ע"פ 6341/04 אודליה הר אש נ. מדינת ישראל-משטרת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בב"ש 91656/04 (כב' השופט ח' כבוב), לפיה נדחתה בקשת העוררת לעיכוב ביצוע גזר הדין שהוטל עליה בבית משפט שלום לתעבורה בתל-אביב-יפו בת"ד 11622/03(כב' השופט ויטלסון).

העוררת הורשעה בבית משפט לתעבורה בעבירה של נהיגה בקלות ראש וגרם חבלה. בפסק-הדין נקבע, כי העוררת התרשלה בכך שניסתה לעקוף רכב חונה בלא הצלחה, פגעה בו והתהפכה עם רכבה. כתוצאה מהתאונה, נחבלה העוררת וניזוקו כלי הרכב. בית משפט לתעבורה גזר על העוררת קנס בסך 1,000 ₪ ופסל את רישיון הנהיגה שלה לתקופה של 10 חודשים בפועל, בנוסף לפסילה על תנאי. בית המשפט לתעבורה אף הורה לעוררת להעביר את כל החומר הרפואי שבידה למכון לכשירות נהגים במשרד התחבורה כדי שתיבדק התאמתה הנפשית להחזיק ברישיון נהיגה. פסילת הרישיון נכנסה לתוקף ביום 16.5.04.

במקביל להגשת ערעור על פסק-הדין של בית המשפט לתעבורה, הגישה העוררת לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין שהוטל עליה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בין היתר בנימוק כי סיכויי הערעור אינם גבוהים או ממשיים.

לפניי טוען ב"כ העוררת שלפי אמות המידה שנקבעו בפסק הדין בעניין שוורץ (ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241), יש לעכב במקרה זה את ביצוע העונש. לטענתו, אם לא יעוכב הביצוע, תפגע זכותה החוקתית של המערערת לערער על פסק הדין, שכן בחלוף הזמן הערעור עשוי להתייתר. עוד טוענת העוררת, כי סיכוייה לזכות בערעור טובים, שכן אין להתעלם מרשלנותו של הנהג אותו ניסתה העוררת לעקוף, אשר חנה חנייה כפולה, וכי בית המשפט לתעבורה החמיר בעונשה מעבר למקובל בעבירות קלות כמו העבירה דנן. לטענת בא כוחה, העוררת היא נהגת זהירה, אשר מעולם לא הייתה מעורבת בתאונה לפני המקרה, ודחיית הערר תגרום לה לנזק בלתי הפיך, במיוחד לאור העובדה שהיא תומכת בהוריה החולים ומסיעה אותם לטיפולים רפואיים.

המשיבה טוענת, שיש לדחות את הבקשה, הן בשל החשש העולה לגבי כשירותה של העוררת לנהוג, והן בשל הרשעותיה הקודמות בעבירות תעבורה. לטענתה, אין ללמוד לענייננו גזירה שווה מפסה"ד בעניין שוורץ , שכן פסק דין זה עסק בעיכוב ביצוע של עונש מאסר ואילו כאן מדובר בעיכוב ביצוע של שלילת רשיון נהיגה.

מקובל עלי כי לצורך העניין שלפנינו ניתן ללמדו היקש מההלכה שנפסקה בפסק הדין בעניין שוורץ . עם זאת, אני סבור שלאותה הלכה אין נגיעה ישירה לענייננו. הטעם לכך הוא שבאותו פסק דין דובר על עיכוב ביצוע של עונש מאסר, עיכוב שנועד למנוע את הפגיעה הצפויה בנאשם שיזוכה על-ידי ערכאת הערעור לאחר שירצה את עונשו. משמדובר בפסילת רישיון נהיגה ולא בפגיעה בחירותו של אדם, הפגיעה הצפויה בנאשם עקב חלוף תקופת הפסילה בטרם יישמע ערעורו קטנה לאין ערוך מזו שתיגרם עקב חלוף תקופת המאסר קודם לשמיעת הערעור. מנגד, הפגיעה בציבור אשר עשויה להיגרם עקב נהיגת רכב על-ידי נהג שהוחלט לשלול את רשיונו, לפחות באותם מקרים בהם השלילה מוטלת על רקע הרשעה בנהיגה המסכנת את הציבור, עשויה להיות פגיעה קשה. מכאן שכאשר מדובר בעיכוב ביצוע שלילת רישיון נהיגה, נקודת האיזון בין האינטרס הציבורי בריצוי מיידי של העונש לבין השיקולים התומכים בעיכוב ביצועו שונה, והיא נוטה, ביתר שאת, לביצוע מיידי של העונש.

במקרה שלפנינו נראה, לכאורה, שסיכויי הערעור אינם גבוהים. יתירה מזו, בית המשפט לתעבורה קבע בהכרעת דינו שהמערערת איבדה את עשתונותיה עד כדי איבוד שליטה, מה שהביא להתהפכות הרכב, תוך פגיעה ברכב חונה. עוד נקבע שהעוררת הגיבה באופן קיצוני המלמד על חוסר מיומנות בנהיגה. קביעות אלה של בית המשפט לתעבורה, אשר מצביעות על חוסר מיומנותה של המערערת בנהיגה, מצביעות על הסיכון הכרוך בנהיגתה ותומכות, ביתר שאת, בביצוע מיידי של עונש הפסילה.

הערר נדחה.