פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"א
6654/14
לפני:
כבוד הרשמת ליאת בנמלך
המערערים:
1. יצחק שרבט
2. שלום שרבט
3. בנימין שרבט
4. מנשה שרבט
נ ג ד
המשיבים:
1. עו"ד ארז חבר מנהל מיוחד לנכסי
החייב מלכיאל שרבט
2. מלכיאל שרבט
3. הכונס הרשמי
סיווג הליך
החלטה
1.
הערעור שבכותרת נסב על החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.9.2014, אשר ניתנה במסגרת הליך פשיטת רגל המתנהל בעניינו של המשיב 2 (להלן:
החייב ). בית המשפט המחוזי דן בהחלטתו בשתי בקשות - בקשת החייב להיתר המשך בירור הליכים משפטיים; ובקשת המשיב 1, המנהל המיוחד לנכסי החייב (להלן:
המנהל המיוחד ), להעביר לידיו מסמכים בעניינה של אחים שרבט מבני תעשיה (1979) בע"מ, חברה בבעלות החייב ואחיו, הם המערערים (להלן: החברה ). בהחלטתו השהה בית המשפט המחוזי את הבירור בבקשת החייב, וקיבל את בקשתו של המנהל המיוחד בקובעו כי על המבקשים להמציא לעיונו את מסמכי החברה נשוא הבקשה.
על ההחלטה בבקשת המנהל המיוחד משיגים המערערים בערעור שבכותרת. כן הגישו המערערים בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, בה עתרו להורות על עיכוב העברת המסמכים שבמחלוקת. בהחלטה מיום 25.11.2014 הורה בית משפט זה (כב' השופטת א' חיות) כי ביצוע ההחלטה יעוכב עד להחלטה אחרת וכי המשיבים יגישו תגובה מטעמם. במסגרת התגובות שהגישו המנהל המיוחד והמשיב 2 נטען על ידם כי כלל לא נתונה היתה למבקשים זכות ערעור על ההחלטה. לטענתם הבקשה למסירת מסמכי החברה מהווה חלק בלתי נפרד ממספר בקשות נוספות שהגיש המנהל המיוחד לקבלת מסמכים, ובנוסף הסעד שניתן הינו סעד ביניים אשר נועד לשם בירור "בקשות עיקריות" התלויות ועומדות בפני בית המשפט קמא. לטענת המנהל המיוחד והמשיב 2 משלא היה בהחלטה בדבר מסירת המסמכים לסיים את הסכסוך בין הצדדים בכלל ובעניין החברה בפרט, מהווה היא "החלטה אחרת". לטענת המנהל המיוחד והמשיב 2 עמדתם נתמכת בלשון החלטת בית המשפט קמא מיום 4.11.2014 בדבר עיכוב ביצוע ההחלטה. מטעמים אלו עותר המנהל המיוחד במסגרת תגובתו הנזכרת לסילוקו של הערעור על הסף.
המערערים טוענים מנגד כי עומדת להם זכות ערעור על ההחלטה. לטענתם בית המשפט קיבל את בקשתו של המנהל המיוחד למסירת מסמכים במלואה ובכך נחתמה "יחידה דינית" עצמאית. המערערים מוסיפים כי ככל שייקבע כי לא היתה נתונה להם זכות ערעור על ההחלטה, הרי שכפי שציינו עוד בהודעת ערעור, ההליך הוגש טרם חלוף המועד להגשת בקשת רשות ערעור, כך שבכל מקרה אין מקום להורות על סילוקו של ההליך על הסף. המשיב 3, כונס הנכסים הרשמי, סבור אף הוא כי נתונה היתה למערערים זכות ערעור, אלא שלעמדתו הטעם לכך נעוץ בכך שההחלטה דנן הינה בבחינת "צו בפשיטת רגל".
2.
שאלת סיווגו של ההליך הועברה להכרעת רשמי בית המשפט (החלטת כב' השופטת א' חיות מיום 24.12.2014), והובאה בפניי כעת נוכח חלופי גברי בלשכת הרשמים. לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק ובטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי בדין הגישו המערערים הליך של ערעור בזכות.
כידוע בכל הנוגע להליכי פשיטת רגל קובע סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל ) כי עומדת זכות ערעור למי שנפגע מ"צו בפשיטת רגל" שהינו צו הניתן על ידי בית המשפט "במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת לפי הפקודה כבית משפט לענייני פשיטת רגל" (בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה , פ"ד מו(2) 749, 754 (1992)). לעומת זאת, החלטות בעלות אופי דיוני והחלטות הנשענות על עקרונות משפט כלליים, אף אם ניתנו במהלכו של הליך פשיטת רגל, אינן נחשבות צווים בפשיטת רגל ויש להחיל בעניינן את כללי הערעור הרגילים המבחינים בין "פסק דין" ל"החלטה אחרת". על פי מבחנים אלו תסווג החלטה כ"פסק דין" מקום בו בית המשפט הכריע בגדרה במחלוקת שיש לראות בה משום "יחידה דיונית" העומדת בפני עצמה (ראו: רע"א 6872/14
אס.די.אס סחר וקניות (וגרש) בע"מ נ' עו"ד לאון אמיראס , פסקה 2 (2.2.2015); רע"א
7579/14 ד "ר בוריס בנאי (ביניאשווילי ) נ' עו"ד איתן ארז נאמן לנכסי החייב אלי רייפמן
(28.12.2014); שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 38-40 (מהדורה שלישית, 2010)).
3.
עיון בהחלטת בית המשפט קמא מלמד כי זו ניתנה מכוח סעיף 59(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל, אשר על פיו רשאי בית המשפט להורות לחייב או לכל אדם "שיש יסוד סביר להניח כי ברשותו מידע או מסמכים הנוגעים לענייניו של החייב" למסור מסמכים אשר הוא "נדרש למסרם לפי סעיף 18ג(ב)(1) ולא מסר אותם".
בהחלטתו דחה בית המשפט את טענת המערערים לפיה אין מקום להחיל על חברה סולבנטית שהינה צד זר להליך פשיטת הרגל את דיני חדלות הפירעון בנוגע למסירת מידע ומסמכים, וקבע כי "הוראות סעיפים 18ג(ב)(1) ו-59(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל וסעיף 288 לפקודת החברות גוברים על הוראות החוק הרגיל, קרי, חוק החברות בכל הנוגע לזכות הרחבה לקבלת מידע". דהיינו, בית המשפט העיד על עצמו כי החלטתו ניתנה מכוח הסמכות המיוחדת שהוענקה לו כבית משפט לענייני פשיטת רגל, ולא בהתאם להוראות "החוק הרגיל". מכאן כי החלטת בית המשפט קמא - שהינה החלטה מהותית המורה לחברה למסור מידע בעניינה לבעל תפקיד לצורך מילוי תפקידו בהתאם לפקודת פשיטת הרגל - הינה "צו בפשיטת רגל", עליו נתונה היתה למערערים זכות ערעור.
נוכח מסקנה זו מתייתר הצורך להכריע במחלוקת האם גם לפי כללי הערעור הכלליים היה מקום לסווג את ההחלטה כ"פסק דין". בבחינת למעלה מהנדרש אציין כי גם בהקשר זה נוטה אני לעמדתם של המערערים, שכן מן החומר שהוצג נראה כי בית המשפט הכריע בענייננו ביחידה דיונית עצמאית - חובת המערערים, שהינם מבעליה של החברה ושלושה מהם אף מכהנים כדירקטורים בה, למסור למנהל המיוחד מסמכים הנוגעים לענייניה של החברה. יצוין בהקשר זה כי ככלל אין בעובדה שמסירת המסמכים עשויה להוביל להגשת הליכים נוספים (בתוך הליך פשיטת הרגל או מחוצה לו) או בעובדה שתלויות ועומדות בקשות הנוגעות למסירת מסמכים אחרים, כדי לשנות מן המסקנה הנזכרת.
4.
מכל הטעמים המפורטים לעיל סבורני כי נתונה היתה למערערים זכות ערעור על ההחלטה, והבקשה לסילוק על הסף נדחית אפוא.
המזכירות מתבקשת להעביר את הבקשה לעיכוב ביצוע להמשך טיפול.
ניתנה היום, כ"א בשבט תשע"ה (10.2.2015).
ליאת בנמלך
ר ש מ ת