ע"א 8357/09 אברהם פרדו נ. עו"ד יניב אינסל - מנהל מיוחד

השופט א' גרוניס:

1.

ביום 6.5.2004 ניתנו בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בגדר הליכי פשיטת רגל, צווי כינוס לגבי המערערים, לבקשתם. בשנת 2007 הגיש המנהל המיוחד, הוא המשיב 1, בקשה לביטול צווי הכינוס. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ומכאן הערעור שבפנינו.

2.

המערערים הינם בני זוג. במשך שנים הם עסקו בייצור נעליים. פעילותם נעשתה באמצעות חברה שהם שלטו בה (להלן – החברה). העסק נקלע בשנת 2003 לקשיים, לפי הנטען, עקב תחרות שמקורה בייצור של נעליים במזרח הרחוק. בבקשותיהם לצווי כינוס פרטו המערערים חובות במיליוני שקלים. נגד המערער 1 (להלן – המערער), הוגשו 17 תביעות חוב בסכום כולל של כששה וחצי מיליון ש"ח ואילו נגד המערערת 2 (להלן – המערערת) הוגשו שש תביעות חוב שסכומן עולה על ארבעה מיליון ש"ח.

3.

בית המשפט המחוזי מצא כי המערערים פעלו בחוסר תום לב לעניין יצירת חובותיהם. בית המשפט התמקד בחובות שהגיעו לאחד הנושים ( חברת סול רון תעשיות פוליאוריטן בע"מ,

להלן - הנושה). החברה רכשה במהלך שנת 2003 חומרי גלם מן הנושה והתמורה שולמה בשיקים מעותדים של החברה. הממצא המרכזי של בית המשפט היה כי שעה שנמסרו השיקים, אשר חוללו בהמשך, ידעו המערערים על מצבה הקשה של החברה ועל כך שהיא לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה לנושה. אף על פי כן, הם המשיכו למשוך סחורה מן הנושה. ברי, כי משיכת שיקים תמורת סחורה שעה שקיימת ידיעה שהשיקים לא ייפרעו, מהווה פעולה בחוסר תום לב.

בצד העניין הנזכר הנוגע לשיקים הזכיר בית משפט קמא את העובדה שהמערערים שיעבדו רכוש פרטי שלהם לטובת קרובי משפחה שעה שהיה ברור להם בחודש אוגוסט 2003, כי מצבם הכלכלי קשה ולאחר שהשיקים הנזכרים חוללו. עניין נוסף שהוזכר לחובת המשיבים היה העברה של רכוש החברה לחברה אחרת והעברת מניות בנאמנות לבתם של המערערים.

4.

בית המשפט המחוזי ציין, כי בתשובה לבקשתו של המנהל המיוחד לביטול צווי הכינוס הוגש תצהיר לקוני ביותר של המערער, בעוד שהמערערת לא הגישה תצהיר כלל. תצהירו של המערער לא התמודד עם הטענות שהועלו בבקשתו של המנהל המיוחד. חובה להזכיר עניין זה משום שהן בפני הערכאה הדיונית והן בפנינו ביקשו המערערים להעלות טענות עובדתיות חדשות, שלא נזכרו בתצהירו של המערער.

5.

רואים אנו לציין עניין אחד שעלה בפנינו, ואשר לטענת המערערים מצביע על כך שהם פעלו בתום לב ביחסיהם העסקיים עם הנושה. לפי הנטען, חתמו המערערים וילדיהם ביום 8.7.2003 על ערבויות אישיות לטובת הנושה. לטענת המערערים, אילו ידעו על מצבה הקשה של החברה באותה עת ואילו רצו להתחמק ממחויבות כלפי הנושה לא היו, הם וילדיהם, חותמים על ערבויות אישיות. בהתעלם מנתוני המקרה הספציפי, שהרי העניין לא נבחן על ידי הערכאה הדיונית, יש לומר כי חתימה על ערבות אישית על ידי החייב, ובוודאי על ידי ילדיו, עשויה אכן להצביע על כך שהחייב לא פעל בחוסר תום לב בשעת החתימה.

6.

הנתונים שבאו בפני בית המשפט המחוזי בהחלט הצדיקו את קביעתו כי המערערים פעלו בחוסר תום לב, ולוּ בכל הנוגע להתנהלותם העסקית מול הנושה בשנת 2003. כאמור, הנושא של הערבויות האישיות של המערערים וילדיהם, על רקע מועד החתימה עליהן, לא הוצג בפני בית המשפט המחוזי וממילא לא נבחן על ידו. ברור שאין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לערוך בירור בעניין, מה גם שנראה, כי יש צורך בבדיקה עובדתית. נציין, כמו כן, כי חוסר תום לב אינו מושג קשיח. פעילות כלכלית של חייב אינה עשויה מעור אחד והיא עשויה למצוא ביטוי בצורות שונות. על כן, ניתן בהחלט לזהות רמות שונות של חוסר תום לב מצידו של חייב. בצד נתונים בדבר חוסר תום לב בהתנהלות יש ליתן אף משקל לנתונים אחרים, דוגמת חלוף הזמן (למשל, ע"א 3224/07

בן דוד נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, ניתן ביום 3.5.09)). נתון כאמור יש בו כדי למַתן את המשקל שיש ליתן לחוסר תום ליבו של החייב. נתון כזה, וכן נתונים נוספים אחרים, עשויים אף להטות את הכף לטובת החייב.

7.

מכל מקום, במקרה דנא צדק בית המשפט המחוזי בהחליטו לבטל את צווי הכינוס. בוודאי שאין עילה להתערבות של ערכאת הערעור. איננו רואים צורך להביע עמדה בשאלה האם המקרה דנא הינו מקרה מתאים בו יכולים החייבים לנסות ולפתוח בהליך פשיטת רגל חדש.

הערעור נדחה. המערערים ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 3,500 ש"ח לטובת המנהל המיוחד ובסכום של 1,500 ש"ח לטובת הכונס הרשמי.