה כי המשיב השתהה בבקשת הפסילה, שכן עילת הפסילה הייתה ידועה לו שמונה חודשים לפני שביקשה. גם לגופו של עניין, טוענת המשיבה 2, כי דבריו של בית המשפט, נעשו במסגרת הבירורים הרגילים שנעשים במהלך קדם המשפט, ואין בהם עילה לפסילתו של בית המשפט.

4.בית המשפט דחה את בקשת הפסילה וקבע, כי הדברים שנאמרו מהווים חלק מהבירור הרגיל הנעשה במסגרת קדם המשפט. בית המשפט לא הביע כל דעה בדבר סיכויי התובעת בתביעתה, מהות נזקיה או כימותם וכו'. בית המשפט לא גיבש דעה קדומה כלפי התובעת או תביעתה, ואין חשש למשוא פנים בניהול המשפט. עוד הוסיף בית המשפט, כי הערותיו לגבי "החוצפה", שהופנו כלפי בא כח המערערת, נגעו לדרך בה הושמעו הדברים, ולא לעצם העלאת הטענה.

5.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. לעניין טענת השיהוי טען המערער, כי עילת הפסלות הנטענת מבוססת רק על התבטאויותיו של בית המשפט מיום 28.12.99. אזכור ההערה מיום 13.05.99 לא נועד, אלא כדי לחזק את טענת המערערת. לגופו של עניין, חוזרת המערערת על טענותיה בבקשת הפסילה.

6.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. תקנה 140 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 קובעת, כי קדם המשפט נועד לשם "בירור של נושא הריב ודרכי הדיון בו, במגמה לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו או כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין". הדברים שאמר בית המשפט, אינם אלא דברים לכאורה, אשר נועדו לצורך ייעול הדיון, במסגרת הדיון בקדם המשפט. אין בדברים אלו כדי להעיד כי ננעל ליבו של בית המשפט לפני טענות המערערת. הלכה היא, כי שאלת קיומו של חשש ממשי נבחנת על פי אמות מידה אובייקטיביות, ואין די בהרגשת המערער, כי בית המשפט נוהג כלפיו במשוא פנים (ראו לדוגמא: ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל , פ"ד כט(2) 375). אין בחומר שלפני נתונים אובייקטיבים המצביעים על קיומו של חשש כאמור, וממילא אין עילה לפסילת בית המשפט.

מטעמים אלו, ומבלי שנדרש אני לסוגיית השיהוי, דין הערעור להידחות.