רע"א 8353-23 רע"א 8353-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רון) בת"א 10284-08-22 מיום 27.9.2023, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש למתן צו עיקול זמני על נכסי מקרקעין של המשיבה 2.

רקע רלוונטי והחלטת בית משפט קמא

2.עניינו של ההליך המתנהל בבית משפט קמא הוא בתמצית בתביעה שהגיש המבקש כנגד המשיבים בקשר עם הלוואות שהמשיבים – מוסדות חינוך תורני (משיבים 3-2) ומנהלם (המשיב 1) – נטלו ממנו בין השנים 1998-1994. כפי שיובהר, ההליך הנוכחי נסב על תביעת הריבית נושא ההלוואות.

מלכתחילה התנהל בין הצדדים הליך בוררות לפני הרב צבי ברוורמן. ביום 28.12.2006 ניתן פסק ביניים בהליך זה בו נקבע גובה קרן ההלוואות (החוב נושא פסק הביניים יכונה להלן: חוב קרן ההלוואות). כן נקבע כי להבטחת חוב קרן ההלוואות יירשמו הערות אזהרה על שלוש חלקות מקרקעין בירושלים שבבעלות המשיבה 2. בנוסף, הובהר כי אין בפסק הביניים כדי להכריע במחלוקות הנוגעות להפסדים נטענים שנגרמו למבקש עקב אי השבת ההלוואות במועדן ובסוגיית הריביות. פסק הביניים אושר על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ 6306/07) ומשלא עמדו המשיבים בתשלומי חוב קרן ההלוואות, הגיש המבקש הליך הוצאה לפועל לגבייתו. יוער כי הליך זה נסגר בשנת 2017 מחוסר מעש, וחודש בהחלטה מיום 17.5.2022.

3.המבקש טען גם לריביות שיש לשלם לו בקשר עם ההלוואות. לטענתו ערכו הצדדים, שהם שומרי מצוות, הסכם המאפשר גביית ריביות על ההלוואות בהתאם לדין תורה (להלן: היתר העסקה). נושא זה לא הוכרע כאמור במסגרת פסק הביניים והמשיך להתברר לאחר מכן.

בירור יתר המחלוקות בין הצדדים לאחר שניתן פסק הביניים בקשר לחוב קרן ההלוואות, נמשך שנים רבות. בשנת 2013 מינו הצדדים בורר חדש, הרב צבי גרטנר, שידון בהן. ביום 23.6.2019 ניתן פסק בורר אשר חייב את המשיבים לשלם למבקש סכום של 1,876,801 $ ו-19,890 ₪. בהקשר זה אימץ הבורר נתונים ממסמך התחשבנות שנערך על-ידי איש מקצוע בתקופת הבורר ברוורמן, ובין היתר נתונים אודות ריביות ששילם המבקש למימון הכספים שהלווה והריביות שנקבעו בין הצדדים. פסק הבורר של גרטנר בוטל על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 13.9.2021 לאחר שנקבע כי הבורר גרטנר אימץ את הסכומים שננקבו במסמך ההתחשבנות שעורכו אינו ידוע, מבלי להפעיל שיקול דעת עצמי ומבלי שניתנה לצדדים אפשרות לחקור את עורך המסמך (ה"פ 1513-08-19). בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה על-ידי השופט ד' מינץ בהחלטה מיום 8.12.2021 (רע"א 7838/21).

4.על רקע האמור, הגיש המבקש ביום 4.8.2022 את התביעה הנוכחית בבית משפט קמא המתמקדת בסוגיית הריביות על חוב קרן ההלוואה. בכתב ההגנה טענו המשיבים, בין היתר, כנגד תוקפו של היתר העסקה; וכי מכל מקום לא קמה חובה לתשלום מכוחו, היות ולא היו להם רווחים אלא הפסדים. לטענתם, שני הבוררים קבעו שלא קמה חובה לתשלום הריביות מכוח היתר העסקה. הם הוסיפו כי המבקש ממילא תובע ריביות בהליך ההוצאה לפועל (שנפתח כזכור ביחס לחוב קרן ההלוואות), ובכך נוצר כפל פיצוי.

עוד יצוין כי המשיבים הגישו בקשה לסילוק על הסף בשל התיישנות ומעשה בית דין בהתבסס על פסק הבורר של גרטנר. בקשה זו נדחתה בהחלטת בית משפט קמא מיום 6.3.2023 (כב' השופט א' רון). נקבע כי בשים לב למועדים בהם ניטלו ההלוואות, קיימת שאלה של ממש במישור ההתיישנות. יחד עם זאת, יתכן שיש לפרש את הסכמת המשיבים להעביר את שאלת הריביות להחלטת הבורר בשנת 2013 כנכונות לוותר על טענה זו, כך שמרוץ ההתיישנות נעצר בתקופה שממועד חתימת שטר הבורר ועד למועד ביטול פסק הבורר.

בד בבד עם הגשת התביעה העיקרית הגיש המבקש בקשה במעמד צד אחד למתן צו עיקול זמני על המקרקעין שבבעלות המשיבה 2. ביום 4.8.2023 קבע בית משפט קמא (כב' השופט א' נחלון) כי אין לקבל את הבקשה במעמד צד אחד וכי על המבקש להודיע האם הוא עומד על כך שבקשתו תתברר. בין היתר נקבע באותה החלטה כי הבקשה אינה כוללת ראיות בנוגע למצבם הכלכלי של המשיבים ולכך שבלא העיקול על המקרקעין – יתקשה התובע לבצע את פסק הדין אם יזכה בתביעתו או לכך שבכוונת המשיבים לבצע עסקאות כלשהן במקרקעין. עוד צוין כי ממילא רשומות על שם המבקש הערות אזהרה על המקרקעין באופן שיקשה על המשיבים לבצע בהם דיספוזיציה. ביום 8.8.2022 הודיע המבקש כי הוא אינו עומד על הבקשה בשלב זה.

5.ביום 26.9.2023 הגיש המבקש בקשה נוספת לצו עיקול זמני על המקרקעין של המשיבה 2. לטענתו, הבקשה הוגשה פעם נוספת לנוכח שינוי נסיבות בתיק ההוצאה לפועל. זאת מאחר שהמבקש מתכוון להגיש בקשה לכינוס נכסים על נכסי המשיבה 2. לגישתו, לאחר סילוק מלוא חוב קרן ההלוואות, יוסרו העיקולים שהוטלו להבטחתו על נכסי המשיבה 2 ולא תהיה לו כל בטוחה שתבטיח את תשלום הריביות. המבקש טען כי קיים חשש שהמשיבים יבריחו את הנכסים אם לא יינתן צו העיקול; כי למשיבה 2 אין עוד נכסים בני מימוש; וכי היא נמצאת בגירעון כך שאם לא יוטל העיקול, אין דרך להבטיח את התשלום למבקש אם תביעתו הנוכחית תתקבל. כמו כן, נטען כי למבקש עומדת עילת תביעה טובה כנגד המשיבים, שאין חולק כי לוו סכומי כסף גבוהים והתחייבו לשלם ריביות אשר לא שולמו עד היום.

ביום 27.9.2023 דחה בית משפט קמא (כב' השופט א' רון) את הבקשה. בית המשפט ביסס את החלטתו על שלושה טעמים: ראשית, נקבע כי "בקשה לעיקול זמני שיסודה בטענת ריבית בעקבות הלוואות שניתנו לפני כחצי יובל שנים, במעמד צד אחד, לא תישקל כלל"; שנית, הבקשה הקודמת שהגיש המבקש לעיקול זכויות המשיבה 2, נדחתה בעקבות החלטת בית המשפט מיום 4.8.2022; ושלישית, הנכסים עליהם מבוקש להטיל עיקול זמני – עוקלו ממילא לטובת המבקש בלשכת ההוצאה לפועל על בסיס פסק הדין הקודם בו זכה. אף אם בכוונת המבקש לחתור להליך כינוס נכסים בלשכת ההוצאה לפועל למימוש פסק הדין הקודם, הרי שבקשה כאמור טרם הוגשה.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

6.למען שלמות התמונה יצוין כי באותה החלטה מיום 27.9.2023 ציין בית משפט קמא כי בכוונתו להתייחס בקדם המשפט הבא לבקשה. משכך, בהחלטה מיום 29.11.2023 קבעתי שיש להמתין לתוצאות הדיון בבית המשפט. ביום 27.12.2023 התקיים קדם המשפט בו לא נדונה הבקשה למתן צו עיקול זמני, ומכאן ההחלטה דנן.

טענות הצדדים

7.לטענת המבקש, החלטת בית משפט קמא היא החלטה שאינה מנומקת דיה באופן המצדיק את ביטולה. לטענתו, דווקא הזמן הרב שחלף מאז מתן ההלוואות ועד היום, מחזק את הצורך בהטלת העיקול על נכסי המשיבה 2. הוא הוסיף בהעדר עיקול זמני תישלל ממנו הבטוחה היחידה שנותרה לו לגביית חוב הריביות. כמו כן, לשיטתו לא ייגרם כל נזק מהטלת העיקול מאחר שכבר יש לזכותו עיקול על נכסי המשיבה 2 בהליך ההוצאה לפועל בגין חוב קרן ההלוואות.

לטענת המבקש, הוא חזר בו מהבקשה הראשונה למתן צו עיקול זמני, מאחר שחשש שקיום דיון בבקשה במעמד שני הצדדים יוביל את המשיבים לבצע דיספוזיציה בנכסי המשיבה 2. עוד הוא הדגיש כי החל משנת 2006 הוא מנהל הליכים משפטיים מול המשיבים בנוגע לריביות, והמשיבים הם האחראים לכך שההליכים עודם מתנהלים. החלטת בית משפט קמא לפיה בקשת עיקול על ריביות בגין הלוואות שניתנו לפני כחצי יובל "לא תישקל כלל" מתעלמת מהיסטוריית ההליכים המשפטיים בין הצדדים.

המבקש הוסיף כי עתה גובשה יתרת חוב ההוצאה לפועל בקשר לחוב קרן ההלוואות, ולכן בכוונתו לפעול למינוי כונס נכסים בתיק ההוצאה לפועל. ואולם, מאחר שנכסי המשיבה 2 הם הבטוחה היחידה שיש לו, הוא הקדים ופנה בבקשה להטלת עיקול זמני במסגרת ההליך המתנהל בבית משפט קמא – תביעת הריביות. לטענתו, החלטת בית משפט קמא מותירה אותו ללא יכולת לממש את זכויותיו בהוצאה לפועל ולהבטיח את מימוש תביעת הריביות. הוא טען כי אם יפנה לכינוס נכסים קודם להטלת העיקול בהליך המתנהל בבית משפט קמא, המשיבים יבריחו את יתרת נכסי המשיבה 2 מיד עם מכירת הנכס המעוקל ותשלום חוב קרן ההלוואות.

8.מנגד, המשיבים סמכו ידיהם על החלטת בית משפט קמא וטענו שיש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתם, הבקשה לעיקול זמני הוגשה עוד ביום 4.8.2022 ונמחקה על-ידי המבקש עצמו. זאת בעקבות ההחלטה מיום 4.8.2022, ממנה עולה כי המבקש לא הביא כל ראיה לעניין מצבם הכלכלי של המשיבים ולכך שללא העיקול יתקשה לבצע את פסק הדין. מאז לא חל שינוי נסיבות המצדיק את הגשת הבקשה פעם נוספת.

המשיבים טענו כי סיכויי התביעה נמוכים. לטענתם, קיימות טענות מקדמיות שבית המשפט לא הקל בהן ראש. מדובר בבקשה לעיקול זמני על תביעת ריביות בגין הלוואות שניתנו לפני כ-25 שנים ואשר לעמדתם התיישנה. בהקשר זה הם הפנו להחלטת בית משפט קמא מיום 6.3.2023 לפיהן קיימת "שאלה של ממש" במישור ההתיישנות. גם לגופם של דברים סיכויי התביעה נמוכים לשיטתם. בהקשר זה הם טענו בין היתר כי הסכם ההלוואה שצורף כנספח 3 לבקשה מתייחס רק למשיבה 2. הסכם זה נערך בדיעבד, הוא כפוף לדין תורה שאינו מכיר בריביות והוא נוגד גם את הדין ביחס לריבית חוץ בנקאית. ההסכם המצורף כנספח 4 לבקשה חתום רק על-ידי המשיבה 3 וכספי ההלוואה מכוחו הוחזרו זה מכבר בשנת 2012; ביתר המסמכים שצורפו לבקשה ושנטען לגביהם כי הם הסכמי הלוואה – אין פירוט של הריביות או של ההחזרים. מכל מקום, המבקש מבקש לגבות ריביות על סכומי קרן פסק הדין בלשכת ההוצאה לפועל ואינו יכול לכן לדרוש את הריביות בגין אותה קרן הלוואה במסגרת ההליך המתנהל בבית משפט קמא.

כמו כן, המשיבים טענו כי לא הוכח שאי מתן הסעד הזמני יקשה על ביצוע פסק הדין. מדובר בנכסים שממילא מעוקלים וקיימת לגביהם הערת אזהרה כך שהמשיבים יתקשו לבצע בהם דיספוזיציה. עוד נטען כי הסכסוך בין הצדדים נמשך זה זמן רב ולכן אין כל בסיס לחשש להברחת נכסים, שכן אילו היו המשיבים מבקשים לעשות כן, היה להם לכך די זמן.

דיון והכרעה

9.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, הגעתי למסקנה כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות וערעור הוגש על-פי הרשות שניתנה.

10.הלכה היא כי שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע להחלטות שעניינן מתן סעד זמני הוא רחב. משכך, התערבות בשיקול דעתה שמורה למקרים חריגים בלבד בהם הדבר נדרש על מנת למנוע עוול או נזק בלתי-הפיך לבעל-דין (ראו מהעת האחרונה: רע"א 5129/22 א.מרתון גיא בע"מ נ' עזר חי, פסקה 16 (3.8.2022); רע"א 4330/22 אבו עישה נ' סמא נדל"ן בע"מ, פסקה 7 (31.7.2022)). כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי המקרה שלפני מצדיק את התערבות בית משפט זה וכי דין הערעור להתקבל.

כידוע, שני השיקולים העיקריים שעל בית המשפט לבחון בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני הם סיכויי התביעה להתקבל ומאזן הנוחות. בין שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות" כאשר מקובל לראות בשיקול של מאזן הנוחות כבעל מעמד הבכורה (ראו מיני רבים: ע"א 5432/16 סמואל נ' רונן, פסקה 16 (31.1.2017)); רע"א 3970/22 סרי נ' אגודה שיתופית קיבוץ אושה, פסקה 15 (16.6.2022)). בנוסף, נדרש המבקש להוכיח כי התקיימו התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות הנוגעות לסעד הזמני המבוקש. כך, כאשר הסעד הזמני המבוקש הוא צו עיקול זמני – כמו במקרה דנן, על בית המשפט לבחון האם קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין (תקנה 103(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). זאת בהתחשב בין היתר בסכום התביעה, ביכולתו הכלכלית של הנתבע ובחשש מפני הברחת נכסים מצידו (רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC Industries Lnc (28.11.2007)).

בטרם אפנה לבחון שיקולים אלה, יוער כי המבקש הגיש בקשה קודמת למתן צו עיקול זמני שנמחקה על-ידיו. עובדה זו כשלעצמה אינה מונעת ממנו בהכרח את האפשרות לחזור ולבקש צו זמני, אם חל שינוי נסיבות שיש בו כדי להשפיע על השיקולים הרלוונטיים. בקשה לסעד זמני נבחנת בהתאם לנסיבות הקיימות בעת מתן הבקשה, והחלטה בבקשה מעין זו היא החלטת ביניים שבית משפט יכול לשוב ולעיין בה. משכך, אין זה מן נמנע כי שינוי בנסיבות יוביל את בית המשפט לבטל סעד זמני שנתן או ליתן סעד זמני לאחר שבקשה קודמת נדחתה (ראו למשל: רע"א 6830/15 פלוני נ' פלונית, פסקה 21 (12.1.2016)). זאת בוודאי כאשר הבקשה הקודמת לא נדונה לגופה אלא המבקש חזר בו ממנה.

11.באשר לסיכויי התביעה – כידוע, סיכויי התביעה נבחנים בשלב זה באופן לכאורי בלבד (תקנה 95(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי). במקרה הנוכחי, נראה כי על פני הדברים התובענה מעוררת שאלות הראויות לבירור. זאת – חרף הקשיים שעלולים להתעורר כתוצאה מחלוף הזמן מאז ניטלו ההלוואות.

12.בכל הנוגע למאזן הנוחות – על-פני הדברים נראה כי מאזן הנוחות אינו נוטה בשלב זה באופן מובהק לטובת מי מהצדדים. העובדה שמוטל על מקרקעי המשיבה 2 עיקול לטובת המבקש משליכה אומנם על החשש מפני הברחתם, שכן כל עוד העיקול מוטל ועומד בתוקפו, לא יתאפשר למשיבים לבצע דיספוזיציה בנכס בלא ידיעתו והסכמתו של המבקש. יחד עם זאת, העובדה שמוטל זה מכבר על המקרקעין הללו עיקול לטובת המבקש בגין חוב קרן ההלוואות, מובילה גם למסקנה כי למשיבים לא ייגרם נזק בהטלת עיקול נוסף. יוער כי אילו הייתה מתקבלת טענת המשיבים בהקשר זה – לא היה מקום להטיל עיקול כאשר סכום התביעה גדל (אם כבר קיים עיקול על סכום התביעה הקטן יותר). ואולם בפועל – יש מקום להטלת עיקולים שיביאו בחשבון את הסכום העדכני כפי שהוא נתבע בכל עת.

13.ומכאן לסוגיית ההכבדה – המשיבים טרם שילמו את סכום קרן ההלוואות שנפסק לחובתם בפסק הבוררות הראשון והמבקש מנהל ביחס לחוב זה הליך הוצאה לפועל. עובדה זו מעוררת חשש כי המבקש יתקשה לגבות מהמשיבים כספים ככל שיזכה גם בתביעת הריביות המתנהלת בבית משפט קמא ומחזקת את המסקנה כי צו העיקול הזמני אכן נחוץ כדי לאפשר את מימוש פסק הדין. כך על אחת כמה וכמה אם הליך ההוצאה לפועל בקשר לחוב קרן ההלוואות אכן יקודם, ולאחר שיסולק חוב זה יבוטלו העיקולים שהוטלו לטובתו של המבקש.

14.לאור כל האמור, מאחר שהתביעה איננה נעדרת סיכוי; בשים לב לכך שלא צפוי להיגרם נזק למשיבים בשל הטלת עיקול זמני, לאור העיקול הרשום לטובת המבקש; ולאור כך שתנאי ההכבדה מתקיים – אני סבורה שיש מקום לקבל את בקשת רשות הערעור ואת הערעור ולהורות על מתן צו עיקול זמני על המקרקעין של המשיבה 2 וזאת עד לסכום התביעה הנוכחית.

המשיבים יישאו בהוצאות המבקש בגין בקשה זו בסך של 2,500 ₪.