רע"א 7032/19 אברהם ביטון נ. עמותת שארית יעקב לבית דוד

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות ) בהפ"ב 59740-05-18 ובהפ"ב 59682-05-18 מיום 14.8.2019, במסגרתו אושר במלואו פסק הבוררות שניתן על ידי הבורר הרב מ' שיינמן (להלן: הבורר ) ביום 8.5.2018, ואושר בחלקו פסק בוררות אשר ניתן על ידי הבורר ביום 8.7.2015.

הרקע לבקשה וטענות הצדדים

1.

המבקש, עו"ד במקצועו אשר שימש בעבר גם כבא-כוחה של המשיבה, שכר מהמשיבה שלושה נכסים שונים בירושלים (להלן: הנכסים ). בשנת 2014 הגישה המשיבה תביעות לפינוי הנכסים נגד המבקש שבעיקרן התבססו על אי-תשלום שוטף של דמי השכירות, אי-תשלום חשבונות ארנונה, מים וחשמל וכן נזקים שונים שנטען כי המבקש הסב לנכסים. המבקש מצדו הכחיש מכל וכל את טענות המשיבה נגדו ואף טען כי המשיבה היא זו שחייבת לו סכומי כסף שונים. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה הסכסוך שביניהם יועבר להליך גישור. במסגרת הסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין ביום 30.6.2014, הגיעו הצדדים להסכמות והתניות שעיקרן פינוי הנכסים. יחד עם זאת, נקבע כי התביעות הכספיות שבין הצדדים יתבררו בהליך בוררות במסגרתו לא יהיה הבורר כפוף לדין המהותי אך יחויב לתעד את ישיבות הבוררות בפרוטוקולים ולנמק את החלטתו.

2.

ביום 1.6.2015 ניתנה על ידי הבורר "החלטת ביניים" שלפיה חויב המבקש לשלם למשיבה סכום של 349,000 ש"ח, בעיקר בשל איחור בתשלום דמי השכירות. כמו כן חויב המבקש בתשלומים נוספים, ביניהם חובות ארנונה ומים. באשר לסכומים שלטענת המבקש המשיבה חייבת לו, היינו החזר הוצאות עבור תיקונים שונים שביצע בנכסים וכן שכר טרחה עבור שירותים שביצע עבור המשיבה כבא-כוחה, נקבע כי עליו להוכיח את הסכומים להם טען, וזאת באמצעות הצגת אסמכתאות מתאימות. עוד נקבע כי אם אין באפשרות המבקש להציג אסמכתאות כאמור, עליו להביא פירוט מדויק ומוכח של השירות שנתן והעבודות שבוצעו בנכסים, אשר יוצג למומחה שיקבע את עלותם. לאחר שניתנה החלטת הביניים, המבקש הציג חוות דעת שמאי המתייחסת לשווי עבודות השיפוץ שלטענתו בוצעו על ידו בנכסים וכן הגיש הצעות מחיר שניתנו על ידי עורכי דין שהעריכו את השירות המקצועי שנתן למשיבה. המשיבה התנגדה להגשת מסמכים אלה בטענה כי הם אינם מוכיחים כי המבקש אכן נתן לה שירות משפטי או ביצע את העבודות שנטען כי ביצע. ביום 8.7.2015 ניתנה החלטה נוספת בגדרה נקבע כי המשיבה חייבת למבקש סכום של 337,240 ש"ח בעבור שיפוצים ותיקונים שערך בנכסים ועבור השירות המשפטי שנתן למשיבה כבא-כוחה. עוד נקבע כי סכום זה יקוזז מסך חיוביו של המבקש, כפי שנקבע בהחלטת הביניים (להלן: פסק הבוררות הראשון ) .

3.

המשיבה אשר לא השלימה עם פסק הבוררות הראשון, הגישה לבורר בקשה לאפשר לה להגיש חוות דעת נגדיות לחוות הדעת שהגיש המבקש ולסתור את טענותיו. הבקשה הוגשה לפי סעיף 15(ב) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) הקובע כי בורר רשאי לבטל פסק בוררות ולחדש את הדיון בבוררות, בין היתר, בנסיבות שבהן פסק הבוררות ניתן מבלי שצד טען טענותיו מסיבה מוצדקת (יצוין כי בקשה זו לא צורפה לבקשה שלפנַי ועיינתי בה באמצעות מערכת "נט המשפט"). בדיון שהתקיים לפני הבורר ביום 23.2.2016 טען המבקש כי אין לבורר סמכות לבטל את פסקו בעוד המשיבה עמדה על קיומה של סמכות כאמור. עם זאת, לאחר דין ודברים, ביום 16.5.2016 הבהיר המבקש כי הוא מסכים לקביעת דיון נוסף בקשר לראיות שהוגשו והסכומים שנפסקו לטובתו. לאחר שהתקיימו דיונים נוספים, הוגשה חוות דעת מטעם המשיבה, הוגשו סיכומים על ידי שני הצדדים וגם נערך ביקור במקום על ידי הבורר (ועל ידי השמאי אריק לב, שמונה על ידי הבורר בהסכמת הצדדים אך לבסוף לא הגיש חוות דעת מטעמו). לבסוף, ביום 8.5.2018 ניתן פסק הבוררות השני אשר קבע כי לאחר קיזוז החובות השונים (ביניהם חובות המבקש למשיבה כפי שנפסק בגדרי פסק הבוררות הראשון, וחובות העמותה אליו), חוב המבקש כלפי המשיבה עומד על סך של 195,000 ש"ח. באותו יום גם נשלחה לצדדים הודעה נוספת, שכותרתה "הבהרה לפסק דין מיום כ"ג באייר תשע"ח" המציינת את הנתונים אשר הובאו בחשבון במסגרת פסק הבוררות השני, וביניהם הערכה של ה"השבחה" שנעשתה על ידי המבקש בנכסים, עמידתו בנטל ההוכחה לגבי ה"השבחה" ושכר הטרחה, ועוד.

4.

ביום 28.5.2018 הגיש המבקש שתי בקשות לבית המשפט המחוזי בירושלים: האחת לאישור פסק הבוררות הראשון; השנייה לביטול פסק הבוררות השני בשורה של עילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות. בעיקר טען המבקש כי הבורר חרג מסמכותו, שכן הליך הבוררות תם עם מתן פסק הבוררות הראשון, ולכן לא הייתה לו סמכות לקבל חוות דעת נוספת מטעם המשיבה אשר לא הוגשה במועד. כמו כן, נטען כי לא ניתנה למבקש הזדמנות להעלות את טיעוניו. מה גם שנראה שהבורר התייעץ עם "מומחה אחר עלום שם", שכן השמאי שמונה בהסכמת הצדדים לא הגיש לבסוף כל חוות דעת. עוד נטען כי הבורר לא הכריע במספר עניינים שנמסרו להכרעתו. המבקש גם הצביע על חריגותיו של הבורר מההסכמות לאורן היה צריך להתנהל הליך הבוררות ובתוך כך כי לא נימק את פסקו וכי לא נערכו פרוטוקולים לדיונים. עוד נטען כי פסק הבורר ניתן לאחר המועד עליו הסכימו הצדדים (ובחריגה מהמועד הקבוע בחוק הבוררות) וכי הפסק לא נחתם אלא נשלח לצדדים בדואר אלקטרוני בלבד.

5.

ביום 14.8.2019 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו נדחתה בקשת הביטול וכפועל יוצא מכך אושר פסק הבוררות השני. בית המשפט דחה את טענת המבקש כי הבורר חרג מסמכותו בכך שנתן את פסק הבוררות השני, לאחר שהובהר כי המבקש נתן את הסכמתו לדיון נוסף בנושאים שהוכרעו במסגרת פסק הבוררות הראשון, ועל כן הוא מנוע מלטעון בדבר סמכות הבורר, ובכל מקרה לא נגרם למבקש עיוות דין. כמו כן, נדחו יתר טענות המבקש. נקבע כי למבקש ניתנה הזדמנות להעלות את טיעוניו, כאשר התקיימו מספר ישיבות בהן העלה כל צד את טיעוניו והמבקש אף לא נענה לדרישת הבורר להמציא מסמכים שונים להוכחת הוצאותיו. בנוסף, כלל לא ברור מדוע הסיק המבקש כי הבורר התייעץ עם "מומחה עלום שם" כלשהו. בנוסף, נדחתה הטענה כי הבורר לא הכריע במספר עניינים שנמסרו להכרעתו. עוד נקבע כי בהתחשב בגמישותה של חובת ההנמקה כאשר היא מיושמת בפסקי בוררות, לא ניתן לקבוע כי ההנמקה הקצרה שניתנה על ידי הבורר מצדיקה ביטול הפסק, זאת שעה שעיון בפסק הבוררות מאפשר להבין את הכרעתו של הבורר. עוד נקבע כי על אף שלא נערכו פרוטוקולים במהלך הבוררות, הדיונים הוקלטו. באשר לאיחור במתן הפסק, צוין כי המבקש הגיש את כתבי טענותיו באיחור וגם לא התריע לפני הבורר בשלב כלשהו על האיחור במתן הפסק. באשר לסוגיית היעדר חתימת הבורר על הפסק, נקבע כי מדובר בפגם טכני שתוקן ואין כל ספק כי הבורר הוא זה שנתן את הפסק.

כמו כן, באשר לבקשה לאישור פסק הבוררות הראשון, קבע בית המשפט המחוזי כי שעה שפסק הבוררות השני בא במקום פסק הבוררות הראשון, לא ניתן לאשרו. יחד עם זאת, נקבע כי יש לראות בהחלטת הביניים כפסק בוררות חלקי שבו הוכרע חוב דמי השכירות שחב המבקש למשיבה, ועל כן אושר גם פסק הבוררות הראשון בקשר לנקודה זו.

6.

מכאן לבקשה שלפנַי, במסגרתה נטען כי בית המשפט המחוזי אישר פסק בוררות "רצוף טעויות ועיוותים היורדים לשורש הפסק". בעיקר חזר המבקש על הטענות שהעלה לפני בית המשפט המחוזי. המבקש הדגיש כי בניגוד לפסק הבוררות הראשון אשר ניתן בסמכות, פסק הבוררות השני לא נחתם (אלא בדיעבד ורק לאחר שהוגשה בקשה לביטולו); לא נכתבו פרוטוקולים בדיונים שנערכו לפניו (ובניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי הם גם לא הוקלטו); והפסק לא נומק כלל. בהיעדר נימוקים, נטען כי לא ניתן לדעת על בסיס אלו חוות דעת נוספות התבסס הבורר, ועל כן גם לא ניתנה למבקש הזדמנות להשמיע טענותיו בקשר אליהן. עוד עמד המבקש על הטענה כי פסק הבוררות השני ניתן בחוסר סמכות, בציינו כי התנגד מהרגע הראשון לביטול פסק הבוררות הראשון והסכמתו הייתה רק לדיון בקשר לחוות הדעת מטעם המשיבה. זאת ועוד, הבורר הגדיר הליך זה במסמכיו כ"ערעור", על אף שלא הייתה לו כל סמכות לדון "בערעור" כאמור. כמו כן נותרו סוגיות שהבורר כלל לא הכריע בהן, על אף שהן נמסרו להכרעתו, וכי הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו.

דיון והכרעה

7.

דינה של הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה. רשות ערעור בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או כאשר ההתערבות נדרשת משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין (ראו לדוגמה: רע"א 8627/18 פרי הגליל (תעשיות) בע"מ נ' בוגופן בע"מ (6.2.2019)). הדברים נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטה בקשר לביטולו או אישורו של פסק בוררות (ראו לדוגמה: רע"א 8565/18 כהן נ' ס. בני הגליל (1991) בע"מ (5.2.2019)). הבקשה שלפנַי נטועה כל כולה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה הקונקרטי והיא נעדרת כל השלכות רוחב עקרוניות.

כמו כן, חרף טענות המבקש, לא מצאתי כי התקיים במקרה זה עיוות דין המצדיק התערבות ערכאה זו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר נדרש בפירוט ובהרחבה לטענות המבקש והכריע בהן לגופן.

8.

למעלה מן הצורך, אתייחס למקצת מטענות המבקש, ובעיקר לטענה בדבר היעדר סמכות הבורר לתת את פסק הבוררות השני. לא יכולה להיות מחלוקת כי המבקש הסכים לקיים דיון נוסף במסגרתו יידרש הבורר לחוות דעת מטעם המשיבה ויכריע בסוגיית היקפם של חובות המשיבה למבקש. עניין זה בא לידי ביטוי באופן ברור בהודעת הדוא"ל מיום 16.5.2016 ששלח המבקש לבורר ולמשיבה, במסגרתה ציין כי "אין לי מנוס אלא להסכים שהרב יקבע דיון נוסף לדון בחוות דעת של שיפוץ הנכס וגם בכל הסכומים שהם חייבים לי" (נספח ט"ו לתגובת המשיבה לבקשת המבקש לביטול פסק הבוררות השני). הסכמה זו באה לידי ביטוי ביתר שאת במסגרת הסיכומים שהגיש המבקש ביום 18.8.2016, כאשר הבהיר כי: "הצדדים סיכמו בפני הבורר כי הבורר יוכל לאחר שישמע את טענות לקבוע מחדש את הסכומים שנפסקו בהחלטה מיום 8.7.2015 – כא' תמוז תשע"ה בין באפשרות שיהיו גבוהים יותר או נמוכים יותר" (נספח י"ח לתגובת האמורה). אין ראיה מפורשת מזו, כי המבקש הסכים להקנות לבורר סמכות לשנות את הסכומים שנקבעו לטובתו במסגרת פסק הבוררות הראשון (גם אם התנגד לכך בתחילה), כפי שאכן עשה לבסוף הבורר. גם לא ניתן לקבל את טענת המבקש בבקשה שלפנַי, כי נתן את הסכמתו רק לקיום דיון בקשר "לחוות הדעת מטעם הצדדים" ולא "לדון מחדש" בסוגיות העומדות על הפרק. ברי כי לאותן חוות דעת השלכה ישירה וברורה על גובה הסכומים שייפסקו למי מהצדדים (והדבר גם בא לידי ביטוי מפורש במסגרת הסמכתו כאמור).

9.

התנהלות המבקש בנסיבות אלו מצדיקה את דחיית הטענה לחוסר סמכות מטעמים של חוסר תום לב ומניעות (השוו: סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך ב 1149-1147 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005); רע"א 1027/11 חורי נ' י.א.י.ה ניהול ואחזקות מאגרי דירות בע"מ , פסקה 15 (10.4.2011)). זאת שעה שהמבקש הביע כאמור הסכמה מפורשת לפתוח מחדש את סוגיית הסכומים אשר המשיבה חייבת לו, ושב וטען להיעדר סמכות הבורר רק לאחר שניתן פסק הבוררות השני אשר הגיע לתוצאה אשר אינה נוחה לו. באופן דומה, ואף מבלי להתייחס לעיכובים שנבעו מהתנהלות המבקש, הרי שאין כל מקום להידרש לטענה בדבר האיחור במועד שבו ניתן הפסק על ידי הבורר (וזאת לפי הוראות סעיף 26(ג) לחוק הבוררות).

10.

גם טענת המבקש כי בשלב מסוים כינה הבורר את מסגרת ההליך כ"ערעור", אינה תומכת בטענת המבקש בדבר היעדר סמכות הבורר. טענה זו נשענה על השימוש בביטוי "אפשרות לערער" בו נקט הבורר ובכינוי "ערעור" שצוין בקשר לטענות המבקש בנוגע להתחייבויות המשיבה לו. אלא שאין מאומה בין ציון הביטוי "ערעור" בהקשר זה לבין הטענה כי הבורר הרחיב את סמכותו מעבר להסכמת הצדדים.

אכן, הפסק לא נחתם אלא לאחר שהוגשה בקשה לביטולו, אך בנסיבות העניין (וזאת בהתחשב בין היתר בכך שמדובר בבורר אחד ולא במותב בוררים, ובהליך שבמהלכו הועברו מסרים מצד הבורר בדרך של משלוח הודעות דוא"ל) ושעה שלא הוכח כי נגרם עיוות דין למבקש, אין בכך כדי להביא לביטול הפסק (השוו: רע"א 1730/12 וולנר נ' רוזנצוויג , פסקה 7 (8.5.2018)).

גם דין יתר טענות המבקש, באשר ל"פגמים רבים" נוספים שנפלו בפסק הבורר, וביניהם, כי לא ניתנה למבקש ההזדמנות להעלות את טענותיו, כי לא הכריע הבורר בכל הסוגיות שנמסרו להכרעתו, וכי לא קוימה חובת תיעוד הישיבות בפרוטוקולים או בקשר לסוגיית המומחה – להידחות. הנמקותיו של בית המשפט המחוזי בסוגיות אלו מקובלות עליי. כל זאת בשים לב לגישה העקבית בה שעל בית המשפט לנקוט לפיה ההתערבות בפסקי בוררות תיעשה במשורה, תוך מתן פירוש מצמצם ודווקני לעילות ההתערבות הקבועות בחוק (רע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד , פ"ד נט(4) 529, 543 (2005); רע"א 5507/18 ג'ו דן מור בע"מ נ' תהל מהנדסים ויועצים בע"מ , פסקה 14 (13.8.2018); רע"א 6907/18 בנדיאקו בע"מ נ' לורדינה (לובה) צחביראשווילי , פסקה 28 (10.10.2018)). בהתחשב בכל האמור לעיל, לא נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וודאי לא פגם המצדיק התערבות ערכאה זו בפסק הדין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.