רע"ב 5436/15 דוד אסור נ. משטרת ישראל/שב"ס - מח' האסיר

1.

לפני בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת נ' אהד ) ב-עת"א 3741-01-15, בגדרה נדחתה עתירתו של המבקש כנגד החלטת שירות בתי הסוהר שלא לשלבו ב"סבב חופשות".

אביא להלן את הנתונים הדרושים להכרעה בבקשה.

רקע עובדתי והשתלשלות העניינים

2.

המבקש מרצה עונש מאסר בן 56 חודשים בבית-סוהר השרון, החל מתאריך 12.01.2012, שנגזר עליו בגין עבירות של: התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע עבירה; קשירת קשר לביצוע פשע; וגניבה. המבקש מסווג, לעניין חופשות, לקטגוריה ב' 1, בגדרה יציאה לחופשה מותנית באישור אח"מ/קמב"ס וכפופה לתנאים מגבילים (ראו: סעיף יא' ל פקודת פקודת נציבות שירות בתי הסוהר מס' 04.40.00 "חופשות אסירים" (להלן: פקודת שב"ס )) . מועד שחרורו של המבקש ממאסר עתיד לחול בתאריך 11.09.2016.

3.

בתאריך 30.06.2014, שירות בתי הסוהר החליט שלא לאשר את יציאתו של המבקש לחופשה, וזאת לנוכח התנגדותם של גורמי מודיעין בשירות בתי הסוהר ובמשטרת ישראל. אציין כי החלטה זו ניתנה חרף המלצתה של ועדת החופשות – לאפשר למבקש לצאת לחופשה ראשונה.

4.

לשם השלמת התמונה יצוין כי בתאריך 11.11.2015, על רקע מות אביו ז"ל של המבקש – התאפשר לו לצאת מבית הכלא, בליווי שירות בתי הסוהר, לשם עלייה לקבר אביו.

5.

בתאריך 04.01.2015 (כשישה חודשים אחרי החלטת הסירוב הנזכרת בפיסקה 3 שלעיל) – המבקש עתר לבית המשפט המחוזי הנכבד כנגד ההחלטה, ובתאריך 10.02.2015 עתירתו נדונה לראשונה. במועד זה המבקש יוצג על ידי בא-כוחו דאז ( להלן: בא-כוחו הקודם ). באותו מועד – בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את המשך הדיון, והורה על קיום מפגש בין המבקש לבין קצין המודיעין ( להלן: הקמ"ן ), במסגרתו יתאפשר למבקש להביע את עמדתו לגבי טענה שהועלתה כנגדו על-ידי גורמי המודיעין לפיה יש בכוונתו לפגוע באחר. בתאריך 01.06.2015 נמסרה הודעת עדכון לבית המשפט המחוזי לפיה ה קמ"ן

עומד על עמדתו שאין לתת למבקש לצאת לחופשה.

6.

בתאריך 02.06.2015, התקיים דיון נוסף בעתירה. המבקש התייצב לדיון זה בגפו, וללא ייצוג משפטי. בגדרו של דיון זה בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את העתירה, בהסתמכותו בין היתר על המסמכים הבאים: דו"ח מפגישת המבקש עם הקמ"ן ; רשימת אנשים עמם המבקש מסוכסך ומידע מודיעיני הקיים בעניינו של המבקש – בו עיין בהסכמתו של המבקש. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע לגבי מידע זה כי הוא רלוונטי ויש בו כדי להשפיע על שיקולי המשיב להוציא את המבקש לחופשה, זאת למרות שהמידע איננו מהעת האחרונה. זה המקום לציין כי ב שלהי

אותו דיון המבקש ביקש לדחות את המשכו של הדיון בעניינו, וזאת, בין השאר, כדי שיוכל לנסות להסדיר המשך ייצוג לעצמו. בית המשפט המחוזי הנכבד לא שעה לבקשה, והכריע בעניינו במועד האמור (02.06.2015).

7.

בתאריך 10.08.2015 (כחודשיים לאחר ההחלטה הנ"ל) – המבקש הגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור. בתאריך 06.10.2015, המבקש ביקש כי ימונה לו סנגור מהסנגוריה הציבורית, ובתאריך 03.11.2015, מונה למבקש סנגור ציבורי על פי החלטתה של כב' הרשמת ל' בנמלך .

8.

בתאריך 20.12.2015 הגיש בא-כוחו הנוכחי של המבקש נימוקים מתוקנים לבקשת רשות הערעור.

9.

בתאריך 25.01.2016 המשיב הגיש את תגובתו לבקשת רשות הערעור, בהתאם להחלטתי מתאריך 20.12.2015 שהורתה לו לעשות כן. בהמשך צורף החומר המודיעיני שעמד ביסוד החלטת שירות בתי הסוהר, שהיא מושא הבקשה שבפני, וזאת בהתאם להחלטתי מתאריך 26.01.2016.

טענות הצדדים

10.

המבקש גורס כי שומה להפעיל מבחן מרחיב בהענקת רשות ערעור על פסקי דין בעתירות אסיר, בהינתן ש"גלגולן הראשון" הוא בפני ערכאה מנהלית, ועל כן הוא מבקש לבחון את הבקשה לגופה – משל היתה ערעור בזכות ב"גלגול שני".

לחלופין, המבקש טוען כי בקשתו מצדיקה מתן רשות ערעור גם על פי הגישה המצמצמת שלפיה בקשתו היא בקשה ב"גלגול שלישי", שכן לטענתו מתעוררות בעניינו שתי שאלות כלליות, החורגות מעניינו הפרטני, ואלו הן:

(א)

המבקש טוען כי קבלת החלטה בעניינו של אסיר שאינו מיוצג, מבלי להיענות לבקשתו לדחות את הדיון כדי להסדיר את ייצוגו – שללה ממנו את זכותו להליך הוגן.

(ב)

המבקש טוען כי במקרים בהם, בהסכמת הצדדים, מוגש לבית המשפט חומר מודיעיני במעמד צד אחד, ללא תעודת חיסיון, מוטלת על בית המשפט החובה לקיים "מעין עתירה לגילוי ראיה", כלשונו, ובמסגרתה חובה על בית המשפט לבחון את סוגיית הצדקת החיסיון, ורק לאחריה יש לקבל הכרעה לגופם של דברים. לטענת המבקש – בית המשפט קמא הנכבד לא נדרש לשאלת הצדקת החיסיון, ולא בחן את השאלה האם ניתן לחשוף חלקים מן החומר המודיעיני בעניינו. המבקש טוען כי על בית המשפט המחוזי היה, למצער, להורות כי תינתן למבקש פרפרזה מתאימה. לטענת המבקש בכך שבית המשפט המחוזי לא עשה כן – נפגעה זכותו הדיונית.

11.

המשיב טוען מנגד, כי דין הבקשה להידחות, שכן היא אינה מעלה, בנסיבות, שאלה משפטית כללית, החורגת מעניינו הפרטי של המבקש. המשיב טוען עוד כי דינה של הבקשה להידחות אף לגופה. בהקשר זה, המשיב סומך את ידיו על קביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד, שבחן את החומר החסוי ומצא כי אין עילה להתערבות בהחלטתו של המשיב. המשיב אף מוסיף כי הוא ערך בדיקה מחודשת עם משטרת ישראל, העומדת גם עתה על התנגדותה לאפשר למבקש לצאת לחופשות, וזאת על בסיס אותו מידע שהוצג לבית המשפט המחוזי הנכבד. המשיב טוען עוד כי נמסרה למבקש ולבא-כוחו פרפרזה, וכי המבקש נתן את הסכמתו לכך שבית המשפט יעיין במידע המודיעיני במעמד צד אחד בלבד. לטענתו, הסכמה זו ניתנה עוד בדיון הראשון, בו המבקש היה מיוצג על ידי בא-כוחו הקודם , ועל כן, לשיטתו, אין מקום לטענה לפגיעה בזכויותיו הדיוניות של המבקש.

דיון והכרעה

12.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובחומר שצורף אליהן, לרבות החומר המודיעיני החסוי שהוצג בפני בית המשפט קמא הנכבד והוגש לעיוני – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הטעמים להחלטתי זו יובאו מיד בסמוך.

13.

בקשה זו, למרות החזות העקרונית שהיא עוטה – איננה מעלה בנסיבות שאלה משפטית בעלת חשיבות מיוחדת, ועל כן היא לא מצדיקה מתן רשות ערעור כאן (השוו: רע"ב 3297/12 אייזיק נ' שירות בתי הסוהר (17.04.2012); רע"ב 4748/12 בוריסוב נ' שירות בתי הסוהר (08.08.2012)).

יש לציין בהקשר זה עוד כי מאחר שהבקשה מבוססת, רובה ככולה, על הנתונים הפרטניים של המבקש – אין מקום לתת כאן רשות ערעור אפילו על פי המבחן המרחיב יותר שמוחל, לעתים, על בקשות מעין אלו (ראו: רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , בפיסקה 3 (11.03.2009); רע"ב 4393/11 מוסלי נ' מדינת ישראל , בפיסקה 8 (08.11.2011); רע"ב 3960/12 מדינת ישראל נ' גרלה , בפיסקה י"ד (14.06.2012)) .

דין הבקשה להידחות, אם כן, ולו מטעם זה בלבד.

14.

מעבר לכך, דומה שגם לגופם של דברים דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, אינני רואה הצדקה להעניק כאן רשות ערעור, מכיוון שלא מצאתי מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, ובהחלטת המשיב שלא להתיר את יציאתו של המבקש לחופשה. על בית המשפט המחוזי הנכבד, בבואו לדון בעתירות אסירים, לבחון את הדברים בדרך הבאה:

"על השופט לשאול עצמו אם שלטונות בית הסוהר שקלו את כל השיקולים הרלוואנטיים, ואם איזנו ביניהן בצורה ראויה. אם התשובה היא בחיוב, אל לו לשופט להחליף את שיקול-דעת השלטונות בשיקול דעתו שלו, גם אם לסברתו שלו היה מקום לערוך איזון ראוי יותר" (ראו: רע"ב 2410/93 מדינת ישראל נ' לוי , בפיסקה 2 (02.08.1993)).

תקנות בתי הסוהר התשל"ח-1978 (להלן: תקנות בתי הסוהר ) קובעות כי חופשה איננה זכות מוקנית אלא טובת הנאה – שהקנייתה נתונה לשיקול דעתו של מנהל בתי הסוהר (להלן: המנהל ). ראו: תקנה 19 ל תקנות בתי הסוהר ; עיינו לאחרונה: רע"ב 1400/16 מדינת ישראל נ' זאב רוזנשטיין ( 13.03.2016).

הכללים להתוויית שיקול הדעת של המנהל

בבואו לשקול מתן חופשה לאסיר נקבעו ב פקודת שב"ס . בין שיקולים אלה נמנה גם פוטנציאל הסיכון שהאסיר יבצע עבירה (ראו: סעיף ה (3) ל פקודת השב"ס ).

בנוסף, כפי שהובהר לעיל, המבקש מסווג לעניין חופשות לקטגוריה ב' 1. משמעות הדבר היא שהמבקש משויך לקבוצת אסירים ש"כל יציאה שלהם לחופשה מותנית באישור אח"מ/קמב"ס" (ראו: סעיף יא ל פקודת השב"ס ).

15.

במקרה שלפני, החלטתו של המשיב למנוע מן המבקש לצאת לחופשות, נשענת על המסוכנות הנשקפת ממנו לציבור, העולה אף מהמידע המודיעיני, אשר הועבר לעיוני. אמנם עבר זמן ניכר מאז נאסף המידע, אך מכיוון שהדיון שבפני נסוב סביב בקשתו של המבקש לצאת לחופשה ראשונה, והמידע המודיעיני עוסק בכוונותיו של המבקש לפעול בעת יציאה לחופשה – דומה כי מועד התממשותה האפשרי של הידיעה עוד לא הגיע, ולפיכך אין לבטל את חשיבותה של הידיעה בטענה שעבר זמנה. לפיכך, גם מטעם זה אין מקום להתערב בהחלטת המשיב, או בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, שהיתה מעוגנת בחומר שהוצג לו.

טרם סיום אתייחס בקצרה לשני נושאים נוספים שהועלו בשמו של המבקש.

16.

לעניין טענתו של המבקש בנושא העדר ייצוגו – הזכות לייצוג משפטי בעתירת אסיר בעניין החלטת שירותי בתי הסוהר אכן לא הוסדרה בשלב זה בחוק (ראו: רון שפירא "הזכות לייצוג משפטי בהליכים מינהליים לבר פליליים" הסנגור

122, 3 (2007)) עם זאת יש לציין כי עתירות אסיר אינן מופיעות ברשימת המקרים בהם קמה חובת ייצוג על ידי סנגור (ראו: סעיף 15(א)(1) ל חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 ). ייצוג בעתירות אסיר איננו כלול גם בשירותים המוסדרים ב חוק

הסניגוריה

הציבורית, התשנ"ו-1995 (להלן: חוק הסנגוריה הציבורית ),

וזאת

למעט בהליכים מסוימים המתקיימים

בפני

ועדות

שחרורים (ראו: סעיף 18 ל חוק הסנגוריה הציבורית ) . מכאן כי בנסיבות העניין לא ניתן לקבל את טענתו של המבקש לפיה החלטתו של בית המשפט קמא הנכבד לקיים את המשך ההליך בהעדר ייצוג הובילה בהכרח לשלילת זכותו של המבקש להליך הוגן, מה גם שהדיון הראשון בעניינו, בגדרו הוסכם על מתן זכות טיעון מוגבלת למבקש – נערך במעמד בא-כוחו הקודם.

יש להעיר עם זאת כי לתפיסתי היה מקום לכבד את רצונו של המבקש ולדחות את מועד ההכרעה בעניינו עד שיוכל למנות לעצמו עורך-דין, במיוחד שבדיון המקדמי הוא היה מיוצג כאמור.

17.

לגבי הטענה בדבר העיון במידע החסוי – אמנם דומה כי הסוגיה העקרונית שהועלתה פה יתכן ותהיה ראויה לבירור במקרה מתאים בעתיד, ואולם מכיוון שהמבקש כאן נתן את הסכמתו לעיון בחומר החסוי, נראה כי שאלה זו לא מתעוררת למעשה בענייננו. הלכה היא כי כאשר הצדדים נתנו הסכמתם לכך – בית המשפט רשאי לעיין במידע מודיעיני במעמד צד אחד, גם ללא תעודת חיסיון (ראו: בג"ץ 5696/09 מוגרבי נ' אלוף פיקוד העורף , בפיסקה 25 (15.02.2012); רע"ב 4393/11 מוסלי נ' מדינת ישראל , בפיסקה 17 (27.10.2011); בר"ם 5237/05 משרד הפנים נ' קרלסון , בפיסקה 9 (25.04.2006)). עם זאת, נקבע כי יש לנהוג בסמכות זו במשנה זהירות:

"עיון בחומר חסוי במעמד צד אחד, אפילו נעשה בהסכמה, הוא מטבע הדברים בעייתי במובן הזכויות. עותר הנמצא בפרשת דרכים זו נאלץ לעתים לבחור בין חלופה שאינה טובה לחלופה אחרת שהיא רעה הימנה: אין הוא יודע את תוכן החומר, את מקורו ומהימנותו, ואינו יודע לטעון נגדו - מסיבה זו עשוי הוא לפקפק אם ראוי שבית המשפט יעיין בו; אך אם לא יבקש מבית המשפט לעיין בחומר, נמצא מסכל את האפשרות שבית המשפט יבחן את עתירתו כדבעי, ומסיבה זו סביר שתידחה. מצב זה אינו רצוי, אלא שמדובר בכורח מחויב המציאות, וככזה ראוי – ראשית – לצמצמו למינימום הנדרש, באמצעות הרחבת הגילוי עד למירב האפשרי (בין על-ידי פרפרזה, בין באמצעים אחרים...)" (ראו: רע"ב 1621/06 שיבלי נ' מדינת ישראל , בפיסקה 4 (04.05.2006)).

יתר על כן, לא רק העיון בחומר המודיעיני נעשה פה ב הסכמתו

של המבקש, אלא שנמסרה לו פרפרזה על המידע , וההכרעה בעניינו של המבקש התקבלה רק לאחר שבית המשפט המחוזי הנכבד עיין: ברשימת אנשים עמם המבקש מסוכסך, בחומר המודיעיני בעניינו של המבקש, ובדו"ח של פגישת המבקש עם הקמ"ן . בכך דומה כי בית המשפט המחוזי הנכבד הגיע לאיזון הולם בין הצורך לחסות את המידע לבין שיקולי צדק, ואף אני לא מצאתי עילה להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד לגופה, לאחר שעיינתי בחומר החסוי.

18.

סוף דבר: הבקשה נדחית.