ע"א 3907/14ד"ר בוריס בנאי נ. עו"ד איתן ארז נאמן לנכסי החייב אלי רייפמן

לפניי בקשה מטעם המשיב 1 לסילוק ההליך שבכותרת על-הסף, זאת מן הטעם שמדובר – כך נטען – בהחלטת ביניים, אשר היה על המבקש להשיג עליה בהליך של בקשת רשות ערעור.

המשיב 1 הוא הנאמן בהליך פשיטת הרגל של מר אלי רייפמן (להלן:

החייב ). השתלשלות העובדות וההליכים – בארץ ובחוץ-לארץ – שקדמו להחלטתו של בית המשפט המחוזי, מפורטת בהחלטה נשוא הערעור, ואיני רואה צורך לחזור על הדברים. בסופו של יום, בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' אורנשטיין ) קבע בהחלטתו (מיום 16.4.2014) כי המשיב 1 אינו נדרש לשאת באופן אישי בהוצאות שהושתו על-ידי בית משפט באנגליה, וכי ממילא אין מקום לחייבו להתייצב לחקירה על נכסיו האישיים. עוד נקבע, כי ההליך שנקט המערער בבית המשפט באנגליה, לשם גביית ההוצאות, הוא פסול, וכי לפיכך יש לקבל את בקשתו של המשיב 1 בעניין זה. בית המשפט הוציא צו האוסר על המשיב 1 לנקוט הליכי גבייה נגד המשיב 1 באופן אישי, וכן אסר על המשיב 1 להתייצב לפני פורום כלשהו לשם מסירת מידע מתוך תיק פשיטת הרגל.

הערעור שבכותרת מופנה נגד החלטה זו של בית-המשפט המחוזי. לדעת המשיב 1, החלטתו של בית המשפט המחוזי איננה "צו בפשיטת רגל" ואף לא מדובר בפסק-דין סופי, כי אם בהחלטה בבקשה לצו מניעה או צו חוסם, שהיא בבחינת "החלטה אחרת". עוד מדגיש המשיב 1 כי לפני בית המשפט קמא עדיין תלויות ועומדות בקשות שונות הנוגעות למערער, ואף בית המשפט קמא בהחלטתו אפשר למערער להגיש בקשות נוספות ככל שיידרש. לפיכך, סבור המשיב 1 כי הערעור על ההחלטה טעון רשות, וכי המועד להגשת בקשת רשות ערעור חלף זה מכבר. המערער מצדו, וכן המשיב 2 (כונס הנכסים הרשמי), מחזיקים בעמדה כי עומדת למערער זכות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי ההליך שבכותרת הוגש כדין, וכי לפיכך דין הבקשה לסילוק על-הסף להידחות.

כידוע, דיני הערעור על החלטות במסגרת הליכי פשיטת רגל אינם זהים לדיני הערעור הרגילים בהליכים אזרחיים. לפי סעיף 182 ל פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ), החלטות של בית המשפט המחוזי הנחשבות "צו בפשיטת רגל" ניתנות לערעור בזכות לפני בית המשפט העליון. לעומת זאת, כשמדובר בהחלטות שאינן מהוות "צו בפשיטת רגל", דרך הערעור נקבעת לפי דיני הערעור הרגילים (ראו רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי (26.10.2011); ע"א 7829/04

הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק) (13.7.2008); רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד מו (3) 811 (1992)). בפסיקה נקבע כי "צו בפשיטת רגל" הוא צו שניתן על ידי בית המשפט "במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת לפי הפקודה כבית משפט לענייני פשיטת רגל" (ראו בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה , פ"ד מו (2) 749 (1992)). עוד יש לציין, כי לא אחת ניתנות החלטות שאינן מסיימות את הליכי פשיטת הרגל בכללותם, אך נחשבות "פסק-דין" לצורך דיני הערעור, משום שהן חותמות "יחידה דיונית" מוגדרת העומדת בפני עצמה.

בענייננו, במסגרת החלטתו מיום 16.4.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשתו של המשיב 1 לאסור על המערער לנקוט נגדו הליכי גבייה אישיים, בקבעו כי המשיב 1 פעל בהליכים הרלוונטיים מתוקף תפקידו כנאמן, וכי לא מוטל עליו כל חיוב אישי כלפי המערער. אני מתקשה לראות בהחלטתו של בית המשפט משום "סעד זמני" גרידא, ודומני כי החלטה זו מסיימת "יחידה דיונית" מתוחמת במסגרת הליך פשיטת הרגל, זאת גם אם הליכי פשיטת הרגל ממשיכים לרבות בקשות אחרות בין הצדדים. מכל מקום, סבורני כי בנסיבותיו של המקרה נכון לסווג את ההחלטה כ"צו בפשיטת רגל", זאת משום שההחלטה, אשר שללה כאמור נקיטת הליכים נגד המשיב 1 באופן אישי וזאת בהיותו בעל תפקיד שפעל ככזה, ואסרה על המשיב 1 להתייצב בכל פורום לשם מסירת מידע מתיק פשיטת הרגל, ניתנה במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת של בית המשפט המחוזי כבית משפט של פשיטת רגל.

סיכומו של דבר, עומדת למערער זכות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, ומכיוון שכך גם אין לומר כי חל איחור בהגשת ההליך. אשר על כן, הבקשה לסילוק על הסף נדחית. המשיב 1 יישא בשכר-טרחת עורך-הדין של המערער בסך של 3,000 ₪.