ע"פ 6952/10 עליג'ן בשימוב נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בן שנתיים שגזר בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על המבקש ביום 19.9.2010 (כב' השופט צ' גורפינקל), עד להכרעה בערעור שהגיש לבית משפט זה המופנה כלפי הכרעת הדין ולחלופין כלפי גזר הדין.

1.

המבקש, יליד 1991, הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, על פי הודאתו, בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות. עובדות האירוע כפי שפורטו בכתב האישום המתוקן הן אלה: ביום 18.2.2010 הגיע איגור קיטייב (להלן: המתלונן ) לקיוסק בחולון כשהוא נושא בתיקו מצלמה דיגיטאלית בשווי 600 ₪ ו- 3,000 ₪ במזומן. המתלונן פגש במקום את המבקש ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה (להלן: האחר ) והשלושה ישבו סביב שולחן מחוץ לקיוסק, שוחחו ושתו בירה ובמהלך השיחה הוציא המתלונן את המצלמה מתיקו וכן כסף לצרכי תשלום. לאחר כשלושים דקות נטל המתלונן את תיקו והלך אל מאחורי הקיוסק על מנת להתפנות. בעודו עומד מאחורי הקיוסק רצו לעברו המבקש והאחר, הכו אותו באגרופים ובעטו בו ברגליהם בכל חלקי גופו ובעיקר בפניו ובראשו. המתלונן הופל ארצה ותיקו נפל מכתפו. המבקש והאחר המשיכו להכותו, נטלו את תיקו ונמלטו מהמקום. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות חמורות - שברים בארובת עין ימין, המטומה סביב עין ימין, שברים באף ושריטה בזרוע שמאל.

2.

ביום 11.5.2010 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את המבקש, על פי הודאתו, בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות ונוכח גילו הצעיר הורה, בהסכמת הצדדים, על הגשת תסקיר של שירות המבחן, וכן הורה כי המבקש יפקיד פיצוי בסך 5,000 ₪ לטובת המתלונן. גזר הדין בעניינו של המבקש ניתן ביום 19.9.2010 ולפיו גזר עליו בית המשפט המחוזי שנתיים מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו) ושנה מאסר על תנאי וכן הורה כי הסכום שהפקיד המבקש בסך 5,000 ₪ יועבר למתלונן כפיצוי. בגזר הדין ציין בית המשפט כי על-פי תסקיר שירות המבחן, המבקש עלה ארצה בשנת 2005 עם משפחתו שהינה משפחה נורמטיבית, אך התקשה להשתלב במסגרת לימודית וחזר לתורכמינסטן שם השלים את לימודיו התיכוניים ולאחר כשנה ושלושה חודשים חזר ארצה. עוד ציין בית המשפט כי בפגישה עם שירות המבחן ובניגוד להודאתו בעובדות כתב האישום בישיבה שבה ניתנה הכרעת הדין, שלל המבקש כוונה לשדוד את המתלונן ותיאר גרסה שונה לפיה לא היה עמו אדם אחר בעת האירוע, כי לא היו ברשות המתלונן כסף או מצלמה וכי כל האירוע התרחש בשל כך שהמתלונן הטריד אותו וביקש ממנו כסף. נוכח הכחשתו זו, כך צוין בגזר הדין, לא בא שירות המבחן בהמלצה כלשהי בעניינו וממילא לא עמדה בפני בית המשפט המלצה טיפולית שניתן ליישמה.

בית המשפט לא ראה לייחס משמעות להכחשת המעשים על ידי המבקש בפני שירות המבחן וקבע כי העבירה בה הורשע המבקש על פי הודאתו, בוצעה בנסיבות חמורות של אלימות גסה ואכזריות וכי משהמבקש הסתיר את זהות שותפו לעבירה, יש לראותו כמי שנושא באחריות מלאה לפגיעה במתלונן. בית המשפט הדגיש בהקשר זה כי המבקש לא הסתפק בהכאת המתלונן כדי לשדוד אותו וכי המשיך להכותו גם לאחר שהמתלונן נפל לארץ ותיקו נפל מכתפו. עוד ציין בית המשפט כי הדרך להילחם בעבירות של שוד, אשר הפכו לרעה חולה בחברה, היא באמצעות הענשה בחומרה של מבצעיהן, אך בהתחשב בכך שהמבקש הודה במעשיו, הגם שהכחישם בפני שירות המבחן, וכן בהתחשב בגילו הצעיר ובכך שהוא נעדר עבר פלילי קבע בית המשפט כי אין למצות עמו את מלוא חומרת הדין ולפיכך, גזר עליו כאמור עונש של שנתיים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן.

3.

עם מתן גזר הדין עתר המבקש לעיכוב ביצוע עונש המאסר, אך בית משפט קמא דחה את הבקשה בציינו כי נוכח העדר המלצה של שירות המבחן, עונש המאסר היה צפוי ואין עילה לעכב את ביצועו. המבקש החל, אפוא, לרצות את מאסרו כבר ביום 19.9.2010, אך ביום 22.9.2010, בד בבד עם הערעור שהגיש, הוגשה גם הבקשה שבפני לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור. בערעורו טוען המבקש כי הודאתו בכתב האישום אינה תקפה ויש להורות על ביטולה. לטענתו, כעולה מחבר העמים שליטתו בשפה העברית דלה, אך הסנגור הציבורי שמונה לו עם מעצרו אינו דובר את שפתו והוא הביאו לכך שיודה במה שיוחס לו למרות שלא הבין במה הוא מודה ולמרות שלא ביצע כל עבירה. המבקש מוסיף ומלין על כך שבהכרעת הדין שהדיון בה נערך ללא נוכחות של מתורגמן, נרשם כי הוא הודה בעובדות כתב האישום המתוקן למרות שלא פצה את פיו. לטענתו, רק בעת שהגיע לשירות המבחן התברר לו לראשונה כי הוא הודה בשוד בנסיבות מחמירות ואז מסר גרסה שונה לאירועים. לטענתו, היה על בית המשפט לברר את כנות ורצינות הודאתו נוכח התפתחות זו והוא מוסיף וטוען כי לכל אורך הדיונים הוא לא הבין על מה מדברים סביבו וסבר שהסנגור הציבורי עושה את מלאכתו כראוי. לטענתו, הוא אף ביקש סליחה בשלב הטיעונים לעונש רק בשל כך שהסנגור אמר לו לעשות כן בסוברו שבקשת הסליחה היא על כך ששתה ונקלע שלא מרצונו לקטטה. המבקש מוסיף ומלין על כך שהסנגור הציבורי ביקש וקיבל דחייה של חודשיים עד שמיעת הטיעונים לעונש על מנת "לשוחח עם התביעה", ובמהלך תקופה זו הוא המשיך לשהות במעצר בית מלא בלא שעודכן בגורל "שיחות" אלו. לטענת המבקש, הסנגור הציבורי לא ייצג אותו כראוי, הסכים בטיעוניו לעונש עם טענות התביעה, ציין כי מדובר בעבירה חמורה ואף הדגיש כי המבקש אינו חוזר בו מן ההודאה. לחלופין מלין המבקש בערעורו על חומרת העונש שנגזר עליו בשים לב לגילו הצעיר, היעדר עבר פלילי ואורחות חייו הנורמטיביים.

בהסתמך על נימוקי הערעור שתמציתם פורטה לעיל, טוען המבקש בבקשה לעיכוב ביצוע שבפני כי סיכויי הערעור טובים והוא מוסיף ומציין כי במהלך המשפט שהה במעצר בית במשך חמישה חודשים בלי שהפר את תנאי השחרור, ואף התייצב לכל הדיונים, כמו גם לפגישות עם שירות המבחן, וכן כי הוא צעיר בן 19 ממשפחה נורמטיבית ללא עבר פלילי שהמאסר הוא טראומה נוראה עבורו. מטעמים אלו סבור המבקש כי יש להורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו, עד להכרעה בערעור.

4.

בעקבות הדיון בבקשה שהתקיים בפני ביום 7.10.2010 ובהתאם להחלטה מאותו היום, הגיב הסנגור הציבורי, עו"ד ניר אלפסה, ביום 12.10.2010 על הטענות השונות שעלו נגדו בערעור. בתגובתו, מציין עו"ד אלפסה כי העברית השגורה בפי המבקש היא ברמה שאיפשרה תקשורת הולמת עימו במלוא מובן המילה. כן מציין עו"ד אלפסה כי בטרם ההחלטה על הסדר הטיעון הוא ערך מספר מפגשים עם המבקש בביתו, בנוכחות בני משפחתו הדוברים עברית ברמה של שפת אם, וכי לאחר שהוצגו בפני המבקש כל האפשרויות, הוא בחר באפשרות של הסדר טיעון. עו"ד אלפסה מוסיף וטוען כי חששו העיקרי של המבקש היה מפני מאסר בפועל ועל כן סבר כי הסדר הכולל תיקון כתב האישום לקולא והסכמה מצד התביעה לדחיית הדיונים מעת לעת על מנת לאפשר למבקש להתמיד בהליך טיפולי מטעם שירות המבחן, תשרת מטרה זו. עו"ד אלפסה מציין עוד כי המבקש נכח בדיונים בבית המשפט ואף אמר את דברו בסוף הטיעונים לעונש כפי שנרשם בפרוטוקול הדיון. כמו כן מציין עו"ד אלפסה בתגובתו כי ההחלטה שלא לבקש חזרה מהודיה לאחר עיון בתסקיר הייתה על דעת המבקש, וכי הבקשה שהוגשה באותו שלב לבית המשפט לקבלת תסקיר משלים הוגשה בתיאום עם המבקש, על-מנת שהוא מצידו יוכל לתקן את התייחסותו לעבירה בפני שירות המבחן, אך בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט. לבסוף, טוען עו"ד אלפסה כי מעולם לא נאמר לו על-ידי המבקש כי הוא אינו מבין את הנאמר והמתרחש בדיונים, וכי התרשמותו בהקשר זה הייתה הפוכה. המבקש מצידו הגיש הודעה בכתב ביום 11.10.2010 בה טען כי אין לייחס משקל לדברים שיובאו בתגובתו של עו"ד אלפסה בהיותם נובעים מרצונו להגן על עצמו ומכל מקום, כך לגישתו, בית המשפט עצמו צריך היה להידרש לכנות ההודיה ולתוקפה בנסיבות שנוצרו.

5.

דין הבקשה להידחות. בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000) מנה בית המשפט את השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להחליט על עיכוב ביצוע מאסר, ובהם: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של המבקש והתנהגותו במהלך המשפט; וכן נסיבותיו האישיות של המבקש. במקרה דנן מתווסף נתון מהותי למכלול השיקולים שמניתי והוא נוגע לכך שהמבקש כבר החל לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו. בנסיבות אלה נדרשים טעמים מיוחדים אשר יצדיקו את עיכוב ביצועו של העונש, שכן משמעותה המעשית של החלטה לעכב את העונש בנסיבות אלה היא שחרור המבקש ממאסר שכבר החל לרצות (ראו: ע"פ 2247/10 שלום ימיני נ' מדינת ישראל, פיסקה 15 (טרם פורסם , 26.4.2010)).

אכן, במקרה דנן מדובר במבקש ללא עבר פלילי ובתקופת מאסר שאינה ארוכה, יחסית. מנגד עניין לנו בעבירת שוד שבוצעה באכזריות ובאלימות ובאשר לסיכויי הערעור אומר, בלא לקבוע מסמרות בדבר ובזהירות המתבקשת, כי נראה שאלה אינם גבוהים במיוחד נוכח האמור בתגובתו של עו"ד אלפסה ובהינתן העובדה שבפרוטוקול הדיון מיום 11.5.2010 מצוין מפורשות מפי המבקש טרם הכרעת הדין כי הוא "מודה בכתב האישום המתוקן". כך עולה גם מדברים שאמר המבקש בתום הטיעונים לעונש ולאחר שתסקיר שירות המבחן כבר הוגש (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 7.9.2010). נראה, אפוא, כי אין מתקיימות במקרה דנן נסיבות מיוחדות המצדיקות את שחרור המבקש ממאסר לאחר שכבר החל לרצותו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.