רע"א 6092/04 י.מזרחי קבלנות כללית בע"מ נ. בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ

רקע

1.בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' גדות) החליט להפריד את הדיון בין שתי תביעות של המשיב מס' 1 (להלן: בנק דיסקונט) לבין הודעות צד שלישי, אשר הוגשו באותן תביעות. כך החליט בית המשפט לאחר שבישיבת קדם-משפט, שהתנהלה בפני רשמת של בית המשפט, קיבלה הסכמת הצדדים – לדון יחד בשתי תביעות ובהודעות צד שלישי – תוקף של החלטה. על החלטתה האמורה של כב' השופטת גדות הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות.

ההליכים

2.תביעתו הראשונה של בנק דיסקונט הוגשה נגד המבקשת מס' 1 (להלן: מזרחי קבלנות), המבקש מס' 2 (להלן: גלילי), המבקש מס' 3 (להלן: בנק לאומי) ונתבע נוסף שנמחק בהמשך. בתביעה זו הוגשו הודעות צד שלישי לרוב: מזרחי קבלנות הגישה הודעת צד שלישי כנגד המשיב מס' 2 (להלן: עו"ד סלנט) אשר היה עורך דינה, בתקופה בגינה היא נתבעת; גלילי הגיש הודעת צד שלישי כנגד בנק לאומי ובנק דיסקונט; בנק לאומי הגיש הודעת צד שלישי כנגד מזרחי קבלנות וגלילי.

תביעתו השניה של בנק דיסקונט הוגשה נגד מזרחי קבלנות, המבקשים מס' 4 (להלן: חזן) והנתבע הנוסף אשר גם כאן נמחק בהמשך. גם בתביעה זו הוגשו הודעות צד שלישי: מזרחי קבלנות הגישה שוב הודעת צד שלישי כנגד עו"ד סלנט; וחזן הגישו הודעת צד שלישי כנגד מזרחי קבלנות ועו"ד סלנט.

בדיון ב-11.5.2000 בפני כבוד השופטת ע' סלומון-צ'רניאק, בתפקידה כרשמת, קיבלה הסכמת הצדדים - כי הדיון בשתי התביעות יאוחד וכי הודעות צד שלישי ידונו ביחד עם התיק העיקרי - תוקף של החלטה. ב- 1.2.2001 הכריזה כבוד השופטת ע' סלומון-צ'רניאק על סיום קדם המשפט וכשנה לאחר הכרזה זו ועל-פי ההחלטה המוזכרת, החלה (21.5.2002) שמיעת ההוכחות "המאוחדת" בפני כבוד סגן הנשיא ד"ר ג' קלינג. במאמר מוסגר יצויין, כי עוד קודם לכן על פי החלטתו, נחקר בפניו ב- 28.5.1997, כעד בקדם משפט, עו"ד סלנט.

3.לאחר פרישתו לגימלאות של סגן הנשיא ד"ר ג' קלינג, הועברו התיקים לכבוד השופטת ש' גדות. בישיבת תזכורת ראשונה, שנערכה בפניה, הוצע לצדדים להגיע לפשרה. בישיבת תזכורת שנייה נקבע כי הניסיון להביא את הצדדים להסדר לא צלח והתיק נקבע להמשך הוכחות.

במועד בו היה התיק קבוע להמשך הוכחות (30.5.2004), הודיעה כב' השופטת גדות בפתח הדיון, כי "...יהא זה מסובך וכמעט בלתי ניתן לדיון באופן יעיל לנהל את שני התיקים במאוחד וביחד איתם לנהל דיון מאוחד בתביעה העיקרית ובהודעות צד ג'", השופטת ביקשה את תגובת הצדדים לגבי הפרדת שתי התביעות והפרדת התביעות העיקריות מההודעות לצדדים שלישיים. באי כוח כל הצדדים, למעט בא כוח בנק דיסקונט, הביעו התנגדות לאפשרות זו. בית המשפט החליט אומנם לשמוע את שתי התביעות במאוחד אך הורה להפריד את הדיון בין התביעות העיקריות להודעות צד שלישי. על החלטה זו מוגשת, כאמור, בקשת רשות הערעור.

החלטת כבוד השופטת גדות

4.בית המשפט קבע:

"...ניהול שתי התביעות המאוחדות ביחד עם הודעות צד ג' יביא לסיבוך ומורכבות אשר תקשה על ההוכחות, על המיקוד בנושאים השונים במחלוקת, על הסיכומים ועל מתן פסק הדין".

עוד קבעה השופטת גדות כי מאחר והסכמת הצדדים קיבלה תוקף של החלטה על ידי רשמת בית המשפט הרי ש"...אינני סבורה כי החלטה דיונית של רשמת יכולה לכבול החלטה דיונית של שופט הדן בתיק ומשום כך איני רואה קושי לשנות החלטה זו" וזאת אף לאור "מבנה הירארכי של בית המשפט".

יתרה מכך, השופטת מציינת כי:

"לא ראיתי באף אחד מהדיונים, בפני כב' הרשמת צרניאק וכב' השופט קלינג התיחסות של הצדדים ו/או בית המשפט לשאלת המורכבות של הדיון בתביעה ביחד עם הודעות צד ג'. אילו היה דיון שכזה והחלטה עניינית השוקלת את ההיבטים השונים של דיון מאוחד שכזה, הייתי מכבדת החלטה שכזו, גם אם לא הייתי מסכימה לה".

ועוד הוסיפה:

"העובדה שבתיק אחד הוגשו 3 הודעות צד ג' ובשני שתי הודעות צד ג' מקשה באופן בלתי סביר על קיום דיון מאוחד ולכן, על אף התנגדותם של ב"כ הנתבעים והצדדים השלישיים לא מצאתי לקבל את דעתם.

...

פיצול הדיון אכן עלול להאריך את הדיון אולם ספק בעיני שכן קיום שלב ראשון בין התובעים לנתבעים יהיה קצר כשהודעות צד ג' לא ישמעו ביחד עם התיק העיקרי. לטעמי הפרדת הדיון תייעל ואולי גם תקצר את הדיון".

לפיכך, החליט בית המשפט להשאיר על כנה את ההחלטה לשמוע את שתי התביעות במאוחד "לאור העובדה שעדים מרכזיים יעידו בשני התיקים" אך בד בבד החליט להפריד את הדיון בין התביעות העיקריות להודעות צד שלישי. בית המשפט עמד על כך שישנן הודעות צד שלישי רבות, "אולי רבות מדי".

הבקשה

5.בבקשה מועלים ארבעה טעמים בתמיכה לטענה שיש לבטל את החלטת השופטת לפצל את הדיון בין התביעות העיקריות ובין הודעות צד שלישי:

א.דמיון ואף זהות הפלוגתאות שבמחלוקת המצדיק דיון מאוחד ומתוך הגיון של חסכון בזמן שיפוטי, בהוצאות הצדדים וכן מניעת כפל התדיינות ומניעת הכרעות סותרות.

ב.המדובר בעניין שהוחלט בו בקדם המשפט ותקנה 149 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: התקנות) מונעת את פתיחתו מחדש.

ג.הכרעה בתובענה העיקרית כנגד גלילי וחזן, שהינם רוכשי דירות פרטיים ואינם תאגיד בנקאי או חברה, תעמידם במצב בלתי אפשרי בו עליהם לשלם סכומי כסף גדולים לבנק דיסקונט כל זאת כאשר תביעתם לשיפוי תתברר רק כעבור חודשים ושנים.

ד.לאור הסכמתם המפורשת, שקיבלה אף תוקף של החלטה, מושתקים המשיבים מלטעון כנגד הבקשה וזאת על-פי תקנה 148 לתקנות הקובעת:

עדות, הודעה והחלטה בקדם-משפט

148.עדותו והודעתו של בעל דין שנרשמו בקדם-משפט והחלטות השופט בקדם-משפט דינן כדין עדות, הודעה והחלטה במשפט.

דיון

הודעות צד שלישי והחשש להחלטות סותרות

6.אכן כפי שמציינים המבקשים, למעט עו"ד סלנט שהנו "שחקן חדש", הרי שכל ההודעות לצדדים שלישיים הוגשו בין הצדדים "הקיימים" בתיק לבין עצמם. דא עקא, אפילו אקבל את טענתם כי כתבי התביעה, ההגנה וההודעות לצדדים שלישיים נסובים כולם סביב אותה מערכת עובדתית ועל אף המגמה של ריכוז הסוגיות "כדי לדון בכל ההליכים בעת ובעונה אחת ובמשולב" (ר"ע 457/83 Ohio Medical Products Division of Air Reduction Company, Inc.

נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ואח', פ"ד לז (4) 309, 310 ו'-ז') הרי:

"עם זאת העניק מתקין התקנות לבית המשפט או לרשם שיקול-דעת, לאורו ניתן גם לדון בתביעה העיקרית ובתביעה העולה מן ההודעה לצד שלישי, שלא בהינף אחד, אלא באופן שתחילתו של הדיון בהודעה מאוחר מתחילתו של הדיון העיקרי. החשש, שמא עלול דיון בצוותא חדא לסרבל את הדיון בתביעה העיקרית, הוא בהקשר זה שיקול לגיטימי" ( שם, 310 ז'; כן ראו תקנה 222 לתקנות).

7.הסיבוך לדעת הערכאה המבררת יש בו כדי להצדיק את הפרדת הדיון בין התובענות העיקריות להודעות לצדדים שלישיים (ראו רע"א 7320/97 "כלל" חברה

לביטוח בע"מ נ' פלורס ואח' (לא פורסם)). כמו כן, אין די בסכנה של קבלת שתי החלטות שונות ואף מנוגדות. תקנה 222 קובעת:

הוראות בדבר הדיון בתובענה ובהודעה

222.בית המשפט או הרשם, ביזמתו או לפי בקשת בעל דין, ימחק את ההודעה לצד שלישי, אם ראה שניתנה שלא באחד המקרים המנויים בתקנה 216, והוא רשאי להורות שנושא ההודעה יידון בשעת הדיון בתובענה או אם הוא סבור שהדיון בו עלול לסבך את הדיון בתובענה שלא לצורך – לאחר סיום הדיון בתובענה או לאחר מתן פסק דין בה, ולשם כך רשאי הוא לתת הוראות בדבר סדרי הדיון בתובענה ובהודעה, כפי שימצא לנכון."

והחשש מהכרעות סותרות – לא בהכרח יכריע את הכף:

"תקנה 222 מסמיכה את בית המשפט, אם הוא סבור כי דיון בנושא ההודעה-לצד-שלישי עלול לסבך את הדיון בתובענה שלא צורך, להורות כי נושא ההודעה יידון לאחר סיום הדיון בתובענה או לאחר מתן פסק-דין בה. פתרון זה הוא יעיל יותר, משום שהוא מונע את המצב שבין הנתבע לבין הצד השלישי יתנהל הליך אחר, בפני שופט אחר, ואת החשש לתוצאה שונה בשני ההליכים.

...

כאשר נתבעים מבקשים להורות על דיון מאוחד (של התובענה עם ההודעה), בהסתמכם על הנימוק שלפיו קיים סיכון למתן החלטות סותרות (אם אכן יתקיים דיון כפול), אין בטיעון זה, כשלעצמו, כדי להבטיח את קבלת העתירה. הטעם לכך הוא, שעניין ההוראות מצוי בשיקול-דעתו של בית המשפט, השוקל גם שיקולים אחרים, כמו החשש מפני סרבול הדיון המאוחד" (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, ט' אולשטיין עורכת, תשס"ג), 339)

וכפי שקבע מ"מ הנשיא זילברג:

"טענתו העיקרית של בא-כוח הנתבעים לפנינו היא, כי פיצול הדיון של התביעה המקורית והתביעה נגד צד ג' (להלן: התביעה המסתעפת) עלול לגרום לכך שהדיון הכפול ברשלנותם של יחידי צד ג' – פעם אחת כהגנה בפני התביעה המקורית, ופעם שניה בתביעה המסתעפת – יבשיל שתי החלטות שונות זו מזו או אפילו נוגדות זו את זו, ולכן רצוי הדבר כי שתי התביעות, העיקרית והמסתעפת, יידונו בהעלם אחד...

תשובתנו לכך: הסכנה שמצביע עליה בא-כוח הנתבעים קיימת למעשה בכל מקרה ומקרה בו שולח הנתבע הודעה לצד ג', ואם המחוקק, בתקנה 288 הנ"ל, הניח את הדבר לשיקולו של בית-המשפט – והא ראָיה: כתוב בתקנה 'רשאי הוא להורות' – משמע כי בית-המשפט רשאי לשקול שיקולים המתירים לו שלא להתחשב בסכנה הנ"ל." (ע"א 559/68 אבו אחמד ואח' נ' עוואד ואח' , פ"ד כג (1) 184, 185 ו').

קדם משפט – תקנה 149 – האם כבול בית המשפט להחלטה שניתנה במסגרת קדם-משפט?

תוצאותיו של קדם-משפט

149.(א) ענין שהוחלט בו בקדם-משפט אין לפתוח שנית במשפט, והמשפט יתנהל על פי ההכרעות בקדם-משפט, זולת אם ראה בית המשפט הדן בתובענה לשנות מהן, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

(ב) לא ידון בית המשפט או הרשם בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם-משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

8.המבקשים אינם מערערים על סמכותו של בית משפט לשנות, על דרך העיקרון, מהחלטת ביניים שנתן, אך טוענים הם כי תקנה 149(א) יש בה כדי לכבול את בית המשפט להחלטות קדם המשפט וכי בענייננו אכן להסכמת הצדדים – כי הדיון בשתי התביעות יאוחד וכי הודעות צד שלישי ידונו ביחד עם התיק העיקרי – ניתן תוקף של החלטה. הם מוסיפים כי הסעיף קובע שני תנאים מצטברים המאפשרים שינוי בהכרעות קדם המשפט אשר אינם מתקיימים במקרה דנא. הם מוספים וטוענים כי החלטת רשם כמוה כהחלטת בית המשפט. המשיבים מסכימים כי אין יסוד להבחנה שערך בית המשפט בין החלטת רשם ובין החלטה שניתנה ע"י שופט אך לטענתם חל בענייננו דין ספציפי הקבוע בתקנה 222 המוזכרת, על פיה, רשאי בית המשפט לתת הוראות בדבר סדרי הדיון בתובענה ובהודעה לצד שלישי, "כפי שימצא לנכון". הם מוסיפים כי ממילא בענייננו לא התקיים דיון לגופו בקדם המשפט ולכן אין לראות את ה"החלטה" בקדם המשפט כאותן "הכרעות" על פיהן יתנהל המשפט.

9.אכן, קשה לקבל את ההנמקה הנוגעת ל"מבנה הירארכי של בית המשפט". ואולם, אני סבורה ששופט שדן בעצמו בקדם משפט, רשאי היה בנסיבות דומות לשנות גם את החלטתו - שלו, בלא קשר ל"מבנה הירארכי".

10.ודוק, ניתן למצוא בספרות גישה המפרשת את תקנה 149(א) כבעלת תחולה על בית המשפט ולא רק על בקשת בעל דין (פ' גולדשטיין, מ' בורנובסקי "היבטים עיוניים של 'קדם משפט'" עיוני משפט

ד (תשל"ה-תשל"ו) 312, 362). ואולם, לדעתי, השאלה אינה מתעוררת. אכן, מדובר "בהחלטה" (מוסכמת) בקדם-משפט. אין המדובר ב"הכרעה" במחלוקת שקדם לה דיון, הצגת עמדות סותרות ו"הכרעה". יהא אשר יהא דינה של "הכרעה" בקדם משפט, בענייננו ידי בית המשפט אינן כבולות, ומדובר באופן בו מפעיל הוא את שיקול דעתו. בכגון דא לערכאה המבררת שיקול דעת רחב ובית משפט זה אינו נוהג להתערב בשיקול דעת זה.

"כאשר עושה בית המשפט שימוש בסמכויותיו - כאן כמו שם - יש לו שיקול דעת רחב להתוות את הדרכים היפות בעיניו כדי לייעל את הדיון. מטבע הדברים, התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטותיו בקדם המשפט או בדיון המוקדם - כמו בהחלטות אחרות שענינן דרך ניהול המשפט - תהיה נדירה ומצומצמת ובדרך כלל, כדי למנוע עיוות דין. (ראו רע"א 3831/99 אבנר מאי ואח' נ' מדינת ישראל ואח' , (טרם פורסם); בג"צ 4044/99 עו"ד שמחה ניר ואח' נ' בית משפט השלום (תעבורה), עכו ואח', (טרם פורסם); בג"צ 4024/99 עטאללה דיין נ' בית הדין הצבאי המחוזי, (טרם פורסם))" (רע"א 6827/98 מחצבות כנרת נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, עירית נצרת עילית ואח'

(לא פורסם); כן ראו: רע"א 1783/03 איילה חסון ואח' נ' דוד אפל (לא פורסם); רע"א 5899/03 דרור נאור נ' פקיד השומה כפר סבא (לא פורסם); רע"א 8722/03 וולקן מצברים בע"מ נ' מנהל המכס, מס קניה ומע"מ - חיפה (לא פורסם); ע"א 52/85 מועדון צלילה הים התיכון בע"מ נ' מ"י , פ"ד מ (4) 386, 391 ז')

זאת אף זאת:

"...ההלכה הנקוטה בידינו מימים ימימה: 'אין דרכו של בית משפט זה להתערב בשיקול-דעתו של השופט על-פיו קבע את דרכי הדיון לגבי משפט התלוי ועומד לפניו' ( הנשיא זוסמן בע"א 607/70 [ אלקטרוניק אפלינסס קורפורישאן "ירדן" נ' גרץ פרטרבסגזלשפט מיט בשרנקטר הפטונג מן פורצהיים, חברה זרה היושבת בגרמניה , פ"ד כ"ה (2) 441], בעמ' 443 מול אות השוליים א). יתרה מזו: אפילו סבורה ערכאת הערעור, שראוי היה להחליט על דרך דיונית אחרת, עדיין נשמר העיקרון של אי-התערבות: 'עיקרו של דבר, גם כאשר מתבקשת המסקנה, שראוי היה לנקוט דרך דיונית אחרת, אין בכך עדיין כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור בהליך הדיוני המתואר' (הנשיא שמגר בר"ע 457/83 [

Ohio Medical Products Division of Air Reduction Company, Inc.

נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד ל"ז (4) 309], בעמ' 312 מול אות השוליים ג)" (רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד ואח' נ' מ"י ואח' , פ"ד מד (2) 206, 210 ז'; כן ראו: רע"א 5865/02 רותם אמפרט נגב בע"מ נ' COMERCIAL UNION ASSURANCE COMPANY PLC

(לא פורסם); רע"א 2227/03 שבתאי נ' קרן הגמלאות של חברי דן בע"מ ואח'

(לא פורסם)).

אוסיף ואומר: לעתים ההכרעה אם לדון יחד בתביעה ובהודעות צד שלישי אם לאו מושפעת בין השאר, מהערכת בית המשפט, המתמקד בטענות הצדדים, בשאלה אם יהיה או לא יהיה צורך, בסופו של יום, בדיון בהודעות צד שלישי, כולן או מקצתן. לא אמרתי – ואין ביכולתי לומר – כי זה היה שיקולו של בית המשפט המחוזי בענייננו. כל שאמרתי הוא שיש לכבד את הכרעת הערכאה הדיונית בדבר סדרי הדין.

מצבם של רוכשי הדירות הפרטיים

11.המבקשים טוענים כי הכרעה בתובענה העיקרית כנגד גלילי וחזן, שהינם רוכשי דירות פרטיים ואינם תאגיד בנקאי או חברה, תעמידם במצב בלתי אפשרי בו, אם תתקבל התביעה, יהיה עליהם לשלם סכומי כסף גדולים לבנק דיסקונט. כל זאת כאשר תביעתם לשיפוי תתברר רק כעבור חודשים ושנים. אין בידי לקבל טענה זו. הסכמת הצדדים שהתקבלה בקדם המשפט איננה נטולת משמעות משפטית. גלומה בה הסכמה נוספת שעד שיסתיימו ההליכים נגד צד שלישי לא יינקטו פעולות גביה נגד הנתבעים. בית המשפט אמנם רשאי לשנות את ההחלטה בענין ניהול הדיון, אך בעלי הדין כבולים לגָלוּם בהסכמתם. על כן אין חשש איפוא לעיוות דין המצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט קמא.

הסכמה דיונית והשתק

12.סוגייה אחרונה עוסקת במשמעות של הסכמת המשיבים אודות סדרי הדין. אכן בהיעדר שיקולים אחרים הצדדים מושתקים מלטעון כנגד הסכמתם כפי שנאמר ע"י אורי גורן בספרו:

"בעלי הדין רשאים להגיע ביניהם להסדר דיוני, וכללי ההשתק יחולו על בעל-דין המנסה לחזור בו מהסדר כזה.

...

הסדר דיוני עשוי לייעל עד למאוד את בירור המשפט. לכן, ככלל, יש לברך על הסדר כזה; כל עוד אין בו כדי לגרוע מיכולתו של בית המשפט לעשות משפט, זכאים בעלי הדין לצפות ולדרוש שההליך ינוהל על-פי המתכונת שנקבעה בהסדר שעליו הסכימו מראש" ( גורן , בע' 251)

בענייננו המשיבים לא ביקשו כלל לחזור בהם מהסכמתם. בית המשפט הוא שקבע כי יהא זה בלתי סביר לדון במאוחד בתובענות העיקריות ובהודעות לצדדים שלישיים. בית המשפט אינו כבול להסדרים כאלה שבין הצדדים וביכולתו לסטות מהם, במקרים מסויימים (ראו: ע"א 4140/97, רע"א 5801/98 חברת האוניברסיטה העברית בירושלים נ' הסתדרות נשים ציוניות הדסה באמריקה אינק. ואח', פ"ד נג (3) 49, 64 ה'; רע"א 3151/04 יוב-בר בע"מ נ' פקיד שומה ירושלים 3 (טרם פורסם); ע"א 4384/90 ואתורי ואח' נ' בית החולים לניאדו ואח' , פ"ד נא (2) 171). כפי שקבע הנשיא ברק:

"אכן, בין הצדדים נחתם הסכם דיוני בו הוראה מפורשת וחד משמעית... הסכם זה אף קיבל תוקף של החלטה על ידי בית המשפט. עם זאת, לבית המשפט הסמכות ושיקול הדעת בקביעת סדרי הדין במשפט המתנהל בפניו...בית המשפט גם רשאי לחזור בו מהחלטות קודמות שלו בענייני סדר דין." (רע"א 8781/96 נעלי דאלי אופנת אלפיים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (לא פורסם))

סיכום

13.לא ראיתי מקום להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית בעניין סדרי הדין. ההחלטה אינה גורמת, כמבואר, עיוות דין. הבקשה נדחית.

14.בנסיבות העניין אין צו להוצאות.