רע"ב/רעב"ס 4062-24 רע"ב/רעב"ס 4062-24

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת מ' ברנט) בעת"א 21275-04-24 מיום 15.5.2024 בה נדחתה בקשתה של המבקשת לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדרה (להלן: פסק הדין). פסק הדין ניתן בעתירה שהגישה המבקשת לביטול החלטת ראש אגף האסיר בשירות בתי הסוהר מיום 12.3.2024 (להלן: החלטת ראש אגף האסיר בשב"ס), בה נקבע כי המבקשת תפסיק לרצות את עונשה בדרך של עבודות שירות ותרצה את יתרת עונשה – 91 ימים – בדרך של מאסר מאחורי סורג ובריח.

רקע והליכים קודמים

1.מעיון במסמכים שהונחו לפניי ובמערכת "נט המשפט" עולה כי המבקשת הועמדה לדין לפני בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה, עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף למעלה מ-12 חודשים ועבירה של נהיגת ברכב ללא ביטוח (פ"ל 3172-11-22 – להלן: ההליך הראשון). ביום 10.9.2023 נגזר עליה עונש מאסר בדרך של עבודות שירות לתקופה של 3 חודשים; פסילה בפועל למשך 3 חודשים; וכן מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים, כאשר התנאי הוא כי המבקשת לא תעבור עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף. בעקבות המצב הביטחוני נדחה מועד ההתייצבות של המבקשת לריצוי עונשה בדרך של עבודות שירות ליום 22.1.2024.

2.ביום 18.12.2023, בתקופת ההמתנה לתחילת ריצוי העונש, ביצעה המבקשת עבירה נוספת של נהיגה בזמן פסילה, עבירה של נהיגה ללא רישיון בתוקף למעלה מ-24 חודשים ועבירה של נהיגה ברכב ללא ביטוח. ביום 19.12.2024 נפתח הליך נוסף כנגד המבקשת בבית המשפט לתעבורה מחוז מרכז (מ"ת 4085-12-23 – להלן: ההליך השני). עם הגשת כתב אישום בהליך השני, הוגשה נגדה גם בקשה למעצר ולפסילת רישיון הנהיגה עד תום ההליכים המשפטיים.

3.ביום 19.12.2023 הורה בית המשפט בהליך השני על מעצרה של המבקשת עד החלטה אחרת. ביום 25.12.2023 הורה בית המשפט, נוכח הסכמת הצדדים, על מעצר בית מלא של המבקשת בפיקוח אלקטרוני. ביום 20.2.2024 הגישה המבקשת בקשה לפתיחת חלון בפיקוח האלקטרוני ביום הגשת הבקשה (קרי ביום 20.2.2024), בין השעות 14:00-7:00. זאת, לצורך התייצבות בהליך שימוע ביחידה הממונה על עבודות השירות בהליך של הפסקה מנהלית של המאסר בדרך של עבודות שירות שהוטל עליה בהליך הראשון. ביום 21.2.2024 ניתנה החלטה בבקשה האמורה, ונקבע כי לאור השעה שבה הובאה הבקשה לפני שופט – היא מתייתרת. בית המשפט עמד על כך שהמבקשת ידעה על הזימון לשימוע עוד ביום 25.1.2024; וכי לא ברור מדוע הבקשה הוגשה בבוקר השימוע ולא מספר ימים לפני כן, באופן שיאפשר למשיבה (להלן: המדינה) להגיב לה.

4.ביום 12.3.2024 ניתנה החלטת ראש אגף האסיר בשב"ס, בה היא החליטה, מתוקף סמכותה לפי סעיף 51ט לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), כי המבקשת תפסיק לרצות את עונשה בדרך של עבודות שירות ותרצה את יתרת עונשה בבית הסוהר. בהחלטה תוארו העילות בגינן הוחלט כי המבקשת תפסיק לרצות את עונשה בדרך של עבודות שירות, ובכללן העובדה כי היא לא התייצבה לתחילת ריצוי עבודות השירות במועד ללא אישור; כי היא לא צייתה להוראה של הממונה או של המפקח או לא קיימה את החובה המוטלת עליה על-פי חוק; וכן כי המבקשת נתונה במעצר בתנאים שאינם מאפשרים את התייצבותה להמשך ביצוע עבודת השירות.

ההליך בבית משפט קמא

5.נגד החלטת ראש אגף האסיר בשב"ס הגישה המבקשת ביום 9.4.2024 את העתירה נושא הבקשה דנן לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. בעתירה נטען כי רק ביום 30.3.2024 קיבלה המבקשת את ההחלטה בדבר ההפסקה המנהלית של עבודות השירות ונשיאת יתרת העונש בדרך של מאסר מאחורי סורג ובריח. המבקשת טענה כי מדובר בפעם הראשונה שהיא מבצעת עבודות שירות, ולכן היא מבקשת הזדמנות נוספת לרצות את עונשה בדרך זו. עוד נטען כי מאסר מאחורי סורג ובריח עשוי להזיק במידה רבה למבקשת ולמשפחתה, כאם לשלושה ילדים.

עוד צוין בעתירה כי ב"כ המבקשת התייצב ביום השימוע במשרדי הממונה על עבודות השירות בכוונה להסביר את הנסיבות החריגות שהובילו לכך שהמבקשת לא התייצבה כנדרש; וכן כדי להביא לידיעתו של הממונה כי המבקשת מקיימת משא ומתן עם המדינה על מנת להביא לביטול מעצר הבית בפיקוח אלקטרוני שהוטל עליה בהליך השני. זאת, על מנת שהממונה ימציא למבקשת זימון חדש לצורך עריכת השימוע.

6.מנגד, בתשובתו לעתירה, ציין המשיב 2 (להלן: הממונה) כי המבקשת לא התייצבה כדין לשיחת הקליטה בעבודות השירות ביום 22.1.2024, הואיל והייתה נתונה במעצר בית בפיקוח אלקטרוני; וכי היא נעדרה מ-22 ימי מאסר בדרך של עבודות שירות.

לטענת הממונה, לא נפל פגם בהתנהלותו. החלטת ראש אגף אסיר בשב"ס מצויה בגדרי מתחם הסבירות והיא אף מחויבת על פי חוק. עוד נטען כי בנסיבות בהן המבקשת אינה יכולה לבצע את עבודות השירות שנגזרו עליה, אין הצדקה כי תמשיך לרצות את עונשה באופן זה. נטען כי קמו כנגד המבקשת שתי עילות הקבועות בסעיף 51ט(א) לחוק בגינן יש להורות על הפסקה מנהלית של עבודות השירות: ראשית, אי-התייצבות לתחילת ריצוי עבודות השירות והיעדרות מהעבודה ללא אישור; ושנית, היותה של המבקשת במעצר בית שאינו מאפשר את התייצבותה להמשך ביצוע העבודות.

הממונה הפנה לסעיף 13(א) לתקנות העונשין (נשיאת מאסר בעבודות שירות), התשע"ב-2011 (להלן: התקנות) הקובע כי כאשר קיימת עילה להפסקת עבודות השירות יוזמן העובד לשימוע. הוא טען כי בהתאם לסעיף זה נערך למבקשת שימוע ביום 20.2.2024 אליו התייצב עורך דינה; וכי הובהר לעורך הדין כי השימוע יתקיים בהיעדרה. ביום 29.2.2024 המליץ הממונה על הפסקת עבודות השירות של המבקשת. הממונה ציין כי מבחינת המסמכים הרלוונטיים עולה כי ההליך המנהלי היה תקין. עוד צוין בהמלצתו כי "...נוכח האמור, ובהינתן כי עובדת השירות נתונה בתנאי מעצר אשר אינם מאפשרים ריצוי עונשה בדרך של עבודות שירות, אין לי אלא להמליץ על הפסקה מנהלית בעניינה".

בהתאם להמלצת הממונה, ניתנה ביום 12.3.2024 החלטת ראש אגף האסיר בשב"ס, בה היא הורתה כאמור על הפסקה מנהלית של עבודות השירות. ביום 13.3.2024 נשלחה החלטה זו באמצעות דואר רשום לכתובת עליה הצהירה המבקשת, והמבקשת אף עודכנה טלפונית. בהודעה צוין כי על המבקשת להתייצב לריצוי יתרת עונשה במאסר ביום 10.4.2024.

7.ביום 15.5.2024 התקיים בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד דיון בעתירה נגד החלטת ראש אגף האסיר בשב"ס, ולאחר שהמבקשת ובא כוחה לא התייצבו לדיון – ניתן בו ביום פסק דין שדחה את העתירה. בית המשפט התייחס בפסק הדין גם לגוף הדברים וקבע כי בקשת המבקשת לצאת לשימוע הוגשה במערכת "נט המשפט" ביום 19.2.2024 בשעה 20:18, לאחר סגירת המערכת והגיע לכן לעיונו של שופט רק ביום השימוע עצמו. המחדל בהגשת הבקשה בשעה זו רובץ לפתחה של המבקשת. בהתייחס לדיון בעתירה, צוין כי הוא נערך בלא נוכחותם של המבקשת ושל בא כוחה, שכן עד למתן פסק הדין (כעשר דקות מתחילת המועד שהיה קבוע לדיון) לא התייצב מי מהם לבית המשפט. בית המשפט ציין כי "אותו זלזול שהופגן כלפי הממונה על עבודות השירות מוצא את מקומו גם באי התייצבות לדיון בעתירה".

בית המשפט דחה אפוא את העתירה וקבע כי המבקשת תתייצב לריצוי המאסר מאחורי סורג ובריח באופן מידי.

8.בו ביום (ביום 15.5.2024) – הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין ובקשה לקביעת מועד נוסף לדיון במעמד הצדדים. בבקשה זו נטען כי כאשר ניתן פסק הדין, לא עמדו בפני בית המשפט נתונים ונימוקים רבים, נוכח אי התייצבותו של בא כוח המבקשת לדיון. נתונים אלה היו עשויים לסייע בהבהרת עמדת המבקשת. נטען כי ההחלטה לאסור את המבקשת מאחורי סורג ובריח תפגע קשות במשפחתה, שכן היא אם לילדים שאף מטפלת בבעלה הסובל ממגבלה רפואית. עוד נטען כי בתיק נוסף המתנהל כנגד המבקשת (קרי ההליך השני), היא נשלחה לרצות את עונשה בדרך של עבודות שירות, והיא מגלה נכונות לרצות את העונש ללא הפרות מצידה. ביחס להתייצבות המבקשת ובא כוחה לדיון שהתקיים ביום 15.5.2024, צוין כי המבקשת נחבלה מספר ימים עובר לדיון באופן שמנע את התייצבותה; וכי בא כוחה אמנם איחר, אך הספיק להציג את עצמו בפני בית המשפט כאשר התייצב בשעה 9:28 (קרי באיחור של 28 דקות).

9.בית המשפט דחה את הבקשה לביטול פסק הדין, וקבע כי הנימוקים לדחיית הבקשה מצטרפים לנימוקי פסק הדין שדחה את העתירה. הוא הבהיר כי בניגוד לנטען, הממונה טרם נתן את חוות דעתו ביחס לריצוי העונש בהליך השני בדרך של עבודות שירות; כי בא כוח המבקשת התייצב לדיון באיחור של כחצי שעה; כי המבקשת לא התייצבה לדיון כלל ואף לא הגישה כל בקשת דחייה; כי המבקשת לא התייצבה לשימוע בטרם הוחלט על ההפסקה המנהלית של עבודות השירות; וכי המבקשת מצויה במעצר בפיקוח אלקטרוני בגין עבירה נוספת שהיא ביצעה כאשר המתינה לתחילת ריצוי עונשה בדרך של עבודות השירות.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות המבקשת

10.בבקשה טוענת המבקשת כי לפני מתן פסק הדין בעתירתה, לא נשמעו בפני בית משפט קמא נסיבותיה האישיות כאם לילדים וכרעיה לבעל הסובל ממגבלות רפואיות, ואשר זקוק לטיפולה היומיומי. עוד נטען כי זוהי הפעם הראשונה שהמבקשת נדרשת לבצע עבודות שירות. בכך יש כדי להעיד כי המבקשת היא אדם נורמטיבי, וכי היא ראויה להזדמנות נוספת. אשר להיעדרות מהדיון בעתירה – נטען כי בא כוח המבקשת עדכן את הנציג מטעם המשיבה שנכח באולם כי הוא מתעכב; וכי המבקשת עדכנה את בא כוחה בתום לב רק בבוקר הדיון כי היא סובלת מחשד לשבר שמנע את התייצבותה. לכן, עתרה המבקשת כי פסק הדין שניתן בעתירה במעמד צד אחד יבוטל, וכי בית משפט קמא יקבע מועד חדש לדיון במעמד הצדדים.

דיון והכרעה

11.לאחר עיון בבקשה על נספחיה וכן בתיק בית המשפט, באתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

12.הבקשה דנן מתייחסת כאמור להחלטה שלא לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר התייצבות. הלכה היא כי ניתן לבטל פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות בשני סוגי מקרים: האחד, ביטול מחובת הצדק, שייעשה כאשר נפל בפסק הדין פגם היורד לשורש ההליך (כאשר המבקש כלל לא הוזמן לדיון); והשני, ביטול לפי שיקול דעתו של בית המשפט, במקרים בהם המבקש הוזמן כדין לדיון ולא התייצב אליו. במקרים כאלה תיבחן שאלת האפשרות לבטל את פסק הדין בהתאם לשני שיקולים – ראשית, הסיבה לאי ההתייצבות שבגינו ניתן פסק הדין במעמד צד אחד (האם הדבר נבע מזלזול, מרשלנות, מתוך אי הבנה או בתום לב); ושנית – סיכויי ההליך שעל הפרק (ראו מני רבים: רע"א 2158/15 עיסא נ' סרסור, פסקה 3 (2.6.2015) (להלן: עניין עיסא); רע"א 1080/19 בכר נ' עו"ד ישראל בודה בתפקידו ככונס נכסים, פסקה 8 (13.5.2019) (להלן: עניין בכר); רע"א 2172/22 בורנשטיין נ' לוין, פסקה 12 (26.5.2022) (להלן: עניין בורנשטיין)). בין שני שיקולים אלה מתקיימת מעין מקבילית כוחות, אף שנפסק כי שאלת סיכויי ההליך היא העיקר ואילו שאלת הטעם לאי-ההתייצבות היא בעלת חשיבות משנית (בע"מ 1000/22 פלוני נ' פלוני (9.3.2022); ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פ"ד מז(4) 1993).

ככלל, גישתו של בית המשפט בעת בחינת בקשות לביטול פסקי דין שניתנו בהיעדר הגנה או אי-התייצבות היא ליברלית, תוך השתת הוצאות על הצד שנקט במחדל הדיוני לשם ריפוי הנזק שנגרם לבעל הדין השני (עניין עיסא, שם; עניין בכר, בפסקה 12; עניין בורנשטיין, שם). עם זאת, אין מקום להורות על ביטול פסק הדין אם ממילא מבקש הביטול לא הראה כי ישנו סיכוי כי טענותיו יתקבלו. לכן, יש להידרש לגופם של דברים ולבחון את סיכויי העתירה נושא בקשת רשות הערעור (ע"א 2503/11 עיזבון המנוחה בועז בתיה ז"ל נ' בנק אוצר החייל בע"מ (18.12.2011).

13.במקרה דנן, פסק הדין ניתן בעתירה שתקפה את החלטת ראש אגף האסיר בשב"ס. לאור מכלול הנסיבות, אני סבורה כי התוצאה של דחיית העתירה והעדר התערבות בהחלטת ראש אגף האסיר בשב"ס, עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. המבקשת לא העלתה בבקשתה הנוכחית טענות שיש בהן כדי לשנות את האמור. לכן, ולמרות שפסק הדין ניתן במעמד צד אחד רק כעשר דקות לאחר המועד שנקבע לדיון (כאשר על פני הדברים, ראוי היה שבית המשפט ימתין פרק זמן ממושך יותר לפני מתן פסק דין בהעדר התייצבות); ולמרות שב"כ המבקשת התייצב לדיון באיחור של כחצי שעה ועתר לביטולו – אינני סבורה כי יש מקום להתערב בהחלטה שלא לבטל את פסק הדין במסגרת בקשת רשות ערעור – שממילא האפשרות לקבלה היא חריגה יותר.

14.המרת עונש המאסר בפועל בעבודות שירות, איננה זכות של הנאשם שנגזר עליו עונש מאסר בפועל, אלא היא מהווה "פריבילגיה שיפוטית" שניתנת לאותם נאשמים שלגביהם בית המשפט סבור כי שיקולי שיקום מצדיקים את מאסרם שלא מאחורי סורג ובריח (רע"ב 3863/18 ניסימוב נ' נציבת בתי הסוהר, פסקה 23 (17.5.2018) (להלן: עניין ניסימוב)). בהיותה פריבילגיה, היא "מקימה ציפייה להתנהלות רצינית וראויה, והיא ניתנת לביטול מקום בו עולה כי הנאשם איננו מקבל על עצמו את האחריות הנלווית למסלול עונשי זה" (רע"ב 4249/16 טהא נ' הממונה על עבודות השירות – מפקדת גוש צפון, פסקה 14 (12.7.2016). ראו עוד: רע"ב 7212/16 חביב נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (14.10.2016); רע"ב 9867/17 נאשף נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (28.12.2017)).

מהאמור לעיל נובע גם הדין ביחס להפסקתן של עבודות שירות. כך, בהתאם לסעיף 51ט(א)(5) לחוק, ניתן להורות על הפסקה מינהלית של עבודות שירות כאשר הנאשם אינו יכול לבצע את העבודות, וזאת מאחר שהוא "נתון במעצר או משוחרר בערובה בתנאים שאינם מאפשרים את התייצבותו להמשך ביצוע עבודת השירות". במקרה דנן, כפי שהובהר לעיל, המבקשת נעצרה בהליך השני בפיקוח אלקטרוני בתנאים של מעצר בית – ואין ספק כי תנאים אלה לא היו יכולים לאפשר לה להתייצב להמשך ביצוע עבודות השירות. מכאן שהחלטת הממונה להפסיק את עבודות השירות מתיישבת עם תכלית החוק והרציונלים המובאים בפסיקה.

טענותיו של הממונה בהקשר זה מנומקות ומעוגנות היטב בעובדות. נראה כי המבקשת אינה כופרת אף בכך – אלא שהיא טוענת כי היה מקום להתחשב בהיותה אם ורעיה לבעל שמצבו מחייב אותה לטפל בו באופן יומיומי. אולם, עובדות אלה אינן מצדיקות את שינוי התוצאה של פסק הדין, כפי שעולה מהפסיקה במקרים דומים. כך למשל, ברע"ב 5314/23 אלסייד נ' מדינת ישראל (1.8.2023), הוחלט כי נסיבותיו האישיות של המבקש, ובהן היותו אב לילדה עם צרכים מיוחדים, אינן מצדיקות לאפשר לו להשלים את עונשו בדרך של עבירות שירות; וברע"ב 2334/11 בן דוד נ' מדינת ישראל (2.5.2011) הוחלט כי נסיבותיו האישיות של המבקש, העובדה שהוא מטפל באשתו, בבנו ובאביו הסיעודי, לא מצדיקות להיעתר לבקשתו להוסיף ולרצות את עונש בדרך של עבודות שירות.

15.גם החלטת הממונה שניתנה ללא שנערך למבקשת שימוע בנוכחותה אינה גורמת לעיוות דין ואינה מצדיקה להיעתר לעתירה. כך, תקנה 13(ו) לתקנות, קובעת כי במקרים בהם זומן עובד השירות לשימוע ולא התייצב, יראו אותו כמי שוויתר על זכותו לשימוע. עוד יוער כי גם כאשר נעדר עובד השירות מהשימוע, בית המשפט לא מצא כי זו נסיבה המצדיקה את ביטול החלטת הממונה (ראו: רע"ב 7734/22 כהן נ' הממונה על עבודות שירות – מפקדת גוש דן (13.12.2022); רע"ב 5419/14 סואעד נ' מדינת ישראל (14.8.2014)). חרף הזמן הארוך שעמד לרשות המבקשת להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט באשר ליציאה להליך השימוע, היא הגישה את הבקשה באיחור ניכר שהביא לכך שהיא התייתרה במועד בו היא הוגשה. עיון בגיליון השימוע שהוגש לבית משפט קמא מעלה כי המבקשת עמדה בקשר עם שירות המבחן; הייתה מודעת לקיומו של השימוע זמן רב מראש; ואף תוזכרה לגביו בימים שקדמו למועד השימוע. זאת ועוד, בא כוחה של המבקשת היה נוכח בשימוע שנערך לה, כך שהמבקשת הייתה מיוצגת בעת השימוע.

16.בנסיבות האמורות, כאשר המבקשת לא התייצבה לשימוע ואף לא הגישה בקשה לדחייתו אלא באיחור; כאשר היא הייתה מיוצגת על ידי בא כוחה בהליך השימוע; כאשר המבקשת עברה עבירה דומה לזו בגינה נגזר עליה העונש הקודם, והיא שוהה במעצר בית בגינה עד תום ההליכים; וכאשר המבקשת לא העלתה טענות שדי בהן כדי להצדיק את התוצאה של שלילת האפשרות לבצע את עונש המאסר בדרך של עבודות שירות – הרי שהתוצאה לפיה נשללה ממנה הפריבילגיה של ריצוי המאסר בעבודות שירות, אינה מצדיקה התערבות של בית משפט זה בדרך של התערבות בהחלטת בית המשפט שלא לבטל פסק דין שהורה על דחיית העתירה.

הבקשה נדחית אפוא.