ע"פ 6929/06 פלוני נ. מדינת ישראל

המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (ת.פ.ח 1047/05) בביצוע שתי עבירות של מעשה סדום, לפי סעיפים 347(ב) ו-345(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); מעשה מגונה בפומבי, לפי סעיף 349(ב) לחוק העונשין וכן עבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין. בתמצית, המדובר במעשים שביצע המערער, במספר הזדמנויות, בבתם בת השמונה (להלן: המתלוננת) של שכניו. יחד עם זאת, זיכה בית-המשפט את המערער מעבירות של אינוס ושל מעשים מגונים מחמת הספק.

בגין ביצוע העבירות בהן הורשע, גזר בית-המשפט על המערער ביום 4.7.2006 עונש של שמונה שנות מאסר בפועל; כן קבע בית-המשפט, כי המערער יפצה את המתלוננת בסך 45,000 ש"ח וכן ישלם קנס בסך 5,000 ש"ח.

על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי הגיש המערער ערעור לבית-משפט זה. בד בבד הגיש המערער בקשה לעכב ביצועו של תשלום הפיצוי למתלוננת, בקשה אשר נדחתה על-ידי בית-משפט זה ביום 5.9.2006.

כעת מבקש המערער, כחודשיים לאחר תחילת ריצוי תקופת מאסרו, לעכב את המשך ביצוע עונש המאסר ולשחררו בערובה, וזאת בשל העובדה, כי שמיעת הערעור בעניינו נקבעה ליום 12.11.2007. לחילופין מבקש המערער להקדים את מועד הדיון.

בא-כוח המערער טוען, כי מצב שבו ממתין אדם כשנה וחודשיים לשמיעת ערעורו, בעוד הוא טוען לחפותו המלאה, הינו מצב בלתי נסבל, הפוגע בתחושת הצדק ובזכותו הבסיסית לשמיעת ערעורו. כן טוען הוא, כי סיכויי הערעור גבוהים, מאחר שבית-המשפט עצמו בחר שלא להאמין לחלק מעדותה של המתלוננת, המהווה את היסוד העיקרי להרשעתו. לטענתו, לא ייגרם כל נזק, אם ימשיך המבקש את ריצוי מאסרו מהנקודה בה הופסק, במידה ויידחה ערעורו.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי אין לקבל את בקשתו של המערער, על שתי חלופותיה. לטענתה, סיכויי הערעור קלושים בשל תקיפתו ממצאים עובדתיים. בנוסף טוענת היא, כי המערער לא הראה טעם קונקרטי להעדפת עניינו על פני עניינם של אחרים. כן טוענת היא, כי בבקשתו הקודמת לעיכוב ביצוע לא כלל המערער את רכיב המאסר והיא אף נדחתה.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

העומס המוטל על כתפי בית-משפט זה הינו רב, אולם אין בו כשלעצמו בכדי לפגוע בעיקרון הבסיסי, לפיו נאשם אשר נגזר עליו עונש של מאסר בפועל חייב להתחיל בריצוי עונשו בסמוך למתן גזר הדין. כידוע, אין בעצם הגשת הערעור בלבד בכדי להצדיק את עיכוב ביצוע העונש (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, להלן: הלכת שוורץ ). אמנם, מועד הדיון בערעור המערער הינו מאוחר, אולם למעשה, אין כל טעם להעדיף את עניינו על פני זה של אנשים אחרים, במיוחד בהתחשב בתקופת המאסר הארוכה שנגזרה עליו ובכך שאין סכנה, כי ירצה אפילו את רובה של תקופת מאסרו עד לשמיעת הערעור בעניינו (ראו יצחק נרקיס, עיכוב ביצוע במשפט הפלילי (נתניה, 2004) 121-127 והמובאות שם). כן ראוי להתחשב במהותן וחומרתן של העבירות בהן הורשע (ראו והשוו ע"פ 5739/03 ז'ק אזולאי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). בנסיבות אלו, אינני רואה כיצד העניין שבפנינו מהווה מקרה חריג, הנכנס בגדרי המקרים בהם ראוי לעכב ביצוע עונש המאסר, כפי שנפסק בהלכת שוורץ. בנוסף, מדובר במקרה בו החל כבר המערער בריצוי עונשו והוא מבקש לקטוע אותו באיבו. שיקול זה הינו שיקול נוסף שלא להיענות לבקשה (ראה ע"פ 2243/98 עופר ארד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 6337/94 משה וולראוך נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

מעבר לכך, ומבלי לקבוע מסמרות בנוגע לסיכוייו של המערער לזכות בערעור, הרי שערעורו זה מכוון רובו ככולו כנגד ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות של בית-המשפט המחוזי, ממצאים אשר ערכאת הערעור איננה נוהגת, כידוע, להתערב בהם – וגם לכך נתתי את דעתי בהחלטתי לדחות את הבקשה.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית.