רע"א 6710/06 ד. בל רהיטים בע"מ נ. אנגל נכסי הטיילת בע"מ(לשעבר אנסיס בע"מ)

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית משפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא י' גרוס והשופטות א' קובו ומ' רובינשטיין) בע"א 3011/01 וע"א 3336/01, במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק-דינו של בית משפט השלום (כב' השופט ד' מור) בת"א 107904/00 והתקבל ערעורה של המשיבה 1.

1.נשוא המחלוקת בין הצדדים הינו חוזה שכירות שנחתם בשנת 1999 בין חברת אנסיס בע"מ לחברת אלברטין השקעות ונדל"ן בע"מ (להלן: אנסיס ואלברטין בהתאמה ), במסגרתו השכירה אנסיס לאלברטין חלקים מבניין ברחוב בן-גוריון 51 בבת-ים, הידוע כחלקה 91 בגוש 7145 (להלן: חוזה השכירות או החוזה ). בפרט, הושכרו במסגרת החוזה מקלט בקומת המרתף, שטח בקומת הקרקע, גג הבניין ו-11 דירות סטודיו. כשנה קודם לחתימת החוזה, נחתם הסכם אחר בין אנסיס למשרד הקליטה, באמצעות המשיבה 2, במסגרתו העמידה אנסיס לרשות המשיבה 2 76 דירות בבנין, אשר יועדו למגורי עולים חדשים (להלן: חוזה מקבצי הדיור ). נוכח הסכם זה, נקבע בסעיף 7 לחוזה השכירות כי במידה וחוזה מקבצי הדיור יורחב באופן שיכלול גם את דירות הסטודיו, והודעה על ההרחבה כאמור תינתן לאלברטין בתוך 60 יום מיום חתימת ההסכם, יוצאו דירות הסטודיו מכלל המושכר לאלברטין, וזו תקבל על כך פיצוי.

2.בעקבות מחלוקת שהתעוררה בין אלברטין לאנסיס הגישה הראשונה תביעה נגד האחרונה לבית משפט השלום, אשר בסופו של דבר הסתיימה בהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין. בהתאם להסכם זה נכנסה המבקשת בנעליה של אלברטין ונקבע כי היא תחשב שוכרת לפי חוזה השכירות. בעקבות זאת, קיבלה המבקשת לידיה את החזקה בדירות הסטודיו ואף החלה לשפצן לצרכיה. בשלב מסוים הודיעה אנסיס למבקשת כי היא מממשת את זכותה לבטל את השכרת דירות הסטודיו בשל הרחבת חוזה מקבצי הדיור עם המשיבה 2. למעשה, נבע צעד זה מכך שהתגלו מגבלות בניה הקשורות למערכות כיבוי האש בבנין, אשר בגינן נוצר מחסור בדירות שיועדו למשיבה 2, ובעקבות כך החליטה אנסיס להעביר למשיבה 2 גם את דירות הסטודיו שהושכרו למבקשת. המבקשת סירבה למסור את החזקה בדירות, ובתגובה, שברה אנסיס את המנעולים שהותקנו בדירות והשיבה לעצמה את החזקה בהן. המבקשת הגישה תובענה לבית משפט השלום, בה ביקשה צו מניעה קבוע וצו עשה שמטרתם העברת המושכר, לרבות דירות הסטודיו, לידיה. טענתה היתה כי התנאים שנקבעו בסעיף 7 לחוזה השכירות לא השתכללו ועל כן, אנסיס לא היתה רשאית להוציא את דירות הסטודיו מכלל המושכר. כן ביקשה המבקשת צו מניעה זמני המונע את העברת הדירות לכל גוף אחר פרט לה.

3.בית המשפט העניק צו ארעי כאמור, אולם, בדיעבד, הסתבר כי החזקה בדירות הסטודיו כבר הועברה לידיה של המשיבה 2 מספר שעות קודם לכן. הליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט, בהם נקטה המבקשת נגד אנסיס, הסתיימו בלא כלום. בנוסף, בסופו של דבר הוסף לתביעת המבקשת גם סעד כספי, כסעד חלופי לצו עשה אותו דרשה מלכתחילה. בסמוך לאירועים אלו, מכר מנהלה של אנסיס את חלקו לאחר ושמה החדש של אנסיס היה לחברת אנגל נכסי הטיילת בע"מ, היא המשיבה 1 בענייננו.

4.בפסק-דינו בתובענה האמורה קבע בית משפט השלום כי אנסיס הפרה את חובת תום הלב במשא ומתן, ואף את החוזה עצמו, שכן סעיף 7 לחוזה השכירות לא התיר לה להוציא את דירות הסטודיו ממסגרת המושכר במקרה בו לא יהיו בידיה מספיק דירות לצורך מילוי התחייבויותיה על-פי חוזה מקבץ הדיור, אלא רק במקרה בו יורחב החוזה המקורי אל מעבר ל-76 דירות. יחד עם זאת, לא העניק בית המשפט למבקשת את הסעד המבוקש בדרך של אכיפת חוזה השכירות, בסברו כי האכיפה הינה בלתי-צודקת בנסיבות העניין, אלא פסק לה פיצוי כספי בלבד. כן דחה בית המשפט את טענות המבקשת לפיהן יתר חלקי המושכר (להלן: השטחים הנוספים ) לא הועברו לידיה, אך למען הסר ספק, העניק צו האוסר על המשיבה 1 למנוע מהמבקשת לעשות שימוש בנכסים אלו, וחייב את המשיבה 1 להוציא באופן מיידי משטחים אלו כל חפץ שלה או של האורחים המאכלסים את יחידות הדיור בבניין. תביעת המבקשת נגד המשיבה 3 נמחקה בהעדר יריבות, ותביעתה נגד המשיבה 2 נדחתה.

5.הן המבקשת והן המשיבה 1 ערערו על פסק-דין זה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת וקיבל, בעיקרו, את ערעורה של המשיבה 1. אשר לסעיף 7 לחוזה השכירות, קבע בית המשפט כי התקיימו שני התנאים הנדרשים בסעיף זה, לצורך הוצאת דירות הסטודיו מכלל המושכר, ועל כן, אנסיס/המשיבה 1 יכולה היתה להעביר את הדירות למשיבה 2 מבלי שתחשב מפרה של חוזה השכירות. נוכח קביעתו זו, סבר בית המשפט כי אין מקום לדון בטענותיה של המבקשת בעניין גובה הפיצוי בנסיבות שבהן הופר חוזה השכירות, וקבע כי הפיצוי לו זכאית המבקשת הינו בהתאם לאמור בחוזה, משמע- פיצוי בגובה שלושה חודשי שכירות. בנוסף, דחה בית המשפט את טענותיה של המבקשת נגד המשיבה 2, וכן דחה את טענתה כי צו המניעה הארעי הופר. אשר לשטחים הנוספים, קבע בית המשפט כי אינו מוצא לנכון להתערב בקביעת בית משפט השלום לפיה המשיבה 1 לא מנעה מהמבקשת לעשות שימוש בשטחים הנוספים שהושכרו לה, ועל כן, קבע כי אין המבקשת זכאית לפיצוי בגין ראש הנזק הנוגע לשטחים אלו. לאור העובדה כי בית משפט השלום העניק למבקשת צו מניעה האוסר על המשיבה 1 לעשות שימוש בשטחים הנוספים חרף העובדה כי דחה את טענות המבקשת בעניין זה, קבע בית המשפט כי יש לבטל את צו המניעה האמור, שכן ממילא נדחו טענותיה של המבקשת ולא היה מקום להעניק לה סעד זה.

6.על פסק-דין זה הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור, היא הבקשה המונחת בפניי כעת. יחד עם הבקשה, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק - דינו של בית המשפט המחוזי עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור.

במסגרת בקשת רשות הערעור, מתמקדת המבקשת בפרשנות שהעניק בית המשפט המחוזי לסעיף 7 לחוזה השכירות, ולמעשה, פרשנות זו היא שעומדת, לדבריה, ביסוד הבקשה. לגישתה של המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי בכך שהתערב בקביעות העובדתיות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, ובקבעו כי שני התנאים בסעיף 7 לחוזה השכירות התקיימו וכי המשיבה 1 היתה רשאית להוציא את דירות הסטודיו מכלל המושכר, כפי שעשתה. בכך, העניק, לדידה, בית המשפט המחוזי פירוש מוטעה הן לאמור בחוזה השכירות והן להתנהגות הצדדים. לטענת המבקשת, קבלת עמדת המשיבה 1 בעניינים אלו פירושה מתן אישור למעשי ההטעיה והרמייה שננקטו על-ידה. בנוסף, יוצאת המבקשת כנגד מסקנת בית המשפט קמא באשר לשטחים הנוספים, וטוענת כי שגה בית המשפט בכך שביטל את צו המניעה האוסר על המשיבה 1 לעשות בשטחים אלו שימוש. לבסוף, מציינת המבקשת כי נוכח העובדה שבמקרה דנן שני פסקי הדין שניתנו על-ידי הערכאות דלמטה סותרים זה את זה באופן מהותי, על בית משפט זה להתערב בעניין ולפתור את הסכסוך ארוך-השנים שהתגלע בין הצדדים.

7.עיינתי בבקשה ובהחלטות הערכאות דלמטה, ולבסוף, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא כי בית המשפט העליון יעניק רשות לערער ב"גלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

8.במקרה דנן, טענותיה של המבקשת נוגעות לפרשנותו של ההסכם הספציפי שנכרת בין הצדדים, ולהשלכות הנובעות מפרשנות זו עליהם. טענות אלו נוגעות לדלת אמותיה של המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים ואין בהן כדי לעורר שאלה משפטית או ציבורית כלשהי המצדיקה מתן רשות ערעור. יתר על כן, במקרה דנן, דחתה אמנם ערכאת הערעור חלק ממסקנותיה של הערכאת הדיונית, אולם כידוע, מחלוקת בין ערכאות באשר לפרשנות הסכם אף היא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו לדוגמה: רע"א 4520/04 קולב נ' קולב , תק-על 2005(2) 1863, 1865 (2005) וההפניות שם). זהו הדין אף במקרה דנן. למעשה, אף אם נפלה טעות בפסק-דינו של בית המשפט קמא, ומבלי לקבוע כל עמדה בעניין, אין הדבר, כשלעצמו, מהווה עילה להתערבותו של בית משפט זה (ראו לדוגמה: רע"א 5568/92 שיכון עובדים בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ , תק-על 92(4) 107 (1992); רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ , תק-על 98(3) 73, 74 (1998)).

9.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משהגעתי לתוצאה אליה הגעתי, ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה למתן צו עיכוב ביצוע עד להכרעה בבקשה זו. משלא נתבקשה תגובת המשיבות – אין צו להוצאות.