רע"א 4967-24 רע"א 4967-24

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ג' הס) בת"א 1703-01-23 מיום 31.03.2024, בגדרה נפסקו לחובת המבקשת הוצאות על סך 80,000 ש"ח, בגין אי קיום החלטות בית משפט קמא בעניין הליכים מקדמיים (להלן: ההחלטה); ובהמשך, ביום 04.05.2024, הופחת סכום ההוצאות לכדי 62,000 ש"ח, בעקבות בקשה לעיון חוזר בהחלטה שהוגשה מטעם המבקשת.

הרקע לבקשה והבקשה

2.ברקע הבקשה, פרויקט מסוג תמ"א 38 שיזמה המבקשת, חברה המצויה בבעלותם של בני הזוג גד וחני הרוש, שתוכנן להתבצע במקרקעין עליהם מצויים בניינים מספר 17 ו-20 שברחוב יסוד המעלה בהוד השרון. לשם כך, טענה המבקשת, כי התקשרה עם בעלי הזכויות בבניינים, בהסכמים שנכרתו במהלך שנת 2018 (להלן: ההסכמים). המשיבים לבקשה שלפניי הם, אם כן, בעלי הזכויות המקוריים או יורשיהם. בהמשך לאמור, ביום 28.07.2021 הגישה המבקשת תביעה לאכיפתם של ההסכמים משנת 2018 נגד המשיבים, שלפי הנטען, התנערו מהם שלא כדין (ת"א 61157-07-21; להלן: התביעה הראשונה).

3.בתמצית ייאמר, כי ביום 18.10.2022 הורה בית משפט קמא על מחיקת התביעה הראשונה, תוך חיוב המבקשת בהוצאות על סך 10,000 ש"ח; וזאת, נוכח אי קיום החלטותיו של בית המשפט בעניין המצאת כתב התביעה לכלל הנתבעים וכן ביחס להגשת בקשה לתיקון כתב התביעה, אשר לשיטת המבקשת, הגשתה הייתה נדרשת לטובת קידום ההליך (להלן: פסק הדין).

4.יוער, כי במסגרת פסק הדין צוין, בין היתר, כי "מחיקת התביעה בנסיבות תיק זה משמעותה, חיוב התובעת [המבקשת – ח' כ'] בהוצאות, וככל שתוגש תביעה נוספת, תשלום אגרה והמתנה לתור התביעה להתברר" וכן כי "מדובר אמנם בסנקציה משמעותית כנגד התובעת, אולם לא דרסטית ובלתי הפיכה". בשולי הדברים, כאמור, חייב בית משפט קמא את המבקשת בהוצאותיהם של מקצת הנתבעים בתביעה הראשונה, אלו שנדרשו להגיש כתב הגנה, וזאת בסכום כולל של 10,000 ש"ח.

5.בהמשך לאמור, ביום 01.01.2023 הגישה המבקשת תביעה חדשה לבית משפט קמא, בגדרה עתרה לאכיפת ההסכם, ולחלופין, לסעד כספי על סך 8,000,000 ש"ח. לאחר שהמבקשת הפקידה ערובה על סך 150,000 ש"ח, הוגש כתב הגנה ובית משפט קמא הורה, בהחלטתו מיום 08.10.2023, על קיום ישיבת קדם משפט ביום 11.01.2024, וכן על קיום הליכים מקדמיים, בהתאם להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות).

6.בהחלטת בית משפט קמא מיום 10.01.2024 הורה הוא על ביטול ישיבת קדם המשפט שהייתה קבועה ליום שלמחרת, זאת לבקשת בא כוח המבקשת, שנבעה מטעמים רפואיים הקשורים עמו. בתוך כך נקבע, כי רשימת עדים תוגש על ידי המבקשת עד ליום 24.01.2024 וכן כי רשימת הבקשות תוגש על ידה עד למועד שייקבע לישיבת קדם המשפט. יוער, כי ישיבה זו נקבעה, בסופו של דבר, ליום 31.03.2024.

7.בתום הדיון שהתקיים ביום זה, ניתנה החלטת בית משפט קמא בגדרה הודגש כי, בסופו של דבר, המבקשת "לא הגישה דבר. לא הגישה דיווח על הדיון המקדמי, לא הגישה רשימת עדים, לא הגישה רשימת בקשות ולא הגישה תגובה לרשימת העדים מטעם הנתבעים [המשיבים – ח' כ']". אומנם, הובהר כי במסגרת הדיון ציין בא כוחה כי הוא השלים את הליך גילוי המסמכים, אך עם זאת, העיר בית משפט קמא, כי המשיבים טענו מנגד "[ש]מדובר רק במתן גישה לכאורית לתיקיית מסמכים מבלי שניתן להם תצהיר גילוי מסמכים".

8.בהתאם לכל האמור, הוער כי ראוי היה לבחון את דחיית תביעתה של המבקשת, זאת לא רק בשים לב לכך שהיא לא עמדה, לכאורה, בחובות המוטלות עליה מכוח התקנות, אלא גם משום "[ש]ללא עדים, הרי התובעת לא יכולה להוכיח את תביעתה וניתן היה לדחות את תביעתה". יחד עם זאת, קבע בית משפט קמא כי ניתן להסתפק בפסיקת הוצאות, אשר צריך שיביאו בחשבון "את מכלול הנסיבות, לרבות הדיון הקודם וכמובן היקף הסיכון של הנתבעים בתביעה משמעותית שכזו".

9.בנתון לאמור עד כה, פסק בית משפט קמא הוצאות על סך 80,000 ש"ח לחובת המבקשת, כאשר 60,000 ש"ח מתוכם ישולמו לטובת המשיבים; והסכום הנותר, על סך 20,000 ש"ח, ישולם לטובת אוצר המדינה. בשולי הדברים, הורה בית משפט קמא למבקשת להשלים את הליך גילוי המסמכים, כמו גם את המענה על השאלון.

10.יוער, כי עיון במערכת 'נט המשפט' מלמד כי מספר ימים לאחר מכן, ביום 02.04.2024, הגישה המבקשת רשימת עדים קצרה. כמו כן, ביום 01.05.2024 וביום 19.05.2024 הוגשו שני דיווחים מטעם הצדדים על קיום דיון מקדמי בין בעלי הדין. זאת ועוד, ביום 05.06.2024 הוגשה רשימת בקשות מטעם המבקשת.

11.ביני לביני, ביום 10.04.2024, הגישה המבקשת לבית משפט קמא בקשה לעיון בהחלטה נושא הבקשה שלפניי (להלן: הבקשה לעיון חוזר). בבקשה זו פרטה המבקשת בפני בית משפט קמא שורת נסיבות, אשר בית משפט קמא נתבקש על ידה לקחת בחשבון בעת הכרעה בבקשתה זו. בתוך כך, הוזכרו נסיבות רפואיות הקשורות בבעליה של המבקשת, בני הזוג הרוש, כמו גם השפעתו של מצב המלחמה ששורר החל מיום 07.10.2023 על משפחתם – הכול בהתאם לנסיבות המורכבות שפורטו שם. עוד הוזכרו גם הנסיבות הרפואיות הקשורות בבא כוחה של המבקשת, שכזכור, הן שהובילו לדחיית ישיבת קדם המשפט שהייתה קבועה ליום 10.01.2024.

12.בתוך כך נטען, כי נוכח הנסיבות האמורות, בא כוח המבקשת לא צפה בהחלטת בית משפט קמא מיום 24.01.2024 במועדה, שבגדרה כאמור, הורה הוא על הגשת רשימת העדים. לעניין תצהיר גילוי המסמכים והמענה על השאלון, צוין כי אלו נשלחו למשיבים בהודעה אלקטרונית, אך כי נוכח "ההיקף הרב של החומר נשלח גילוי המסמכים באמצעות קישורים". הודגש, כי בא כוח המשיבים קיבל הודעה זו, ולא הלין על אופן הגשת המסמכים בזמן אמת, אלא רק במהלך הדיון שהתקיים ביום 31.03.2024. בשולי הדברים, הוצהר כי המבקשת תפעל לקיום הדיון המקדמי, אך הודגש כי החובה בעניין זה חלה על שני הצדדים גם יחד.

13.בהמשך לאמור, ביום 04.05.2024 ניתנה החלטת בית משפט קמא, בגדרה נקבע, בעיקרם של דברים, כך:

"[...] לפנים משורת הדין מצאתי להפחית את פסיקת ההוצאות שנפסקו לטובת אוצר המדינה לסכום של 2,000 ש"ח.

עם זאת, לא מצאתי טעם להפחית את ההוצאות שנפסקו לטובת הנתבעים. מדובר בהתנהלות חריגה של התובעת כפי שתואר בהרחבה בהחלטה, וזאת גם על רקע הליכי העבר.

לא מצאתי גם קשר בין מצב החירום למחדליה המתמשכים של התובעת, וזאת כאשר מדובר על תביעה בסכום משמעותי ביותר".

14.בהתאם לכך, עומד עתה חיובה של המבקשת בהוצאות, על סך 62,000 ש"ח (60,000 ש"ח לטובת המשיבים ו-2,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה). מכאן הבקשה שלפניי, שהוגשה על ידי המבקשת ביום 19.06.2024.

15.בבקשתה חזרה המבקשת על הנסיבות האישיות והרפואיות שאפפו את בני הזוג הרוש בעת הרלוונטית, כמו גם על נסיבותיו הרפואיות של בא כוחה. כמו כן, הוזכר כי בסמוך לאחר מתן החלטת בית משפט קמא, פעלה המבקשת לשם קיום כלל ההליכים המקדמיים; זאת, לרבות שליחת תצהיר גילוי המסמכים והמסמכים עצמם, כבר ביום 02.04.2024. עוד הודגש, כי בשים לב למכלול הנסיבות שפורטו לעיל, התנהלות המבקשת ובא כוחה אינה מפגינה זלזול בבית המשפט, אשר יש בו כדי להצדיק פסיקת הוצאות בסכום כה גבוה.

16.לגופם של דברים נטען, כי "מדובר במקרה מובהק של הטלת הוצאות עונשיות, ללא הצדקה וללא סמכות" (ההדגשות במקור). כן טענה המבקשת כי לא היה מקום לכך שבית משפט קמא יתחשב בהתנהלותה הדיונית במסגרת הליך קודם, שנמחק תוך פסיקת הוצאות לחובתה. מעבר לכל האמור נטען, כי ממילא סכום ההוצאות שנפסק חורג באופן קיצוני מהסכום שראוי היה לפסוק בנסיבות העניין.

17.כן הודגש, כי המבקשת ערה אומנם להוראת סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט או הצו), שקובע כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם, למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו". יחד עם זאת נטען, כי משום שמדובר, לגישתה, בהוצאות עונשיות, וכן בשים לב לפגיעה בה וביכולתה להמשיך ולנהל את התיק – הרי שניתן להיעתר לבקשה, על אף האמור בצו.

דיון והכרעה

18.לאחר עיון בבקשה שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחייתה, בלא צורך בתשובת המשיבים. זאת, נוכח הוראותיו של סעיף 1(8) לצו בתי המשפט, שכאמור, קובע כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה מסוגה של ההחלטה מושא הבקשה; וערעור כאמור ניתן להגיש, אך ורק לאחר מתן פסק הדין בהליך כולו (רע"א 1214/24 פודים נ' דודוביו, פסקה 19 (21.02.2024); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 357 (מהדורה שלישית 2012)).

19.על תכליתו של צו בתי המשפט עמד בית משפט זה פעמים רבות (ראו למשל: האסמכתאות הרבות שמובאות ברע"א 290/15 ברנד פור יו בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ, פסקה 8 (08.12.2015) (להלן: עניין רמי לוי)). בתוך כך, נקבע בעבר כי "המחסום הדיוני שמקים הצו חוסך מערכאת הערעור את עצם הצורך לשקול אם ליתן רשות לערער אם לאו, וכי יש בכך חסכון בזמן שיפוטי [...]" (שם, בפסקה 8).

20.המשותף, אם כן, לכלל סוגי ההחלטות שמנויות בצו הוא כי מדובר "[ב]החלטות דיוניות-ניהוליות מובהקות" שנתקבלו על ידי הערכאה הדיונית (רע"א 3783/13 אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ' שמיע, פסקה 9 (05.06.2013)). כזו היא החלטה בעניין הטלת הוצאות שכן, ככלל, אין בה "כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים" או כדי לעורר חשש שמא "עלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" – היא אמת המידה להתערבותה של ערכאת הערעור בכגון דא (ראו, לפי העניין: סעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; ראו עוד: רע"א 1689/24 ינקילוב נ' נחשונוב שמחייב, פסקה 12 (21.03.2024)).

21.יוער, כי פסיקת בית משפט זה העניקה פרשנות מרחיבה לסעיף 1(8) לצו, וזאת על מנת להגשים את תכליתו הכללית של צו בתי המשפט. כך נקבע, למשל, כי סעיף 1(8) חל אף מקום בו סוגיית ההוצאות כלל לא הוזכרה במסגרת ההחלטה מושא הבקשה (ראו: רע"א 10343/09 ארץ נ' וויטמן (14.10.2010)).

22.מן העבר השני, נקבע בעבר כי סעיף 1(8) אינו חל מקום בו מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטה בה קבע בית המשפט כי הוא מתנה את ביטולו של פסק דין בחיוב מבקש הביטול בהוצאות (רע"א 3400/15 באביי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (27.08.2015); ראו גם: רע"א 8570/21 דוד נ' עו"ד ארנון אפרים ז"ל, פסקה 7 (27.12.2021) (להלן: עניין דוד); השוו: רע"א 3127/16 עובדיה נ' אורי, פסקה 25 (01.06.2016)). כמו כן, בסעיף 1(8) עצמו נקבע כי הוא אינו חל על החלטה "[ש]ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו", שכן קביעה שונה "הייתה מביאה לשלילת זכותו המהותית של בעל דין להשיג על החלטה זו" (רע"א 8557/10 ש.י. מובילי מרחבים בע"מ נ' משואות יצחק מושב שיתופי להתיישבות של הפועל המזרחי בע"מ, פסקה 13 (31.07.2011)).

23.במישור הרחב יותר, ובחורג מהוראת סעיף 1(8) לצו – בפסיקה נקבע כי צו בתי המשפט אינו מונע מתן רשות לערער על החלטה שלא נומקה כלל. אולם, יחד עם זאת, הודגש כי רשות כאמור תינתן רק כאשר הבקשה עומדת באמות המידה שחלות בכגון דא, וכן כי הסעד היחיד שניתן יהיה לפסוק הוא השבת העניין לפני הערכאה הדיונית, לשם מתן הנמקה כדבעי (עניין רמי לוי, בפסקה 12). זאת ועוד. הובהר בפסיקה, כי כאשר ההחלטה מושא הבקשה כוללת רכיב שהצו חל עליו ורכיב שהצו אינו חל עליו, אין בהוראותיו כדי למנוע מתן רשות לערער בעניינו של רכיב אחרון זה (בע"מ 1967/24 פלוני נ' פלוני, פסקה 12 (05.06.2024) (להלן: בע"מ 1967/24)).

24.להשלמת התמונה אציין, כי בפסיקה הובעה בעבר עמדה כי יתכנו מקרים בהם הצו לא יהווה מחסום בלתי עביר בעד המבקש, אף כאשר אין חולק כי ההחלטה מושא הבקשה באה בגדרי הצו. ידועה בהקשר זה, היא עמדתו של השופט א' רובינשטיין, שקבע כי לגישתו – "אין לנעול דלת, גם על פי הצו, מקום שיתעורר החשש לפגיעה ממשית בצד לתיק – אך הדלת תיפתח באופן מושכל ומדוד, כדי שלא לסכל את כוונת הצו" (רע"א 4846/11 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אברג'ל, פסקה י"ב (20.08.2011) (להלן: עניין בר עידן)). גישות נוגדות הובעו לא אחת בפסיקה, ועל כך ראו בהרחבה בהחלטה שניתנה אך לאחרונה על ידי השופטת י' וילנר (בע"מ 1967/24, בפסקה 12; ראו גם: רע"א 3585/14 אבו מוך נ' המועצה האזורית חוף הכרמל, פסקה 7 (21.08.2014)).

מן הכלל אל הפרט

25.אכן, אין חולק כי אף בהתחשב בכך שסכום ההוצאות שהושת על המבקשת הופחת מ-80,000 ש"ח לסכום בסך 62,000 ש"ח – עדיין, מדובר בחיוב חריג ומשמעותי (השוו: רע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ, פסקה 19 (28.06.2009); רע"א 1657/12 בוגאי נ' הרבט (09.05.2012); רע"א 5403/16 אברהם שריזלי ובנו בע"מ נ' המתועשת בע"מ, פסקה 5 (21.07.2016)).

26.אולם, בהתאם לכל האמור לעיל, מובן כי אין מנוס מדחיית הבקשה שלפניי, זאת בשל הוראת סעיף 1(8) לצו. יובהר, כי בדחותי את הבקשה, לא נדרשתי למחלוקת הפוסקים שהוזכרה לעיל, בעניין השאלה האם ניתן "להתגבר" על הוראות הצו מקום בו ההחלטה מושא הבקשה מעוררת "חשש לפגיעה ממשית בצד לתיק" (עניין בר עידן, בפסקה י"ב); שכן, על אף שכך טענה המבקשת, הרי שטענתה זו נטענה באופן לקוני ומבלי לבססה כלל (השוו: עניין דוד, בפסקה 7).

27.בשולי דבריי מצאתי לציין את המובן מאליו, והוא כי אין בהחלטתי זו כדי למנוע מהמבקשת לשוב ולהעלות את טענותיה, בדרך המלך, במסגרת ערעור על פסק הדין שיינתן בהליך כולו.

28.סוף דבר: הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.