ע"א 5995/04 אבו חאטום ג'יהאד נ. מירי פוקס

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א. גנון) מיום 7.6.04, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א 64274/96.

1.בין הצדדים מתנהל הליך בבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 64274/96) במסגרתו מונה מומחה על ידי בית המשפט על מנת לבחון, בין היתר, כמה בטון יצק המערער (קבלן במקצועו) בקיר התומך בבית המשיבה. לדעת המערער היו בפני המומחה מספיק מסמכים להוכחת עמדתו של המערער, אך המומחה התחמק ממתן תשובה ישירה והעדיף לבסוף להשאיר את העניין לשיקול דעת בית המשפט. מכיוון שהמערער חש כי התייחסות המומחה לסוגיה זו גורמת לו עוות דין וכי המומחה אינו מוכן להתאמץ ולבצע בדיקות פשוטות לצורך מתן מענה מבוסס ומדויק לסוגיה האמורה, ביקש המערער מבית המשפט לפסול את המומחה ו/או למנות מומחה נוסף ו/או ליתן לכל צד אפשרות להגיש חוות דעת מומחה מטעמו. בית המשפט קמא דחה את בקשת המערער וקבע כי אין בה כלום, היא טורדנית והוגשה בעזות מצח. צוין כי הטענות שהעלה המערער נובעות מתחושה סוביקטיבית חסרת בסיס כאילו המומחה לא עשה את מלאכתו כראוי או כאילו התחמק מקיום חובתו. בית המשפט לא מצא דופי באופן הכנת חוות דעת המומחה ודחה את טענות המערער בעניין. במסגרת דחיית הבקשה חייב בית המשפט קמא את המערער בהוצאות לטובת המשיבה בסך 6,000 ₪. לאחר החלטה זו הגיש המערער בקשה לפסילת השופט. לטענתו, עולה מהחלטת בית המשפט בבקשה בעניין המומחה כי בית המשפט כבר גיבש לעצמו עמדה סופית בעניין נשוא התובענה באופן שאין עוד טעם בהמשך המשפט. נטען כי בית המשפט קבע בהחלטתו בעניין המומחה קביעות עובדתיות ובהתאם לכך גם עמדה שיפוטית סופית ביחס לקביעות המומחה.

2.בית המשפט קמא דחה את בקשת הפסילה בקובעו כי הבקשה היא קנטרנית ומהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט. הובהר כי בהחלטה שלא לפסול את המומחה לא הביע בית המשפט דעה לגוף העניין ואין החלטתו משום חריצת הדין. בסופו של יום יתכן ויקבל את חוות דעת המומחה כולה או מקצתה, ויתכן שלא. המערער חויב לשלם למשיבה הוצאות בסך 5,000 ₪. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערער חוזר על טענותיו בבקשת הפסילה ומוסיף כי החלטת בית המשפט בבקשת הפסילה אינה מניחה את הדעת ואין בה התייחסות עניינית לטענותיו בבקשת הפסילה. כמו כן סבור המערער כי ההוצאות הגבוהות שנפסקו כנגדו ודרך ההתבטאות הקשה של בית המשפט בהחלטותיו מעידים על קוצר רוחו וחוסר סבלנותו של בית המשפט כלפיו וכי בית המשפט גיבש עמדה שלילית כנגד המערער. המשיבה סבורה כי כל מטרת הליך הפסילה היא עצירת הליכי המשפט וטענות המערער במסגרתו הן חסרות בסיס.

3.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. טענותיו של המערער מופנות כנגד החלטה שיפוטית שניתנה על ידי בית המשפט במהלך ניהול ההליכים. ההליך הראוי לתקיפת החלטות שדעת צד להליך אינה נוחה מהן הוא הליך הערעור, ולא הליך הפסלות. גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת ולא גופו של היושב בדין (ראו למשל: ע"א 2374/96 לופטין יצחק נ' מוניק נועם (לא פורסם); ע"א 7724/96 טודרוס נ' טודרוס (לא פורסם); ע"א 7186/98 שלמה מלול נ' אלברט (לא פורסם)). אפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש, כי ההחלטות שקיבל בית המשפט בעניינו מצביעות על קיום משוא פנים כלפיו, אולם חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סוביקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות. יתרה מכך, לא מצאתי כי קביעות בית המשפט בהחלטתו בעניין המומחה מעידות על גיבוש עמדה סופית בעניין חוות דעתו של המומחה. בית המשפט הבהיר בהחלטתו בבקשת הפסלות כי לא היה בהחלטה בעניין המומחה משום חריצת דין וכי רק בסופו של ההליך יחליט אם לקבל את חוות הדעת כולה או מקצתה. משכך אין לומר כי דעתו של בית המשפט "ננעלה" ולא הוכח חשש ממשי למשוא פנים המצדיק פסילתו.

על כן, הערעור נדחה.